יורש העצר

פרולוג - הסלע הסוגדיאני

328 לפנה"ס

הירח הטיל אור חיוור על הסלעים הגדולים של הרי הפמיר הגבוהים. רק הדי פרסות הסוסים נשמעו בשעת לילה מאוחרת זו. הרוכבים ידעו שאסור להם לעצור למנוחה. עליהם להגיע בהקדם האפשרי אל מצודת הסלע המבוצרת שבמרומי ההרים.

צעיפה הסגול של הרוכבת בראש התנופף ברוח הקרה שבמרומי ההרים. ידיה היו נוקשות משעות של אחיזה במושכות, אך היא לא חשבה לחנות, אפילו לא השתעשעה במחשבה להאט מעט כדי לנוח קצת תוך כדי רכיבה. היא ידעה שבעלה אוֹקסיאַרטֶס צודק. הסכנה בעירם באקְטְרַה היתה גדולה. זו הסיבה ששלח אותה ואת ארבעת בנותיה אל מבצרו המוגן שבסוגדיאנה.

הכל החל כאשר המקומיים פתחו במרד גדול באלכסנדר. כּירופוליס, אותה ייסד כורש, היתה העיר המבוצרת ביותר מבין ערי סוגדיאנה. היא נכנעה בפני אלכסנדר למרות מבצרה שניצב בפסגת צוק ונחשב לבלתי ניתן לכיבוש. אך עדיין ראשי השבטים המקומיים התנגדו בתוקף לסיפוחן של באקְטְריה וסוגדיאנה לאימפריה של אלכסנדר הגדול. ספיטמנס, אריסטוקרט סוגאדי חשוב, הצליח לאסוף צבא גדול ותקף את בסיסו של אלכסנדר במרקנדה. בעקבות זאת יצא אלכסנדר אל באקטריה עם תגבורת גדולה מאוד של שכירי חרב מיוון. חלק אחד של הצבא בראשות המצביא קרטרוס, יצא לעבר הבירה באקטרה. אוֹקסיאַרטֶס מיהר להבריח את אשתו ובנותיו משם. בינתיים אלכסנדר עצמו יצא צפונה לעבר סוגדיאנה בראש החלק השני של הצבא לעבר מבצר הסלע. ועכשיו הסכנה מפנים ומאחור. ועליהם להספיק ולהגיע אל מבצר הסלע לפני בוא צבאו של אלכסנדר לשם.

היא העיפה מבט לאחור. בתה הגדולה רכבה אחריה, זקופת גב ואצילית, כיאה למשפחתם החשובה. שתי הצעירות נראו תשושות מעט, אך מבטן הנחוש הרגיע אותה. בנה הצעיר היה במאסף, מצויד בחרב גדולה. שאר הבנים נשארו עם אביהם בבאקטרה, עירם.

היא דירבנה שוב את הסוס והלה הגביר את מהירותו. בנותיה ובנה גם הם הגבירו את מהירותם והמשיכו אחריה. רק לפנות בוקר חלפו על פני העיר נואטאקה והמשיכו לכיוון מצפון מערב. הסוסים טיפסו בשביל הצר והעקלקל המעפיל למרומי הסלע. אחרי העליה המייגעת והמסוכנת שנמשכה כשעה נעצרו למרגלות המבצר. השומרים במגדל המתנשא בחנו מלמעלה את הבאים וכשזיהו את משפחת קצינו של מושל פחוות באקטריה, בסוס, הורו לפתוח את השערים. החבורה לא התעכבה וכולם מיהרו להיכנס.

באור הקלוש של הבוקר הבחינה האם בחיוורון פניה של ביתה הקטנה, רוקסנֶה. היא ידעה שאין זה רק בגלל מאמץ המסע.

"אמא, אני מפחדת," אמרה הבת הגדולה, בּילה. היא היתה מספיק חכמה כדי להבין את מצבן.

"אל דאגה," ניסתה להרגיע קודם כל את עצמה בקול רועד, "הלוחמים כאן הם הטובים ביותר בכל האזור".

שומר האורווה נטל מהם את הסוסים בעוד הם עולים בזריזות במדרגות המבצר לחדרי האירוח. סילפָּה, הבת השניה, התקשתה לעלות במדרגות כשרגליה רועדות. היא נאחזה במעקות כבחבל הצלה, ומדי פעם כשלה ונפלה. רק כשנכנסו לחדרן חשה האם את חולשתה והרשתה לעצמה לקרוס על המיטה באנחת רווחה, בעוד בנה פורק את ציודם.