Sicko

פרק 19

השעון המעורר מצלצל ואני נאנקת בעייפות. אני שולחת את ידי אל השידה ומכבה את הטלפון, משפשפת את עיניי ומכריחה את עצמי לקום מהמיטה.

אובדן החום מהשמיכה גורם לי רק יותר לקלל את העולם, אבל אני מזכירה לעצמי שאם אני רוצה להמשיך לשהות במלון הזה אז אני חייבת להמשיך להגיע לעבודה. בנוסף, העבודה היא השגרה היחידה שלי ואם אאבד אותה אז אאבד לגמרי את הדרך.

אני מסיימת לשטוף את פניי, מייבשת עם מגבת וחוזרת לחדר על מנת להתלבש. לאחר שאני לובשת את מדי העבודה, אני מורחת קצת איפור על פניי כדי להסתיר את העייפות, מארגנת את התיק שלי ויוצאת לדרך.

אני עוזבת את המלון והולכת בערך עשרים דקות עד לתחנת האוטובוס הקרובה, משם אני תופסת אוטובוס לרכבת התחתית ומהרכבת התחתית אני נוסעת לעבודה. המרחק מהמלון למקום העבודה הוא מעט גדול, והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מהרהרת על הכיוון שחיי תופסים במהלך הנסיעות, דבר שהוא לא חיובי כל כך.

בימים האחרונים, לא קיבלתי אף לא שיחת טלפון אחת מג׳סטין. אני לא יודעת אם לשמוח לגבי זה, כי מצד אחד זה בדיוק מה שרציתי - שהוא ישחרר אותי. מצד שני, הלב שלי מתרסק כל פעם מחדש כשאני חושבת על זה שהוא לא התקשר - זה גורם לי לקלוט שהוא אף פעם לא באמת אהב אותי.

אני מגיעה אל העבודה, ומתנערת מכל המחשבות. הקפה מלא באנשים, ואני מיד עולה למשמרת בלי הפסקת סיגריה לפני כן. בראיין היחיד ששם לב שהגעתי, הוא שולח אליי היי זריז וממשיך את דרכו אל המטבח.

בית הקפה מלא עד אפס מקום במהלך כל המשמרת שלי, ולקראת השעה שש בערב מגיעים מלצרי ערב ומלצרי משמרת בוקר יורדים להפסקה. אני, בראיין, ועוד שלושה מלצרים מתיישבים בשולחן מרוחק בחוץ, הם עם האוכל שלהם ואני עם הסיגריות שלי.

״את לא רעבה?״ בראיין שואל בשקט בעודי שואפת מהסיגריה.

״אין לי תיאבון,״ חוסר המעש גורם לכל מחשבותיי לצוף, ושוב ג׳סטין על הפרק. אני נלחמת בעצמי קשות, נאבקת בדחף שלי להתקשר אליו ולחזור בי.

״יש היום בירות ללא תחתית ב׳פנסי׳!״ ג׳וסלין, אחת המלצריות בצוות, מתפרצת. ״בואו נלך,״ היא מעלה את האפשרות.

״תפריט הבירות שם גרוע. אפשר ללכת למקום אחר,״ בראיין מיד שוכח מנושא השיחה שלנו. אני מודה לג׳וסלין בלבי על כך שהסבה את תשומת לבו.

״אמצע שבוע עכשיו,״ ג׳וש מתמרמר.

״אז מה?״

״זה לא כיף גדול לצאת באמצע שבוע לשתות.״

השניים מתחילים להתווכח.