קייט. קייט. אני לא מאמינה שזאת באמת היא. מה קרה לה? מה היא עשתה שהקפיטול העניש אותה כך? הדמעות שוב שוברות אותי, בפעם השניה היום, ואני רואה שגם היא דומעת. אני רצה אליה ומחבקת אותה, חום גופה המנחם עוטף אותי. כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לשבת ולדבר איתה, לבכות, לצחוק, להרגיש אותה. שנתיים שלמות שלא ראיתי אותה. אבל הקפיטול לקח גם את זה ממנו. היא לא יכולה לענות לי. אני לא יכולה להישאר פה בשבילה. אנחנו מבינות שהגורל של שתינו הוא אותו גורל- שתינו הוקרבנו על ידי הקפיטול, הוקרבנו כדי להפחיד את אנשי המחוזות ולהזכיר להם מרד שנגמר לפני 25 שנה.
"קייט?"
אני מושיטה לה דף ועט שאני מוצאת על השידה שליד המיטה שלי. היא מתחילה לכתוב. היא כותבת הרבה זמן, שבו אני פשוט בוהה בה ונזכרת בכל הרגעים שלנו יחד. לפתע אני נזכרת במכתב. המכתב ההוא, שבו היה ההסבר שלה להיעלמות או הבריחה או החטיפה שלה, עד עכשיו אני לא יודעת מה זה היה, אבל עוד מעט אדע. במבט ראשון במכתב שלה חושבים שהיא יצאה מדעתה. זה גם היה ההסבר של השלטון להעלמותה. אבל אני ידעתי שהראש שלה לגמרי בסדר. דאגתי בעיקר לחלקי הגוף האחרים שלה, כי הייתי כמעט בטוחה שההעלמות שלה הייתה קשורה לקפיטול, ושהם לא ממש לקחו אותה לנופש.
לפתע הדלת נפתחת, ובפתח עומדת קוטי. היא לא שמה לב לקייט, שממהרת להחביא את הנייר מתחתיה ולעבור לחדר הרחצה. היא לא שמה לב לשבילי הדמעות על פניי ולמתח ששורר באוויר. מזל שהיא כזאת מבולבלת.
"קדימה אשטון! זמן לארוחת צהריים"
אני נאנחת בייאוש, ואנחתי מתגברת כשאני שומעת אותה קוראת לאשטון לארוחה.
"איימי! אתה מוזמן לארוחת צהריים"
אני רואה את קייט מציצה בחיוך שובב מהחדר השני.
"תשארי כאן עד שאחזור ונוכל להמשיך" אני אומרת
ארוחת הצהריים מדהימה. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אוכל על שולחן אחד. אפילו שאנחנו לא גוועים ברעב אנחנו אף פעם לא אוכלים כל כך הרבה מנות בארוחה אחת, אפילו לא בארוחות חגיגיות במיוחד. אני טורפת מכל הבא ליד- תבשילי קדירה, לחמניות, מרקים, פשטידות, סלטים ורטבים. אוון מנסה לפתח שיחה, אבל אני אפילו לא מקשיבה לו עד שאני מרגישה שמילאתי כל סנטימטר פנוי בקיבה שלי. מזווית העין אני רואה את אשטון שגוון ירקרק מתחיל להתגנב לפניו, אך הוא ממשיך לאכול.
"אז כמו שאמרתי, לא כדאי לכם ללכת לקרן השפע, שניכם לא חזקים מספיק כדי לשרוד את מרחץ הדמים הגדול. תחטפו רק משהו שקרוב אליכם ותרוצו למצוא מקום מחסה ומים. מים זה הדבר החשוב לכם ביותר! יש לכם מיומנויות הישרדות כלשהם?" אוון שואל
אני ואשטון נדים בראשינו לשלילה. חוץ מיכולת העמידה ברעב של אשטון, אין לנו יכולות מיוחדות.
"מיומנויות לחימה בכלי נשק?"
אנחנו שוב עונים לו בשלילה.
"טוב" הוא נאנח "יש לנו הרבה עבודה איתכם.
אחרי כמה דקות של שתיקה אני מבקשת את רשותו של אוון לחזור לחדרי. אני רוצה לראות שוב את קייט.
"אכלת יותר מדי, מה?" הוא שואל בקריצה
אני נזכרת שלפני שהוא ניצח, גם הוא היה ילד רעב, אמנם לא כמו אשטון, אבל רעב. הוא ניצח רק לפני כשנתיים, כך שהוא בוודאי זוכר את הרעב המטורף וההתרגשות של הארוחה הראשונה שלו בקפיטול. הוא בטח הקיא אז, כמו מה שנראה לי שעומד לקרות לאשטון כל רגע. אני מחייכת בתודה ופונה לחדרי.
על המיטה שלי יש צרור דפים, אבל אין זכר לקייט, כנראה היא הייתה צריכה לחזור לעבודה. אני מתיישבת על המיטה ומתחילה לקרוא את סיפורה של קייט.
