The Girl Who Waited (2)-הוקפא

פרק 7

*לא בדוק*

*

אני ממהרת עם המסמכים המזויפים למשרד הרווחה, מחפשת את אליאנה, חברתה של אימי. "היי, איפה-" "לולה נעלמה!" אני אומרת לה, והיא תופסת את ידיי ומנסה להרגיע אותי. "מה זאת אומרת, טרוי? לא הלכת למשפחה המאמצת שלה כדי לקחת אותה?" היא שואלת, מסתכלת עליי בבלבול.

אני מנערת את ראשי מצד לצד, "הלכתי, והאישה אמרה שמישהו בא לקחת אותה!" אני מראה לה את מסמכים, "תראי, היא הביאה לה את אותם הדפים שאת הבאת לי!" אני מתמלאת בחרדה, תוהה אם אליאנה בכלל הצליחה להבין מילה ממה שאמרתי.

אני אפילו כמעט ולא הבנתי בעצמי.

היא מעבירה מבט בהם, ואז מסתכלת עליי. במהירות, היא מושכת את ידי ולוקחת אותי אחריה אל תוך המשרד שלה.

כשאנחנו נכנסות, היא אומרת לי להתיישב על הכיסא והיא מתחילה להקליד במחשב שלה.

אבל אני לא מצליחה לשבת, למרות הרגליים הרועדות שלי שהתחננו לכך.

אני מושכת באפי ומנסה לדחוק בדמעות מלהגיע. אבל הן מגיעות בכל מקרה, ואני לא טורחת אפילו לנגב אותן.

"מה את עושה?" אני שואלת בקול רועד וחלש. היא לא עונה לי בהתחלה, אבל לפני שאני שואלת שוב היא אומרת, "אמור להיות לה שבב איתור, שמתי אותו עליה באחד מהביקורים בביתה ליתר ביטחון." היא עונה לי וממשיכה להקליד ולהקליק בעכבר במרץ ובמהירות.

"הינה!" אליאנה אומרת, לובשת את המעיל שלה ומסמנת לי לעקוב אחריה.

בסוף, אנחנו מצליחות להגיע אל אחותי בזמן, אך אלה שלקחו אותה נעלמו בדיוק כשהגענו.

כל מה שאני מצליחה לראות זה את צבע שיערה הירקרק והמוזר של האישה, וקעקוע על צווארה.

הבטחתי לעצמי שלא אשכח את מה שראיתי.

~*~*~

נשימתי משתנקת, ואני כמעט נחנקת. הלב שלי דפק כל כך חזק שתהיתי אם כל החדר יכול היה לשמוע אותו.

"א-את..." היא מחייכת, כאילו יודעת טוב מאוד שאני מזהה אותה. השיער שלה היה בצבע ירוק מוזר שכזה, כאילו צבעה אותו יתר על המידה.

"אני מתה על הפרצוף הזה שאת עושה. רודריק, אולי תצלם לנו אותו למזכרת? אני בטוחה שהאחרים ירצו לראות אותו גם," היא אומרת למי שהחזיק את לולה, והוא החזיר לה חיוך מצמרר. אני מושיטה יד לטלפון שלי בכיס האחורי, אבל לפני שאני מנסה לחייג הוא פתאום עף לצד השני של החדר. אני מסתכלת עליו בעיניים גדולות, המומה. רעד עבר בגופי, ואני מתרחקת מעט משניהם.