The Girl Who Waited (2)-הוקפא

פרק 12

חלמתי על יום ההולדת החמישי של לולה.

 זה היה יום ההולדת הראשון שחגגתי איתה מאז בית היתומים ולפני כן, לכן רציתי שהכל יהיה מושלם.

קניתי לה עוגה גדולה בעלת ארבעה שכבות- אפילו שזה היה רק בשביל שתינו ואן שהצטרפה גם היא. ניסיתי להכין אחת בעצמי, אך ברגע שהעוגה הראשונה נשרפה ויתרתי. אחרת, התוצאה הייתה שונה לחלוטין, ואני רציתי שהכל יהיה בדיוק כמו שצריך.

קניתי לה בית בובות שראתה בחלון ראווה. חסכתי בשביל זה חצי שנה, אבל זה היה שווה את זה בכדי לראות את פניה המאושרות.

אן קנתה לה זוג נעליי בובה שחורות עם פפיון לבן ומנוקד עליהן, ולולה הייתה הולכת איתן כל יום ויום לאחר מכן. אלו היו הנעליים האהובות עליה, וכאשר כבר לא התאימו לה היא בכתה במשך יומיים. לבסוף, אן ואני הבטחנו לה שתי זוגות נעליים ליום ההולדת השישי שלה. וכך היה.

אחר כך חלמתי על אחד הימים שלקחתי את לולה לבריכה. היא נשרפה כי לא הקשיבה לי ולא שמה מספיק קרם הגנה, ובמשך שבוע שלם התלוננה כמה שרף לה. אבל היא לא בכתה, וזה הפתיע אותי. רק כעבור זמן מה הבנתי שלולה בוכה מדברים שטותיים, כמו הנעליים האהובות שכבר לא התאימו לה, או קרע במכנס שלא יכולתי לתקן לה. אבל, מדברים אחרים היא כמעט ולא בכתה. ניסיתי להבין מה גרם לכך שלולה, ילדה בת שש שאמורה לבכות מכל מכה קטנה, לא לבכות.

באחד מן הלילות, עלתה בראשי המחשבה שקרה לה משהו בבית שאימץ אותה. אולי לימדו אותה לא לבכות כשכואב? המחשבה העלתה בי חלחלה, שכן היא גרמה לי לתהות אם הרימו על הילדים שם יד.

ידעתי שתשובה לשאלות האלו כנראה לא אקבל לעולם.

~

כשהמכונית מפסיקה לנסוע אני מחכה עד שאני שומעת את שתי טריקות דלת המכונית אשר אומרות לי כי שני המלאכים יצאו מהאוטו. אני מתיישבת, מעבירה את ידי על פניי. אני לא חושבת שהראש שלי כאב כל כך כמו שאני חווה כרגע.
אני נאנקת וסוגרת את עיניי כשסחרחורת פוקדת בי, מעסה את רקותיי כדי להקל על הכאב. כשראייתי מתפקסת שוב והשחור שמילא את הסביבה נעלם, אני מזיזה מעליי שמיכה דקיקה ואוספת את שיערי עם גומייה שהייתה על ידי.
מתי בכלל הייתה הפעם האחרונה שחפפתי אותו? אני מנערת את ראשי ומציצה החוצה. ברכיאל עצר את המכונית ליד תחנת דלק באמצע אזור שומם, והסקתי שהם הלכו למצאו פינה לדבר מבלי להפריע לי. כל זה נחמד מצדם, אולם היה עלינו להתמקד קודם כל באחותי הקטנה.

אני פותחת את דלת המכונית ויוצאת בזהירות, מוצאת את עצמי נשענת על המכונית בכדי להתאזן ומחזיקה בראשי. הנחתי שהמכה שקיבלתי בראש לא גרמה יותר מדי נזק כך שאצטרך תפר או חבישה, מכיוון שכאשר נגעתי באזור הכואב לא הרגשתי את אחד מן הדברים הללו.