פרק ז' - מכתבים אלמוניים

20 2 1
                                    


ישבנו בלובי המלון והבטנו בציפיה בד"ר אוליב. זאת היתה חוויה מרעננת להיות במקום מכובד שכזה, במקום בכל מיני אכסניות עלובות. למרות שזה לא היה מלון חמישה כוכבים, או אפילו ארבעה. ד"ר אוליב נראה נרגש להיות במרכז העניינים. אחרי שדניאל פתח בעזרת מיכשור מתאים את המכתבים, ד"ר אוליב פענח את המכתב הראשון.

הוא כחכח בגרונו בחשיבות. "ידידי המלומדים, אני שמח לבשר לכם שהצלחתי לפענח את הכתב במכתב. זה אכן כתב עברי עתיק!"

הוא עשה אתנחתא כדי לבחון את התרשמותנו ואז המשיך. "חלק מהאותיות היטשטשו וחלק מהמילים לא היו ברורות. גם קטעים שלמים מהפפירוסים היו כהים בגלל לחות שספגו, ולכן לא ניתן היה לקרוא את הטקסט שבקטעים אלה. למזלנו יש אקלים צחיח ברוב חלקי אז'רביג'אן, ובמיוחד בצפון-מזרחה יבש. באזורים ההרריים הטמפרטורה לא עולה על 12 מעלות, דבר שכנראה איפשר את שרידות המכתבים".

"אה, כן," נזכר דניאל, "אני יודע שבמעבדות לשימור ושיחזור מגילות מקפידים תמיד על טמפרטורה של עשרים מעלות, ועל לחות של 48 אחוז. יותר מזה זה כבר מסוכן לקלף ולטקסט. אגב, ישנן טכנולוגיות מתקדמות שמאפשרות להבחין בטקסט שכתוב בקטעים הכהים".

"נכון," הסכים ד"ר אוליב, "אז בסופו של דבר, למרות החוסרים, הצלחתי להגיע לתרגום מניח את הדעת של הכתוב במכתב".

שקט שרר בלובי הקטן וכולנו חיכינו בהתרגשות לדבריו.

"ובכן," הוא נהנה למתוח אותנו, "מדובר כאן במכתבים מבחורה הנמצאת רחוק מביתה ושולחת אותם אל משפחתה. היא מספרת שהם נמצאים כעת בגבול הודו, אחרי מסע ארוך ומתיש ברחבי אסיה".

"מי הבחורה?" שאלתי.

"זאת אשתו של אלכסנדר מוקדון, שנודדת עם צבאו במהלך כיבושיו המרשימים. היא נמצאת במחנה שהלך בעקבות הלוחמים המוקדוניים, שהיה ממוקם, בזמן כתיבת המכתב, במערב הודו, על גדות האינדוס. היא כותבת שכל הכיבושים האלה לא מעניינים אותה. היא רק מתגעגעת למשפחתה שנשארה הרחק ממנה".

"היו לו כמה נשים, כמדומני," אמר ארז.

"נכון, ארבע," אישר ד"ר אוליב, "בתו של דריווש, מלך פרס, בתו של אציל מבאקטריה, בתו של ארתחששתא השלישי, וכן אישה ממוקדון, מזרע המלוכה. וגם פילגש".

"אז מדובר כנראה באחת מנשותיו האסייתיות," אמר ארז, "את המוקדונית הוא לא לקח איתו למסע כיבושיו".

"מה זה באקטריה?" שאלתי. "ואיפה זה?"

"זה שם פחווה בממלכת פרס," אמר ד"ר אוליב, "היא ממוקמת בצפון אפגניסטן של היום".

"אה, כן," נזכרתי בדברים שנאמרו בתקופת מסענו הראשון.

"היא חותמת בשם רוקסנֶה," הוסיף ד"ר אוליב.

"אם כך, זוהי הבאקטרית," אמר ארז.

"אז כנראה השרשרת היתה שלה, או מיועדת לה," אמרה צאלה.

"מה אתם יודעים על פחווה זו?" פנה ארז למלומדים.

"באקטריה הייתה סאטרפיה חשובה מאוד בחלק המזרחי של האימפריה הפרסית," אמר דניאל. "חלק גדול מתושביה של באקטריה חיו אורח חיים חצי-נוודי. לא היו הרבה ערים גדולות באזור זה. הבאקטרים הצטיינו בתור קשתים רכובים. פחוות סוגדיאנה, השכנה מצפון, הייתה ארצם של סוחרים ממולחים שיצרו קשרים עם המזרח הרחוק, ובכלל זה עם סין, והם היו בין הגורמים החשובים על דרך המשי. עירם המרכזית הייתה מרקנדה, סמרקנד של היום. תפקידו החשוב ביותר של סטראפ באקטריה היה שמירה על שקט בגבולות הצפון-מזרחיים של האימפריה כנגד השבטים הסקיתים הלוחמניים שנהגו לפשוט מעת לעת לאזור. במהלך כיבושיו של אלכסנדר מוקדון נאבקו השבטים אוהבי החירות של באקטריה וסוגדיאנה, לעיתים אפילו בשיתוף עם שבטים סקיתים מהצפון, במשך שנתיים תמימות עד לכניעתם."

"בעניין זה יש לי תיאוריה שפיתחתי לאחרונה בעקבות מחקרי על עשרת השבטים," אמר פרופסור אפלבוים. "שמתי לב שבקצות הממלכות העתיקות - אשור, בבל ופרס, הוצבו עממים או שבטים שתפקידם היה לשמור על הגבולות ולהוות מחסום מפני הפראים שמעבר להם. במיוחד עשה זאת כורש אשר מינה יועצים ופקידים מקרב העמים המנוצחים ולא הכביד עליהם במיסים כדי לרכוש את נאמנותם.

בני עשרת השבטים היו שוחרי עצמאות והם התאימו לתפקיד. ידוע שהתושבים שחיו באזורים אלה היו אוהבי חירות. היו כמה נקודות אסטרטגיות בהן הוצבו קבוצות אלה על גבולות ממלכת פרס. בהרי הקווקז – במעברים ובשערים הכספיים שליד הים הכספי, בהרי הפמיר – על הגבול עם הברברים והסקיתים, ואפילו במצרים, על הנילוס, באי יֶב".

"אז אתה אומר שאולי אותה משפחה ושבט מבקטריה הם מעשרת השבטים?" שאל אלון.

"כן, כך אני סובר".

יורש העצרWhere stories live. Discover now