לבנות את החיים מחדש

פרק 11

החלטתי להוסיף לכם את השיר שדיברתי עליו בפרק כדי שתקשיבו לו בזמן שאתם קוראים את הפרק וזה כי אני חמודה.

אני עוד יותר חמודה ממה שאתם חושבים כי ישבתי מעל פאקינג שעה כדי לערוך לכם סירטון של האנה, וכך גם רציתי לעשות לכל הדמויות בסיפור.. אבל נחשו מה? אי אפשר לשים פה את הסירטון, רק סירטונים שנמצאים באינטרנט. אם תרצו לראות בכל זאת את הסירטון, שלדעתי? הוא ממש חשוב בשביל להבין את האנה יותר. אז תרשמו לי בתגובות אם לעלות אותו לאינסטגרם ולרשום לכם בפרק הבא את השם שלי באינסטגרם או פיתרון אחר. אופ הסרטון יצא כל כך יפה והוא כל כך מושקע..

עליי אישית? זה הפרק האהוב עד כה.
הוא מבהיר את החששות והרגשות של האנה בצורה כל כך יפה ומתאימה.. לדעתי לפחות.. אז הפרק הזה בהחלט חשוב למהלך הסיפור.

טוב אז בלי עוד חפירות מיותרות.. הפרק.. :

ג׳סטין הוביל אותי לחדר משלי מתוך העשרות חדרים שבביתו.
ממש שמחתי על כך בליבי כי חשבתי לעצמי כמה זה מביך לישון עם בן אדם זר באותה המיטה שכעיקרון אמור להיות הבן זוג שלי. אתם בטח אומרים לעצמכם:'אז למה הסכמת למצב הזה בכלל?' אז הסכמתי למצב הזה מסיבה מאוד פשוטה, להימנע ממצב נורא יותר מלצאת עם אדם זר הגדול ממני ביותר מעשור.

אבל בתכלס? מה אתם חושבים שעדיף לי: לצאת עם בן אדם מבוגר ואחראי שישמור עליי ויתן לי את כל מה שאהיה זקוקה לו או לחזור לבית נורא שכזה בלי תנאים מינימליים לחיות?
אני גם מודה שלא יהיה כל כך נורא לצאת עם ג׳סטין- הוא בסך הכל בן אדם טוב שיכול להיות שעם הזמן אני אוהב.

אני הרי יודעת, שכשאנחנו מתחבקים, מתנשקים או סתם כשהוא מלטף לי את היד או נוצר בנינו מגע כלשהו אני מרגישה הרגשה חמימה ונעימה כזו בבטן. הרי כשהוא מדבר אליי מילים יפות אני נמסה בין שתי עיניו המרשימות.

שמתי לעצמי בטלפון הזמני החדש שג׳סטין הביא לי את השיר 'give me love' של אד שירן, לא ממש יוצא לי לשמוע שירים שלו אבל אני לרוב שומעת אותו דרך הטלפון של אוולין.

השירים שלו תמיד מרגיעים אותי, כשאני עצובה ויש לי לחץ בלב אני פשוט שומעת את השירים שלו וזה נותן לי מנוחה. אני כך כך אוהבת את הקול שלו, את המסר בשירים שלו ועל זה שהוא עושה את המוזיקה שלו שהוא אוהב ולא את הסיגנון מוזיקה שהדור שלנו התחיל להכתיב לנו.

אני פחות אוהבת את השירי פופ שלו, אני אוהבת יותר את הז׳אנר השקט שמדבר על מצבים שבאמת יש לנו בחיים, מצבים של לב שבור. ושירי פופ.. זה פחות הסיגנון שלי. אני מעדיפה שירי ׳דיכאון׳ כמו שאוולין מכנה אותם, דיכאון או לא דיכאון הם האהובים עליי עם הצליל האהוב, המשמעות האהובה עליי וההשפעה האהובה שהם משפיעים עליי.

נכנסתי מתחת לשמיכה מתכרבלת בתוך עצמי ומזמזמת לעצמי את השיר ואת כל השירים שבאו אחריו בפלייליסט שלי של אד שירן ונותנת לדמעות שלי לזלוג על לחיי בלי להאשים אותן ולגרש אותן בכוח כמו שאופייני לי, בלילה מתחת לשמיכה אלו המצבים היחידים שאני מאשרת לעיניים שלי להזיל דמעות, שלא יחשבו שאני חלשה ושברירית כמו שאני באמת. שהמסכה שאני לובשת לא תרד לי מהפרצוף בעזרת הדמעות כמו שמייקאפ יורד בעזרת מים והפרצוף האמיתי מתגלה.

דימיינתי לעצמי מציאות עם הורים נחמדים ואוהבים, בעל אוהב וילדים מתרוצצים לי בין הרגליים בזמן שאני מבשלת. אלו היו המחשבות היפות והכואבות ביותר שמוחי העז לדמיין לו. כל כך כואב לי להבין שכנראה שזו לא המציאות שתהיה לי והיה לי כל כך יפה לדמיין שכן. אבל מי יודע? אולי ג׳סטין יגשים לי את המציאות הזו?