כבר כשאני זורקת את הסכין אני יודעת שהוא לא ייפגע במטרה. זרקתי רחוק מדי וחזק מדי. אני מביטה בעצב בסכין שלי שעוקף במהירות את הבובה שבה תיכננתי לפגוע ושומעת כמה אנחות של חוסר שביעות רצון מצד קברניטי המשחק. אני מסתובבת בייאוש כדי לקחת עוד סכין מהעמדה ולנסות להציל את כבודי האבוד ואז שומעת רעש שאין לטעות בו. רעש של סכין שפגע במטרה. אני מסתובבת בהפתעה ורואה את הסכין שלי נעוץ באמצע ליבה של בובת אימונים במרחק של כשלושים מטרים ממני. אני כל כך מופתעת עד שהסכין השני שלקחתי מחליק לי מהיד. פגעתי בבובה של עמדת החץ וקשת, העמדה שנמצאת בקצה השני של האולם. ההפתעה שלי מתחלפת בגאווה ואני ממהרת להרים את הסכין שנפל. למרות שממש לא כיוונתי לשם גיליתי יכולת אחרת- לזרוק את הסכין למרחק גדול מאוד. אני רואה את קברניטי המשחק מהנהנים בהתרשמות ומדברים ביניהם. אני שומעת משהו על זה שהסכין שלי עבר בין שתי הקשתות שהמרחק ביניהן קטן מאוד, וגל מחודש של גאווה מציף אותי. אבל אז אני שומעת את החשד בקולם. הם לא מאמינים שהתכוונתי לזה, הם בטח קלטו את ההפתעה שלי בגלל הסכין שהפלתי. אני צריכה להוכיח את עצמי שוב. אני מרימה את הסכין מהרצפה בהפגנתיות כאילו התכוונתי לזה מלכתחילה ומכוונת לבובות הרחוקות. אני פוגעת בבובה השניה בבטן. לא המקום הכי נחשב, אבל זה שהצלחתי לזרוק למרחק כל כך גדול ולפגוע בבובה גורם לקברניטי המשחק לשים לב אליי.
סכין אחר סכין אני זורקת ופוגעת בבובות המרוחקות. אמנם אני לא מצליחה לפגוע שוב בלב אבל אני פוגעת בבובה כמעט בכל זריקה. קברניטי המשחק מורים לי ללכת ואני יוצאת משם מתנשפת. זה היה מתיש. אבל אני כל כך מרוצה מהביצועים שלי עד שאני רוקדת כל הדרך חזרה לקומה שלנו.
כשאני נכנסת אני רואה את אשטון, אוון וקוטי משוחחים בכובד ראש. אני רואה שאוון קצת עצבני, אבל כשהוא רואה אותי רוקדת משמחה חיוך עולה על שפתיו.
"לפי הריקוד המאוד אופייני לך אני מבין שהיה טוב."
אני פולטת צחקוק קטן ואוון מופתע עוד יותר
"ממש טוב, נו, ספרי, מה עשית?"
"סכין.." צחקוק. "רחוק..." צחקוק. "פגעתי! חהחה" אני מנסה לענות לאוון אבל השמחה משתלטת עליי. הצחקוק הקטן שלי הופך לצחוק פרוע ואני מתגלגלת על הרצפה מרוב צחוק. אני מאושרת כמו שבחיים שלי לא הייתי. יש לי סיכוי לשרוד! שום דבר לא יעצור את השמחה שלי עכשיו, אפילו לא המבטים המזועזעים שכולם תוקעים בי. עומד להיות לי ציון טוב, והרבה נותני חסות, ואני אנצח. אני אחזור בשביל טיילור, בשביל המשפחה שלי, בשביל קייט... בשביל קייט? אני נזכרת בה והחיוך נמחק לי בבת אחת מהפנים. אני מתיישבת על הרצפה הקרירה ומחבקת את עצמי. כגודל השמחה שלי כך גודל העצב ואני מתחפרת בו כמו בשמיכה חמימה באמצע החורף. איך יכולתי לשמוח כך? אני בן אדם כל כך רע. אני שומעת, כאילו מרחוק, את קוטי ואשטון מצחקקים בשעשוע, ואז את אוון מנסה להרגיע אותם ומכריז ברצינות ובדאגה שהשתגעתי. נראה לי שזה נכון. הוא מניח יד על כתפי ושואל משהו שאני לא ממש שומעת.
"מ.. מה?" אני שואלת בפיזור נפש
"שאלתי, אם הכל בסדר אצלך." חוזר אוון באטיות, כמסביר משהו מסובך מאוד לילדה קטנה.
"כן, הכל בסדר." אני מתחילה לחזור לעצמי. "זרקתי סכינים ופגעתי בבובות שהיו בקצה השני של האולם, בהתחלה זה היה בטעות אבל אז המשכתי עם הטקטיקה הזאת ונראה לי שהם התרשמו ממני. אבל זה היה ממש מעייף. נראה לי שאלך לנוח קצת"
אוון מהנהן ברחמים ומלווה אותי לחדרי. אני מבינה שהוא פוחד מעוד התפרצות, אבל אני יודעת שלא לא יקרה שוב. אני מרגישה מרוקנת מכל הכוחות שלי. כאילו אני בלון שדקרו אותו בסיכה ולאט לאט כל האוויר שהיה בו יצא החוצה. אני נשכבת על המיטה ושוקעת ברחמים עצמיים. ההתפרצות הזאת הייתה כל כך מטופשת, ואני שונאת להרגיש מטופשת. אני מדמיינת לעצמי איך נראיתי מהצד. מתגלגלת מצחוק על הרצפה ואז, ברגע אחד, מרצינה ושוקעת בהרהורים . אפילו במצבי המיואש אני לא יכולה שלא לחייך. אני נזכרת בתגובתם של קוטי ואשטון. אני בטח הייתי נוהגת כמוהם, לא כמו אוון. מזל שהוא היה שם, כי אחרת הייתי נשארת שם לעוד הרבה זמן. אני מחליטה לאסוף את עצמי ולצאת מהחדר כדי להודות לאוון וכדי לראות את שידור הציונים. אני בטוחה שהשידור כבר התחיל מזמן ואוון לא קרא לי כדי לתת לי לנוח, ואני צריכה להודות לו גם על זה. כשאני יוצאת מהחדר אני שומעת את קוטי ואוון מריעים ומוחאים כפיים, ולרגע אני חושבת שזה בשבילי על שיצאתי מהחדר. אני מסמיקה קלות אבל אז אני שומעת אותם מברכים את אשטון על ציונו. אז שידרו כבר את הציון של אשטון- זאת אומרת שעכשיו תורי! אני ממהרת לסלון בהתרגשות ומתעלמת ממבטיהם המופתעים של קוטי ואוון. אני מתיישבת וצופה בסיזר פליקרמן, ששערו צבוע השנה בצבע סגול כהה ועמוק, מכריז את שמי בחגיגיות.
אני שומעת את כולם עוצרים את נשימתם במתח.
"איימי מוטנטו, ממחוז 8, עם הציון..."
