לבנות את החיים מחדש

פרק 1

(אני חייבת לציין שערכתי את הפרק הזה בסיפור והעלילה בו כרגע מעט שונה מבשאר הסיפור, כאשר גם בפרק הבא משפט זה יהיה רשום בהתחלה תדעו שזה זמן טוב להתחיל לקרוא גם אותו! ♡)
-

נכנסתי לבית הקטן והמוזנח שלי שנמצא בסוף הרחוב שלי, בשכונה שאני גרה בה כל הבתים נראים ככה, נוראים כל כך.
בעיקר כי זו שכונת עוני שלעירייה אין כוח ולטענתם גם תקציב לשיפוצים שלה.

התהלכתי בתוך הבית בשקט רב כמו בכל ערב אחרי שאני עושה סיבוב בשכונה.
"בואי הנה!" שמעתי את ג'ון צועק כמו בכל ערב. מי זה ג'ון? האבא הביולוגי שלי, לא שאני מאומצת אבל אני לא חושבת שהוא ראוי לתואר "אבא".
בן אדם מסומם שלא מפסיק להרביץ לי הוא לא אבא שלי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי בשקט, נטולת כוחות מהיום הזה.
אני מרגישה רע יותר בכל יום שעובר, אני מרגישה יותר ויותר נטולת כוחות.
"מה אני רוצה? אני רוצה שתהיי בשקט כשאת נכנסת הביתה."
אמר בפרצוף גועלי ואני שתקתי, אני לא רוצה להכעיס אותו, אין בזה טעם. אני רק אסבול אם אומר משהו להגנתי, לא הוא.

"אבא, איפה אתה?" צעק ג׳יימס אחי. ג׳יימס הוא בן אדם טוב, אני לא מאשימה אותו, לפחות הוא לא כמו ג׳ון. כאשר המצב שלי לא כל כך טוב הוא מגיע לעזור לי, אני מרגישה שהוא בין האנשים היחידים שאכפת להם ממני בצורה כזו או אחרת. "אני בשירותים." ג׳ון צעק, הוא לא רצה שג׳יימס יכעס עליו על כך שנזף בי, לא שג׳יימס כך כך טהור.. לפעמים הוא כל כך עוזר ומקשיב ולפעמים הוא קר כמו קרח.
"בשירותים אה?" שאל בנימת זילזול כאשר נכנס אל החדר.

ג׳ון אמר לו שיעוף מהחדר אבל ג׳יימס לא זז.
לפתע ג׳ון התחיל להרביץ לי כל כך חזק שלא יכולתי לנשום מכאבים.
ג׳יימס התנפל עליו והעיף אותו אל הצד השני של החדר.
"מה אתה עוזר לה, אה? אתה לא מבין שהיא לקחה את אמא שלך?!" צרח עליו ג׳ון כמו שלא שמעתי את ג׳ון צורח עליו בחיים.
"היא לא "לקחה" אותה, אמא נכנסה לדיכאון. האנה לא עשתה לה כלום. אתה בן אדם מבוגר ואני מצפה ממך להתחיל להתנהג כראוי לכך ולא רק לשתות, לעשות סמים ולהטיח בהאנה האשמות כל היום.
אתה יכול למצוא עבודה או להתנדב, לעשות טוב ולא רק רע."

"למצוא עבודה? להתנדב? תגיד ילד, אתה בכלל שומע את מה שאתה אומר? אני אבא שלך, לא חבר שלך. אני אעשה את מה שאני אראה לנכון בדיוק בגלל הסיבה שאמרת, אני בן אדם מבוגר. כשתגדל תבין." אמר לו בנימת זלזול.
"מה זה "כשתגדל תבין"?! אבא אני בן 21, אני אולי לא כל כך גדול ועדיין אני לא גר בדירה לבד אבל אני מספיק בוגר כדי להבין שככה לא מתנהגים, במיוחד לא אל הבת שלך. אני והיא אלו שמביאים פרנסה הביתה והיא אפילו לא מקבלת את הזכות להשתמש בה."
"טוב ג׳יימס תפסיק, אנחנו יכולים לדבר על זה בפעם אחרת, בוא נלך לאכול." אמר ג׳ון וגרר את ג׳יימס איתו למטה.

בכיתי כי ממש כאב לי, מה שגרם לי לכעוס על עצמי. ג׳ון לא צריך לקבל את העונג של לדעת שלאחר שהוא מגיע אל חדרי אני מתחילה לבכות. הייתי שמחה בגלל העניין שהפעם ג׳יימס עמד לצידי, הלוואי שהוא היה ככה כל הזמן. אני כל כך אוהבת אותו ומעריכה אותו וזה קשה לדעת שלא תמיד הוא חושב כמוני. אבל אבא שלו הוא הדמות הבוגרת היחידה בחיים שלו, הוא לא נחשף אל עולמות אחרים. לכן קשה לו כל כך לעשות את ההפרדה הזו בין מה שהוא צריך לעשות לבין מה שלא, בגלל זה הוא לפעמים בעדי ולפעמים ולא מוסגל להסתכל לי בעיניים מרוב עצבים.

זו גם אמא שלי אני לא רציתי שהיא תברח מפה רק בגלל שהייתי תינוקת קטנה ורעשנית, אני רואה אותה גם מעט אשמה בנושא כי זו ההתנהגות של תינוקות. אבל אני מבינה מעט בנושא הדיכאון, אני יודעת שהיא לא הבינה את זה שזו התנהגות לגיטימית כי היא הייתה חולה, לכן אני מנסה תמיד לחשוב עלייה דברים חיוביים ולחשוב שהיא הייתה אמא אוהבת וחמה.
גם לי כואב שאין לי אמא לדבר איתה ולשתף אותה ביום שעבר עליי, לספר לה על האנשים שאני אוהבת ובכללי כואב לי שאין לי משפחה אוהבת ותומכת. אני מתגעגעת אלייה כל כך למרות שלא ראיתי אותה בכלל. זה עדיין כואב.

"בואי הנה האנה, אין שום דבר לאכול במקרר." ג׳ון צעק מנסה לא להישמע תוקפני, למרות הכל אני יודעת שהוא כל כך אוהב את ג׳יימס ולא רוצה להסתכסך איתו, הלוואי שהוא היה מבין שהוא גם אבא שלי ומן הראוי שהוא יתנהג גם איתי ככה, אבל אני לא רואה לנכון להסביר לו את זה. אם הוא היה רוצה להתנהג ככה או מסוגל להתנהג ככה הוא כבר מזמן היה פחות תוקפני או רע כלפיי. כבר 3 ימים שלא אכלתי, הרגשתי את הבטן שלי נדבקת אל גבי אך ידעתי שברגע שאתחיל לאכול אני ארגיש שמנה ומגעילה, כמו שתמיד הסביבה נהגה להזכיר לי. הלכתי להכין להם אוכל, חיכיתי שהם ילכו לישון והלכתי לאכול משהו בחוץ, למרות שידעתי שאני ארגיש רע לגבי זה בהמשך הלילה או מחר, אני ארגיש שהוספתי לעצמי גרמים מיותרים שבסופו של דבר יהפכח לקילוגרמים ואז אני ארגיש יותר מגעילה ושמנה מעכשיו.