גל של רגשות מציף אותי. כעס ואכזבה ושנאה ועצב, אבל גם סוג של הקלה, כי מה שהיה אמור לקרות קרה ונגאלתי מהציפייה לו ומהמתח לקראתו. אבל אפילו שהוקל לי, אני בקושי עוצרת את הדמעות. ההרגשה הזאת, של להיבחר על ידי חברי הקהילה שלך ללכת למשחקי הרעב, או במילה אחרת- למוות שלך, פשוט מחרידה. אני יודעת שאני אמות, כי כמעט לכל המיועדים מהמחוזות האחרים יש יתרון עלי, כי הם מתחילים לעבוד מגיל צעיר עם נשק, גם אם זה לא חלק מהתאמנות למשחקים. למשל, כורתי העצים ממחוז 7 מאומנים בגרזן כבר מגיל צעיר, וכמוהם גם הציידים ממחוז 10, ואפילו לחקלאים ממחוז 11 יש יתרון עליי, כי הם מזהים צמחים אכילים. כל מה שאני יודעת זה לתפור, ולא נראה לי שיהיו בזירה מכונות תפירה ומחטים שאוכל להשתמש בהם.
אני מתנתקת ממקומי ומתחילה ללכת לעבר הבמה. אני שמה לב לאנשים שמשפילים את מבטם כשאני עוברת ואני מנחשת שהם כתבו את שמי בהצבעה. אני מתעבת אותם וכועסת עליהם, אבל בשולי תודעתי אני יודעת שלא הייתה להם ברירה. הם לא רצו באמת שאני ילך למשחקי הרעב, אף אחד לא מאחל את זה למישהו, לא משנה עד כמה הוא שונא
אותו. אני בטוחה שהם לא קיוו שאני אבחר, כמו שאני לא באמת רציתי שנטשה וארי ילכו למשחקים. אבל אני כן נבחרתי. אני עולה לבמה וקוטי מקבלת את פניי בחיוך "קבלו את המתמודדת שלנו, איימי!"
אני רואה את טיילור, חיוור מתמיד, ולמרות שאני זאת שעומדת למות אני מרחמת עליו, כי הרי זה הוא שייצטרך להתמודד עם הצער ולהמשיך בחייו, גם לאחר מותי, ולו זאת תהיה פעם שניה. כי לפני כשנה, אחותו, קייט, שהייתה גם החברה הכי טובה שלי, נעלמה במפתיע ומעולם לא חזרה. אני זוכרת את כל החודשים ההם של הבכי והצער והגעגועים, שאותם חלקתי עם טיילור. מאז אנחנו חברים טובים. כדי להסיח את דעתי מהגעגועים העזים שתוקפים אותי למחשבה על קייט אני משוטטת בעיניי על פני הקהל בחיפוש אחר המשפחה שלי. אני מופתעת לראות עצב אמיתי בעיניה של אמי. אולי אני לא כלום בשבילה אחרי הכל. לאחר שאני לוחצת את ידו של אשטון וצופה בקוטי יורדת בזהירות רבה מהבמה אני מובלת על ידי שני אוכפי שקט לחדר רחב ידיים בהיכל הצדק. אני מחכה שם כחצי דקה לפני שהוריי נכנסים לחדר. לרגע אחד יש שתיקה מביכה. אני עומדת, הם עומדים מולי ליד הדלת, כאילו מחכים שאזמין אותם להיכנס. לפתע אמי עושה את הדבר הבלתי ייאמן וכורכת את זרועותיה סביבי. אני מהססת לרגע ואז כורכת את שלי סביבה. רק עכשיו אני מבינה כמה המגע האימהי הזה היה חסר לי במשך כל השנים האלה, שבהם הקפדתי להתעלם ממנה. אולי חוסר הקשר הזה היה גם באשמתי. החיבוק שלנו נמשך ונמשך ואני ממש לא רוצה להרפות, אבל פתאום אני שומעת קול צעדים קטנים וביישנים מכיוון הדלת. אני מתרחקת מאמי ורואה את קייל, אחי הקטן, שפעם שנאתי אותו כל כך אבל עכשיו אני מוכנה להתפייס. אני מושיטה אליו ידיים והוא מטפס אל חיקי, מכורבל. אחר כך אני מחבקת גם את אבא שלי. פתאום כל המשפחה שלי אוהבת אותי, וזה כל כך מוזר לי. חבל שהשינוי קרה רק עכשיו, כי זאת כנראה הפעם האחרונה שאראה אותם. "אני אוהבת אתכם. את כולכם" אני פולטת בקול חנוק.
"גם אנחנו אותך"
האם המשפט הזה יצא הרגע מפיה של אמי? אני לא מאמינה. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה מוגנת עם המשפחה שלי, אבל אוכף השקט שנכנס אל החדר מפוצץ את בועת האושר הקטנה שלי כשהוא גורר משם את משפחתי, לפני שאני אפילו מספיקה להגיד משהו אחרון. טעם הפרידה עוד מר בפי כשהדלת נפתחת בשנית. זה טיילור. אני נופלת לבין זרועותיו בלי היסוס, והסכר שהחזיק עד עכשיו את דמעותי מתפרץ. אני בוכה כמו ילדה קטנה, והוא לוחש מילים מרגיעות באוזניי.
"טיילור" אני לא מסוגלת להגיד דבר חוץ מאת שמו, שוב ושוב ושוב.
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אני יישאר כאן ואחכה לך, עד שתחזרי עוד חודש, מסכימה?"
אני מהנהנת.
"את תנצחי, אין שום סיבה שלא" הטון שלו עולה
"את תחזרי לכאן לפני שאני אפילו אספיק להתגעגע!" עכשיו הוא כבר ממש צועק, מנסה לשכנע את עצמו באמיתות הדברים שהוא אומר. אני מחבקת אותו חזק ושומעת אותו פולט כמה יפחות של בכי.
"נכון" אני לוחשת.
אוכף השקט פותח את הדלת וקורע את טיילור מעליי, ואני שוב נשארת לבד, בתוך החדר הענקי.
אוכף שקט אחר נכנס לחדר וגורר אותי לעבר מכונית שחורת חלונות, כמו זו של קוטי, שבה מחכים לי אשטון, המדריך שלנו- אוון, ואיך לא- קוטי. אנחנו לא מחליפים מילה כל הדרך לתחנת הרכבת, ועוברים בדממה לרכבת עצמה, לא לפני שמצלמות מצלמות אותנו מכל זווית אפשרית. אני נכנסת לחדר שלי ברכבת ומתפרקדת על המיטה באפיסת כוחות. אני לא מבינה מאיפה התשישות הזאת באה- זה רק צהריים. אולי זו תשישות נפשית. הדלת נפתחת ואני קופצת בבהלה, אבל זה רק אווקס. אני מביטה בפניה של האווקס ונחרדת. לא, זה לא יכול להיות!
