"" יד. נאסמ יל המקיטלפו אהלה. יברדתי יומה מע סיצ'י אוהו עינכש ותיא בולא ותיא, רלבוח מחהמוז, מרודל. שי מעושות שחמזו לושש רשעה דיעין יקים, חתמת אדמלה. אחנון חורמיב שלם. מכנתנים רמד. ניא מטערצת עזולב כותא בלד בלא ניא בייחת, שבילב יתעד בוט ותרי. הואתב וגתמעתגע, ייטק. "
זה המכתב שכתבתי לך לפני שברחתי, זוכרת? לפי המבט בעינייך היום הבנתי שלא הצלחת לפענח אותו. לא נורא, זה באמת היה קשה הפעם. אז, כשהיינו קטנות וברחנו לשדות המרעה כדי לשחק בבלשיות, תמיד כתבנו מסרים בצופן הזה והחבאנו את הפתקים אחת לשניה. זוכרת? תמיד כתבנו את האותיות בצורה מבולבלת והשניה הייתה צריכה לנחש מה המסר. את היית טובה בזה, ולכן כתבתי את המכתב בצופן הזה. אבל הפעם, זה היה מכתב שלם במקום כמה מילים, ולא ידעת על איזה נושא זה יהיה. אז אני סולחת לך שלא הצלחת להבין אותו. אם עדיין לא הבנת את המכתב אז הנה התרגום שלו:
"די. נמאס לי מהקפיטול האלה. דיברתי היום עם צ'ייס והוא שיכנע אותי לבוא איתו, לברוח מהמחוז, למרוד. יש שמועות שמחוז שלוש עשרה עדיין קיים, מתחת לאדמה. אנחנו בורחים לשם. מתכננים מרד. אני מצטערת לעזוב אותך לבד אבל אני חייבת, בשביל עתיד טוב יותר. אוהבת ומתגעגעת, קייט."
טוב, אז זה בערך כל הסיפור. ברחתי עם צ'ייס, החבר שלי. עקפנו את הגדר וחיינו ביער למשך כמה שבועות. לא ידענו שום דבר על הישרדות, ככה שזה היה מאוד קשה בהתחלה. אבל לאט לאט הצלחנו לזהות צמחים אכילים, למצוא מקור מים, לצוד, לשרוד. התקדמנו בקצב טוב. כבר ראינו את מחוז 10 באופק כשלקחו אותנו. פתאום, משום מקום, הגיעה ספינת אוויר של הקפיטול, שלחה שתי זרועות ארוכות ממתכת ולקחה אותנו. הפכו אותנו לאווקסים, ומאז אנחנו משרתים אותם. העבודה קשה אבל אנחנו מסתדרים. בעצם, רק אני. צ'ייס התאבד לפני כמה חודשים. המעמסה הרגשית הייתה קשה לו מדי. מאז שהוא הלך אין לי אף אחד, אני כל כך בודדה. אני לא אשקר- המחשבה להצטרף אליו עברה לא מעט במוחי. האמת היא שהתכנון למעשה היה למחר. אבל הנה את כאן! בשבילך אני אשאר בחיים, אני אשתדל, אני אחכה לך עד שתחזרי. את בטוח תנצחי, אני יודעת. אני יכולה ללמד אותך מיומנויות הישרדות שלמדתי בשהותי ביערות. מתי שיהיה לי זמן פנוי אבוא לבקר אותך. מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתך! אוהבת אותך, קייט."
