Sicko

פרק 2

אני מתעוררת מקללה שנשמעת במסדרון הצר שבבית. פוקחת את עיניי בבהלה, אך מהר מאוד מבינה שזה בטח ג׳סטין. אני מציצה אל השעון שבטלפון שלי, השעה כמעט שלוש לפנות בוקר. אני טומנת את ראשי במעמקי הכרית, מסדרת את השמיכה ועוצמת את עיניי בניסיון להירדם שוב.

צליל צעדים מתקרבים נשמעים בחלל החדר, וצל מסתיר את האור שמאיר את החדר מהמסדרון. הריח של ג׳סטין, מעורבב בריח חריף של אלכוהול, ממלא את חלל החדר. אני עוצמת את עיניי בחוזקה כדי להירדם מהר יותר.

אני יכולה להרגיש אותו עומד ממש קרוב אליי, ויכולה להריח בוודאות את הריח הויסקי שנוטף ממנו. הוא רוכן אליי ונושק ללחיי, נשיקה רטובה שגורמת לי לכווץ את גבותיי בגועל.

״בייבי, אני יודע שאת ערה,״ הוא לוחש לאוזניי, שפתיו מרפרפות על עורי והוא מנשק את צווארי. אצבעותיו מגששות במיטה, והוא מוריד ממני את השמיכה באיטיות.

״ג׳סטין תעזוב אותי ותן לי לישון.״ אני פוצה את פי בחוסר סבלנות, מסתובבת בגבי אליו ומתכסה בשנית.

״נו, אני מצטער שהייתי מגעיל אלייך היום,״ הוא רוטן בילדותיות. ״ואני מצטער שלא עזרתי לך בבישולים לקראת הביקור של ההורים שלי,״ הוא ממשיך. אני נאנחת ועוברת למצב ישיבה, עיניי בוחנות אותו ברפרוף. הוא לבוש בבוקסר בלבד, שתלוי על מותניו בצורה נמוכה.

״זה בסדר,״ אני משקרת, אבל אין לי כוח להיכנס איתו לוויכוחים ולהתחיל להסביר לו את הצד שלי ולספר לו על הכאב שלי. אני עייפה מידי בשביל כל הדרמות האלה באמצע הלילה. ״לקחת את הכדורים שלך?״ אני שואלת, אבל התשובה ברורה לי מידי. הכדורים שלו לא מסתדרים עם אלכוהול, ובכל זאת יש בתוכי זיק של תקווה שאם אמשיך להזכיר לו על הכדורים אולי הוא יטרח להתחיל לקחת אותם.

״על הזין שלי.״ התשובה שאני שומעת בכל פעם מחדש. אני מתנשמת וזזה ממקומי, מפנה לו מקום במיטה.

״נדבר בבוקר, בוא למיטה.״ אני מבקשת, כמעט ומתחננת בעייפות. הוא מחייך אליי חיוך מתרגש, ומצטרף אליי. אני מכסה אותו בשמיכה ונשכבת בחזרה על המיטה. זרועו מלפפת את מותניי והוא נצמד אליי מאחור. ״לילה טוב,״ אני ממלמלת בשקט.

״לילה טוב בייבי,״ הוא משיב, ואני מקללת אותו בכל לבי על הכינוי הזה. זה הכינוי של הצד השיכור שלו בשבילי. אני שונאת את הכינוי הזה.

ג׳סטין נרדם במיידי. אני לעומת זאת נותרת ערה, בוהה בחלל החדר בעייפות ותוהה כמה זמן כל החרא הזה עוד יימשך. הדמעות מעקצצות בקצוות עיניי, אבל אני מספיק חזקה בשביל להמשיך להחזיק אותן. אני חושבת שבכיתי והתאבלתי מספיק על המציאות המרירה שאני נמצאת בה ומתמודדת איתה מידי יום. אני עוצמת את עיניי בחוזקה, נרדמת עם כאב כביר בלבי ועם הדמעות שנותרות לעמוד בקצוות עיניי, אך לא משתחררות.