"השנה היא השנה ה-25 לקיומם של משחקי הרעב, והחלטנו לציין זאת באירוע מיוחד שייקרא גמול רבעוני, ובו נוהל בחירת המיועדים למשחקים יישתנה, כתזכורת נוספת לרוע ליבם וכפיות טובתם של המורדים הבוגדים. " אני צופה בסנואו, נשיא הקפיטול, ממשיך בנאום ארוך ומייגע על המורדים, על הימים החשוכים ועל כל הטוב שהקפיטול נותן למחוזות. אני שונאת את שידורי החובה האלה, שבהם נדמה שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לקפיטול, מה שאנחנו בהחלט לא. טוב, לפחות רוב האנשים לא. המשפחה שלי היא אחת המשפחות העשירות והמכובדות ביותר במחוז 8, ואבא שלי מאוד מקורב לאנשי הקפיטול, למרות שהוא אף פעם לא היה שם באמת. הרי לאף אחד מהמחוזות הנחותים אסור להיות בקפיטול, לא משנה עד כמה עשיר ומיוחס הוא. אני לא מבינה איך אבא שלי וכל המשפחה שלי נופלים שולל לכל ההצגות האלה שלהם, הרי ברור לכולם שהאנשים שגרים שם לא אנושיים! בידור מבחינתם זה לראות חבורה של נערים ונערות רוצחים אחד את השני בשידור חי, האם יש משהו יותר ברור ונורא מזה כדי להוכיח שהקפיטוליים הם פשוט אנשים רעים?אני תוהה מה ההורים שלי היו אומרים אם הם היו שומעים את המחשבות שלי. הם בטח היו זורקים אותי מהבית, גם ככה הם בקושי מכירים אותי, כל הזמן עסוקים. בעבודה או באחי הקטן והמפונק, קייל. אף פעם אין להם פנאי אליי.
תשומת ליבי חוזרת אל המסך כשאני שמה לב שכבר כמה שניות יש הפוגה מהדיבור הבלתי פוסק של סנואו. אני רואה אותו מחזיק פתק קצת ישן בידו, וקורא "בשנה ה-25 של משחקי הרעב, הגמול הרבעוני הראשון, אנשי המחוזות ייבחרו בעצמם את המיועד והמיועדת שייצגו אותם במשחקים, כזכר לנכונותם של המורדים לשלוח את אחיהם אל מותם. ההצבעה למיועדים בכל מחוז תתבצע מחר." את המשפט האחרון שלו הוא מפטיר כבדרך אגב, כאילו כלום, כאילו מחר לא עומד להיות יום מפחיד או מאיים או קשה, כאילו מחר לא עומד להיות יום שיחרוץ גורלות. אני בוהה בטלוויזיה שלנו בתדהמה ובפחד. עד כה הייתי יחסית מוגנת מהמשחקים, כי לאבי יש קשרים בקפיטול, ואפילו הוא לא ממש רוצה לראות אותי מדממת למוות על מסך, אבל עכשיו יש הרבה סיכויים שאני אבחר. רק בן אדם אחד בעולם הזה מכיר אותי באמת וזה טיילור, הבן של אריאל שניצחה במשחקי הרעב הראשונים והחבר הכי טוב שלי. למעשה, החבר היחיד שלי, כל שאר האנשים במחוז חושבים שאני מוזרה ודכאונית, ואני די בטוחה שלא יהיה להם כל כך אכפת לשלוח אותי למשחקים. אני באמת לא בן אדם חברותי, ועד היום חשבתי שזה בסדר, אבל זה כנראה נחשב לעילה להעניש אותי. אני עולה לחדר שלי בצעדים כבדים. אף אחד לא שם לב אלי, ובפעם הראשונה בחיי אני מודה על זה. אני רוצה קצת שקט כדי לחשוב. לאט לאט עיניי נעצמות ואני שוקעת בשינה טרופה עד שבסביבות 4 בבוקר אני מתעוררת ומחליטה לוותר על השינה. אני לא אצליח להירדם במילא. אף פעם לא חוויתי פחד כזה, כי מעולם לא היה לי ממה לפחד. פתאום אני מבינה את כל הנערים והנערות הרועדים שתמיד ראיתי ביום האסיף. אני קולטת שהיום הזה, שבו אני עומדת להיות אחת מהם, חסרת הגנה בדיוק כמוהם, שבו אעמוד כמו עלה נידף ברוח ואלחש בליבי ' הלוואי שזאת לא תהיה אני, רק לא אני' נמצא במרחק של כיומיים מהיום. ואני מפחדת, כל כך מפחדת.
וואו יצא לי פרק ארוווך! מקווה שקראתם עד הסוף ואהבתם, למרות שעוד לא ממש הגעתי לעלילה אבל אני ימשיך מאוחר יותר... אני ישמח ממש לקבל תגובות ממכם!:)
