הבגדים שלי עדיין סחוטים מכל הגשם שירד, ואני מרגישה מעט אי נוחות שאני מרטיבה לאָלֶן את המושבים במכונית.
לעומת זאת, לא נראה כי שם לב.
אני לא מזהה את הדרך בה הוא נוסע, ולא היו לי אנרגיות לשאול כמה זמן תימשך הנסיעה. כל מה שיכולתי לחשוב היה סדרת האירועים שעברתי היום.
הייתי צריכה לשלוח למנהלת העבודה שלי במסעדת המזון המהיר שלא אעבוד היום. ככל הנראה לא אעבוד שם יותר.
ידעתי שאחרי כל מה שקרה עכשיו, לא אחזור לאותם החיים שהיו לי. הם לא היו נוראים במיוחד, אבל לא הכי טובים שיש. יש לי הרגשה שעוד אתפלל לחזור אליהם בקרוב.
"הגענו," אלן אומר שאנחנו עוצרים, כאילו לא היה בטוח אם הייתי מחוברת למציאות ושמתי לב שהפסקנו לנסוע.
אני לא טורחת לומר כלום ויוצאת, האוויר עוד קריר מהגשם שירד.
אני לא זוכרת מתי הייתי בבית הישן של אן, ואני לא בדיוק מנסה. סדר האירועים התנגן בראשי כמו סרט- מהתחלה ועד הסוף, ואז חזור חלילה.
אלן פותח את דלת הבית ומסמן לי להיכנס קודם, נותן לי כמה רגעים לבחון את הכניסה לבית. האור היה דלוק והיה חמים בתוך, מה שרמז על כך שיש אנשים בבית.
הוריה של אן ואחיה? ככל הנראה.
כשאנחנו הולכים כמה צעדים אנחנו מגיעים לסלון, ומתוך אחת הדלתות יוצאת אישה. כשהיא מבחינה בנו היא ממהרת לקראתנו. רק ממבט אחד אני יכולה לזהות את קשר הדם בינה לבין אן ואחיה.
"אלן," היא מיהרה לבנה, "הכל בסדר?" הוא מהנהן, מביט בי. "אחותה הקטנה נעלמה." הוא מספר לה, והיא מסתכלת עליי בעצבות.
היא מניחה את ידה על כתפי, "כמה גדלת מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה," אני מנסה לחייך, אך יש לי תחושה שלא ממש צלחתי.
"אני ליסה, אמא של אן ואלן." אני מהנהנת. "טרוי." ליסה מחייכת, מנערת את ראשה, "אני יודעת בדיוק מי את. בואי, הבגדים שלך סחוטים לגמרי, ואני בטוחה שמקלחת חמה תעזור מעט."
היא מושכת אותי אחריה, ואני בלית ברירה עוקבת.
רציתי לשאול איך בדיוק תעזור לי מקלחת חמה, כשאחותי הקטנה נמצאת אי שם לבדה אם אנשים מסוכנים. אנשים שלא בדיוק היו אנשים.
אולם, כשאני פושטת מעליי את הבגדים הרטובים ונכנסת לאמבטיה עם המים החמימים אני מיד מרגישה קצת יותר טוב.
פתאום המחשבה שכן אראה את אחותי בריאה ושלמה שוב עולה בראשי. לא חשוב איך אעשה זאת, אדאג שיזה יקרה. גם אם אמות תוך כדי.
"בואי שבי," קוראת לי אמה של אן כאשר היא מבחינה בי יוצאת מהמקלחת. "אני בטוחה שיש לך המון שאלות, אבל אני משהו לאכול קודם כל. מה דעתך על מרק?" אני מהנהנת קלות בראשי ושותקת, מתיישבת ליד המטבח כאשר היא מסמנת לי לעשות זאת.
אני מנסה לסיים את המזון כמה שיותר מהר, תחילה, אך לאט לאט אני מאטה את קצב האכילה שלי בכדי להתענג על חמימות המרק.
YOU ARE READING
The Girl Who Waited (2)-הוקפא
Teen Fictionספר שני מתוך סדרת "המלאכים והמיועדים" ~ טרוי אנליס בת העשרים לא מחכה למישהו שיבוא להציל אותה. עם אחות בת שבע, ללא הורים או משפחה, הגיוני בהחלט שלא תחכה. היא צריכה לפרנס את אחותה ואת עצמה, ולדאוג שהילדות שלה לא...
