"אני תאונה. טעות. תוצאה לא רצויה של מפגש אקראי בין שני אנשים שיכורים. ובמקרה, גם שני האנשים הכי שנואים במחוז 8. אבא שלי הוא אוכף השקט האחראי להכות את תושבי המחוז שהואשמו בעבירה על החוקים. אמא שלי היא ליאה קויל, בוודאי שמעת עליה. היא הייתה חברתו של ריימונד, הנער שניצח במשחקים של השנה ה-6 של משחקי הרעב. לאחר שנבחר, אמא שלי התחילה להשתמש באלכוהול כאמצעי בריחה. היא הייתה שתויה כל הזמן, כדי לברוח מהמציאות. היא הייתה אז רק בת 17. כשהוא חזר, היא כבר הייתה אדם שונה. היא נפרדה ממנו בטענה שהיא לא רוצה להיות חברה של רוצח. כולם שנאו אותה על זה כל כך. אבל היא לא שלטה בעצמה אז, היא הייתה שיכורה. כל מי שהעז להגיד את דעתו עליה באוזניה ספג ממנה נקמה. באורח פלא כל האנשים האלו נפצעו או נהרגו כמה ימים לאחר המקרה. האלכוהול תרגם את פחדה לאלימות. מאז אף אחד לא מעז להתקרב אליה, אבל כולם עוד נוטרים לה על הימים ההם. הלילה שבו אני נוצרתי התרחש כשלוש שנים לאחר מכן, כשאמא שלי הייתה שיכורה והסתובבה ברחובות. היא פגשה במקרה את אבא שלי, ג'יימס אוכף השקט, שיצא מפאב, שתוי לגמרי. איכשהו זה קרה. אני קריתי. סבתא שלי הכריחה את אמא שלי להתפכח ולא לשתות בזמן ההריון ובשנתיים שאחריו. אבל ביום שמלאו לי שנתיים, כשהבטחתה לאמה הסתיימה, חזרה אמי לשתות. היא הוגדרה כ"לא כשירה לגדל את הילד" והופרדתי ממנה בדמעות. שהיתי כחודש בבית יתומים עד שסבתי סידרה את כל הניירת ועברתי לגור אצלה. היא אישה מדהימה. גידלה אותי באהבה ובחום, אפילו שבקושי היה לה כסף להאכיל את עצמה. הגנה עליי מכל הילדים שקראו לי בשמות גנאי בגלל הוריי. אהבתי אותה כל כך. אבל.." קולו נשבר ודמעות מתגנבות לעיניו.
"אבל נטשתי אותה. יום אחד, כשהייתי בן 13, אבי קיבל קידום, לעבור למחוז 4. הציבו בפניי את אפשרות הבחירה- להישאר במחוז 8 בתת- תנאים עם סבתי או לעבור עם אבי למחוז 4, שכידוע התנאים בו טובים הרבה יותר. ואני בחרתי ללכת עם אבי, שאותו אפילו לא ראיתי עד אותו יום. בחרתי לנטוש את סבתי היקרה שהקריבה הכל בשבילי לטובת כמה פירורי מזון נוספים שיוכלו להיכנס לפי. ידעתי שאני מתנהג באנוכיות אבל משהו דחף אותי לעשות את זה. אולי רציתי לברוח מהלעג של ילדי השכבה שלי. לא משנה כמה ניסיתי להתחבר, מבחינתם תמיד הייתי "הבן של אוכף השקט והבוגדת הזו, ליאה". לא שזה השתנה במחוז 4. אמנם, שם הייתי רק "הבן של אוכף השקט", כי לפחות הם לא ידעו על אמא שלי, אבל זה לא מנע מההצקות להמשיך. וגם אבא שלי לא ממש התייחס אליי. עדיין הייתי מבחינתו טעות אחת גדולה. הוא לא אדם טוב, אבל ממנו ירשתי את הכישרון הטבעי להישרדות... ולרצח. זה היה די ברור שאני אבחר למשחקים השנה. מי לא רוצה לנקום בבן של אוכף השקט. יומיים לפני יום האסיף קיבלתי הודעה ממחוז 8- סבתי נפטרה. ואני לא הייתי שם כדי לעזור לה. ההרגשה שלי הייתה נוראה. הרגשתי כל כך אשם. אז לפני שיצאתי למשחקים הבטחתי לעצמי לעזור למיועדים ממחוז 8, ככפרה קטנה על סבתי. אם לא יכולתי לעזור לה לפחות אעזור למישהו. אז זהו, בערך. אני מצטער שלא סיפרתי לך את זה מההתחלה. היית צריכה לדעת"
משום מה אני לא מאוכזבת ממנו. אני לא חושבת שהוא אגואיסט. אני דווקא שמחה. כי הנה- גם הוא לא מושלם, למרות שככה חשבתי בהתחלה. זה נותן לי עוד סיבה לחבב אותו. אם הוא היה ממשיך להיות מושלם כבר הייתי מתחילה לקנא.
דמעה סוררת מוצאת לה את דרכה במורד לחייו ואני מסמיקה ממבוכה. שקעתי במחשבות ולא הגבתי לו. אני אף פעם לא יודעת מה לעשות במצבים כאלה. אני נהיית גמלונית וחסרת טקט.
"אתה.. אני.. אני מאוד.. אממ.. מ..מצטערת"
אוי, איזה דבר מטומטם להגיד. אני מנסה להיזכר באלפי הפעמים שטיילור ניחם אותי. הוא תמיד חיבק אותי ולחש לי מילים מרגיעות אבל אני ארגיש די פטתית לעשות את זה למישהו שאני מכירה רק יום. אבל גם ככה אני אמות עוד כמה ימים אז מה זה משנה? אני מקרבת את כסאי אל שלו בהיסוס מה וכורכת את זרועותי סביבו. הוא לא מוכן לזה ולרגע שריריו נדרכים בהפתעה, אבל רק לרגע. הוא נרגע לאט לאט תוך שאני לוחשת מילים יפות באוזניו. אין לי מושג מאיפה זה בא לי. אפילו את טיילור לא הצלחתי לנחם אף פעם, בטח ובטח שלא אדם זר.
"תודה, איימי, זו הקלה גדולה להוציא את הסיפור הזה ממני החוצה סוף סוף."
הוא מחייך ודמעה קטנה מתמקמת לה בתוך הגומה שלו.
"אתה התאונה. הטעות. התוצאה הלא רצויה של מפגש אקראי בין שני אנשים שיכורים הכי חמודה שפגשתי"
אני מחקה את קולו הרציני והוא פורץ בצחוק. אני מחייכת בסיפוק, גאה בעצמי.
