לבנות את החיים מחדש

פרק 3

קמתי לצליל המנסר אוזניים שהגיע מהשעון המעורר שלי.
לאחר כמה שניות הצליל של השיר התחזק והתחזק גורם לי לקפץ.
"שיט. שיט. שיט. שיט. שיט." מלמלתי לעצמי ועצרתי את השעון המעורר.

התלבשתי, לוקחת את המחברת ספירלה שלי שרשמתי בה את כל האופציות של הדירות ואת המזוודות שהכנתי לפני כמה ימים והחבאתי בחדר כדי שג׳ון או גיימס לא יראו אותה, בכל זאת גיימס היה מכריח אותי להישאר ואם ולא הייתי מסכימה הוא היא מספר לאבא שלי, רק זה חסר לי.

יצאתי מהבית שמחה שהתאפסתי על עצמי והספקתי לעצור את השעון המעורר לפני שהוא היה מעיר את ג׳ון וגיימס.
אני מחפשת לעצמי דירה עם שותף, אולי אפילו עם שני שותפים או שלושה, מפני שכמובן שאין לי את הכסף לשלם על דירה בעצמי..
התיישבתי בתחנה, מחכה לאוטובוס שיקח אותי אל אוולין, החברה היחידה שיש לי.

הסיבה שמישהי כמוהה, מצחיקה, חכמה ומוכשרת מסכימה להיות חברה שלי היא נורא פשוטה- כי היא כמוני.
שתינו שונות, היא הילדה הזו שאבא שלה רצח את אמא שלה והוא בכלא ואני הילדה הזו שאפילו המשפחה שלה שונאת אותה.

שתינו תמיד היינו הילדות שהיו יושבות, בצד, לא מתקשרות ורואות איך ילדים אחרים צוחקים ונהנים. פעם הייתי כל כך נעלבת כשהייתי שומעת הערה עליי, שלא היו בוחרים אותי למשחק ושאף קבוצה לא רצתה להיות איתי, אפילו כשלא חשבו על לשתף אותי באף משחק שהיו משחקים.

היום אני יודעת דבר אחד שמשנה את כל נקודת המבט שלי על העבר,
ילדים הם עם אכזר. הם מעליבים אחרים כדי להגדיל את עצמם, גם מבוגרים בימינו מתנהגים כך אבל אין מה לומר, ילדים הרבה יותר אכזריים.

נאנחתי כשהבנתי שהאוטובוס עבר לפני כמה דקות ועכשיו אני צריכה לחכות במשך 35 דקות לאוטובוס הבא.
אני צריכה להגיע כמה שיותר מהר אל ביתה של אוולין, שהסכימה לי להישאר אצלה עד שאמצא את הדירה שאגור בה ולאחר מכן ללכת להמשיך בחיפושי לאחר הדירה. ממש המרוץ אל הדירה.

הייתי רגועה כי ידעתי שהלכתי לתחנה רחוקה מהבית וכשהם יתעוררו ויבינו שברחתי הם לא יבואו לפה מסיבה פשוטה למדי- הם לא מכירים את המקום הזה.

הרגשתי שמישהו נוגע בכתפי ויללה יצאה מפי.
אוי ה׳, למה? למה זה מגיע לי? זה כאילו כל העולם נגד זה שאצא מהבית, שאראה דברים חדשים, שאלמד תרבויות, שפות ומנהגים. אבל בשביל זה אני צריכה לפחות להצליח לצאת מהבית, להתבסס מעט ואז להתחיל
לבנות את החיים מחדש.
זה לא קורה לי.
הם מצאו אותי.
הם הבינו שברחתי ומצאו אותי.
אני הולכת למות היום.

"מה יש לך? אם הייתי יודע שאת כל כך רגישה לנושא הזה של ההבהלות לא הייתי ניגש אלייך. הכל בסדר? את נראת מוזר.."
שמעתי את ג׳סטין שהסתובב אליי.

אוקיי.
זה לא הם.
את יכולה לחזור לנשום.
את לא תמותי.
או לפחות לא היום..
או לפחות לא בשעות הבאות..
או לפחות לא בדקות הבאות..
על מי אני עובדת? על עצמי?
הם יכולים להופיע פה בכל רגע.
אני מרגישה מעט מפגרת מכל העניין הזה, רק מנגיעה בכתף אני רוצה לצעוק ולהתחיל לבכות. רק פה, רק ברגע הזה, רק אז הבנתי שיהיה לי יותר קשה לבנות את החיים מחדש ממה שחשבתי. אני כמעט רקובה עד היסוד.

"ה׳, הבהלת אותי. חשבתי שאתה הם." אמרתי נאנחת ושמה יד על ליבי.
"לא ה׳, רק ג׳סטין.." ציחקק לעצמו. יופי ג׳סטין.
"דקה.. הם? מי זה הם?" שאל לא מבין. שיט.
אני ממש לא הולכת לספר עכשיו את סיפור חיי למישהו זר שגדול ממני בצורה מפחידה . מילת המפתח היא עכשיו.

הלוואי ואף פעם לא הייתי מדברת איתו על זה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי? הוא בן אדם זר לחלוטין והוא נשאר כך גם אחרי שחשבתי שבאמת הכרתי אותו.

"לא משנה, אף אחד.. מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"נוסע באוטובוס אל העבודה, הנהג הדביל שלי לקח לי את הצרור מפתחות של המכוניות שלי ומרוב עצבים זרקתי את הטלפון על הקיר ואין לי איך להתקשר למונית. אני כל כך הולך לפטר אותו אחר כך.." אמר ממלמל את החלק האחרון.

"ג׳סטין, זה הנהג שלך. הוא אמור לקחת את הצרור מפתחות." אמרתי צוחקת, לפעמים אני חושבת שהוא הטיפש מבנינו ולא אני.
"לא, את לא מבינה. הוא אמור לקחת רק מפתח אחד בכל פעם, כדי שאני אוכל לנסוע לעבודה כשהוא ביום חופש." אמר והבנתי, כדאי לי לחשוב. ללא ספק אני הסתומה מבין שנינו.

"הלוואי ואלו היו הבעיות שלי בחיים, רוצה להתקשר ממני אל מונית?" שאלתי מצחקתת.
"לא תודה, האוטובוס כבר פה." אמר ועזר לי להעלות את המזוודות.
"אז לא סיפרת לי למה את פה, ועוד עם מזוודות.."