יורש העצר

פרק א' - החלטה מהירה

תל אביב,

אמצע אוקטובר

"שוב נסיעה עם משלחת?" חזר אחרי אחי, כשהגעתי לדירתו.

הבנתי שבנושא חשוב זה לא מספיקה שיחת טלפון, אלא נחוצה שיחה פנים אל פנים, ולכן נסעתי מיד לתל אביב.

"כן," עניתי, והסברתי לו על נחיצות ודחיפות העניין.

הייתי בטוחה שהוא האדם המתאים להתייעץ איתו בעניין, אחרי שהשתתף בפעם הקודמת במשלחת, למרות שאז לא התלהב להצטרף.

"בסדר," הסכים מיד. "אני בפנים".

הופתעתי. ככה, בלי ניסיונות שכנוע, תחינות והבטחות! דווקא הפעם לא היה הכרח לצרף אותו, אם כי השתתפותו בפעם הקודמת היתה מאוד מועילה מבחינת ניווט בדרכים ובירורים נחוצים ממאגרי מידע אינטרנטיים.

"מה... יש לך זמן? ו - "

"אחרי שבפעם הקודמת בסופו של דבר נהניתי, נראה לי שכדאי לי להצטרף גם הפעם".

"אוקיי," עניתי, עדיין לא מעכלת את המהפך, "אז אברר אם נתיב מסכימים שתגיע".

"נו, קדימה, תתקשרי," הצביע על הנייד שלי שהיה מונח בידי.

"רגע," נרתעתי, "עוד לא החלטתי בעצמי. יש לי זמן עד מחר בערב".

"את לא חייבת לחכות לרגע האחרון. אם יוצאים ביום ראשון אין הרבה זמן להכנות".

"אני צריכה עוד להתייעץ, לשקול. זה קצת מסוכן ו – "

"זה בסדר. אחרי הפעם שעברה אני רגוע. יש לנו את ארז המדריך והמאבטח. נוכחתי אז שאפשר לסמוך עליו. ודניאל, הוא כבר לגמרי בצד שלנו, כך שהימצאותו יכולה רק לעזור. ו – "

"אתה כבר לא חושש שכמו אז ישתף פעולה עם גורמים עוינים?"

"בהחלט לא. אחרי שנלחם בידיים חשופות עם טריקסטר החמוש תוך סיכון עצמי עצום שוכנעתי סופית שהוא איתנו. וחוץ מזה, הגורמים העוינים כבר לא קיימים, שכחת? טריקסטר הנוכל חוסל על ידי אנשי השבט, ושאר חבורתו נמצאת מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה".

"טוב, אז אני סוגרת," הודעתי ולחצתי על המספר של נתיב שהופיע בראש רשימת השיחות האחרונות.

האישור התקבל והתחלנו בהכנות.

הפעם זה הולך להיות פשוט יותר, חשבתי. כך לפחות היה נדמה לי.