יורש העצר

פתח דבר

צפת,

אוקטובר 2008

חול המועד סוכות

צילצול טלפון מהנייד שלי קרע את השקט הפסטורלי שאפף אותי. ישבתי בפינת ישיבה עתיקה כשהלפטופ שלי מונח השולחן, משקיפה על הנוף מבעד לחלון ענק עם מסגרת צבועה בכחול המחולקת לריבועים. ענפי גפן שהשתרגו על קירות האבן הציצו מצדדיו. כוס קפה שלי התקררה בעודי צופה בסמטאות העיר העתיקה הציוריות ובהר מירון המתנשא במרחק מבין העצים זקופים.

שכרתי למשך חופשת סוכות חדרון בנוי מעץ משולב עם אבן בעליית הגג בעיר המקובלים הקסומה. מדרגות אבן ישנות מובילות לדלתו הכחולה. תכננתי לעבוד על כתיבת הספר במקום מלא השראה זה, ספר על מסענו עם המשלחת לקשמיר בחיפוש אחר שבט אפרים האבוד. מדי בוקר השתתפתי בשיעורי קבלה במכון הנמצא בקרבת מקום. ועכשיו, בשעת בין הערביים, בעוד התחושה המיסטית מתעצמת, נקטע הקסם בקול צורם.
"אורנית? מדברים מנתיב," החזיר אותי הנייד בבת אחת למציאות העכשווית.

"כן?"

"מיד אחרי סוכות המשלחת יוצאת שוב," הכריז הדובר בלי הקדמות מיותרות, "כבר ביום ראשון. ואנחנו בונים עליך שתצטרפי אליהם".

"רגע, מה?" ניסיתי להתעשת, "אי אפשר להודיע ככה, מהיום להיום".

"אני מבין אותך, פשוט, גם אנחנו לא ידענו הרבה לפני כן. נודע לנו רק לפני יומיים על קבוצה ישראלית במקום נידח בקווקז שנמצאת בסכנת קיומית. לכן הדחיפות הזו. לאחרונה קיצונים מוסלמים מתחזקים באזור ומתנכלים לאלה שנאנסו להתאסלם. מדובר בקבוצה השומרת בסתר על זהותה הישראלית".

"איך נודע לכם עליהם?" ניסיתי להרוויח זמן ולדלות בינתיים עוד אינפורמציה.

"עולים שהגיעו לאחרונה מהעיר קובה באזרביג'ן, אלה שנקראים יהודי ההרים, סיפרו על הימצאותה של קבוצה אחרונה של אנוסי קווקז. הם רק לא ידעו לציין במדויק את מיקומם. המקומיים המוסלמים המציאו עלילת דם על כך שבני השבט רצחו ילד והכניסו מדמו לאוכל של חג ה'ניסָנו' שלהם. כך הם קוראים לפסח החל בניסן. נודע לעולים האלה שהחיסול מתוכנן לעוד כחודשיים, אך יתכן שיקדימו לבצע את זממם, אין לדעת. הג'יהד הזה אמור להתרחש בחגם - יום הולדת הנביא שיחול בשלושים לנובמבר. העולים מתחננים שנעזור לקבוצה הזו".

"חודשיים זה הרבה זמן. מה הלחץ?"

"העניין הוא שלא יודעים בדיוק איפה הם נמצאים. החיפוש עלול לקחת זמן יקר".

"אני... אה... בדיוק באמצע – "

"אני מבין שזה נפל עליך בהפתעה," קטע אותי, "את לא חייבת לתת תשובה הרגע. תחשבי ותתייעצי, אבל תני לי תשובה סופית עד מחר בערב".

"בסדר, אבל אני לא בטוחה שהתשובה תהיה חיובית," ניסיתי להכין את השטח גם לתשובה שלילית, אם אחליט כך.

"רק תיקחי בחשבון שמדובר בהצלת חיים של כמאה אנשים, נשים וטף. את מוכנה לקחת על הגב שלך את חיסול הקבוצה ששמרה במשך אלפי שנים בקנאות על קשריה עם עַם ישראל "?!
"נכון, אתה צודק," מלמלתי.

"אוקיי, אז מחר בשבע בערב אחזור אליך. ביי," סיכם וסיים את השיחה.
מרגע זה הונחה על כתפי ההחלטה הכבדה האם להסתכן למען אלמוניים אלה, או לעמוד מנגד ולא למנוע את חיסולם.