אני מעבירה את מבטי על הקהל, מחפשת נואשות אחר עזרה. הפרצוף המוכר היחיד שאני רואה בקהל הוא הפרצוף של אדם, שיושב בגאון ביציע הסטייליסטים, ואני ממש לא מתכוונת להיעזר בו. הלחץ גואה בי ואני מרגישה איך לבי מכפיל את קצב פעימותיו. אני מנסה לנשום נשימות עמוקות ולהתרכז בסיזר, שמברך אותי לשלום. פוקוס, פוקוס, פוקוס. אני משננת לעצמי. תתרכזי למען טיילור והמשפחה שלך, שצופים בך בבית. למען אוון וקוטי, למען ג'ייסון.
"שלום סיזר" אני עונה לו ומנסה לחלץ מפי חיוך שאמור להיות כובש.
"אז, איימי, את מתרגשת לקראת המשחקים?"
"לא, בכלל לא." אני עונה בקשיחות, ומיד מצטערת על זה. תאמצי לעצמך תדמית מסוימת, אני פוקדת על עצמי.
"האמת" סיזר מחייך, כממתיק סוד, "שבאמת אין לך מה להתרגש. עם ציון כזה גם אני לא הייתי מתרגש. אתם הייתם מתרגשים?" הוא מרים את ראשו באחת לקהל, והם מוחאים כפיים בהתלהבות. אני מחייכת שוב ומנופפת לנקודה אקראית, ועשרה אנשים שעומדים שם צורחים בהתרגשות.
"איימי, ספרי לנו איך השגת ציון מדהים כל כך. מה הסוד שלך?" הואר רוכן אליי, כאילו אנחנו שתי ילדות קטנות שמספרות אחת לשנייה את מי הן אוהבות. הדימוי הזה גורם לי לחייך.
"תצטרך לחכות לתחילת המשחקים כדי לדעת את זה" אני אומרת במסתוריות מעושה
הוא צוחק צחוק לבבי וטופח על שכמי.
"ומה את חושבת על הקפיטול?"
אני מנסה לחשוב על תשובה ניצחת, שתגרום לכולם להרגיש מוחמאים.
"הקפיטול יפיפיה. כמעט כמו השמלה שלי." אני קמה כדי להראות לקהל את השמלה שלי, אבל בעיקר כדי להרוויח דקה אחת שבה לא רואים לי את המפשעה. הקהל משתולל, ובזווית עיני אני רואה את אדם המאושר, שכמה אנשים טופחים על כתפו.
"מתוקה." סיזר מחייך. הוא מתחיל להגיד עוד משפט אבל אי אפשר לשמוע אותו כשהקהל צועק חזק כל כך.
"אז בואי וספרי לנו איימי," הוא צועק, בניסיון לגבור על הרעש "האם יש לך איזה מישהו?" על פניו עולה חיוך ממזרי והוא קורץ.
זה הרגע. אני יודעת שכל הראיון הזה, כל החיים שלי, תלויים במשפט שאגיד עכשיו. אני יודעת שאני עומדת להרוס את מערכת היחסים שלי עם ג'ייסון. אני יודעת שאגרום לכל מי שצופה בי לפעור את פיו בתדהמה, כי אף אחד לא העיז לעשות משהו כזה לפניי. אני יודעת, שהכל תלוי במשפט הזה. אבל כל מה שיוצא מהפה שלי זה "כן"
"ידעתי" סיזר קורן. "בחורה מתוקה כמוך, לא יכול להיות שלא יהיה מישהו."
ולפתע, הצפצוף שמסמן את סוף הראיון נשמע, אני שומעת במעורפל את סיזר שנפרד ממני לשלום, ורגליי לוקחות אותי למדרגות היורדות מהבמה. אבל אני לא רוצה לרדת. רגע, אני רוצה לצעוק, יש לי עוד מה לומר. לא סיימתי. אני צריכה להתוודות! אבל אך אחד לא שואל אותי אם יש לי עוד מה להגיד. טעם מר עולה בפי, טעם של החמצה. אבל בד בבד עם הרגשת ההחמצה, אני מרגישה סוג של הקלה. כי עכשיו היחסים שלי ושל ג'ייסון לא הרוסים, ולא הבכתי את עצמי יותר מדי שם על הבמה. צעדיי הכבדים הופכים לקלילים ואני מתקדמת בעליזות לעבר החדר שבו מחכים לי אוון וקוטי. אבל כשאני פותחת את הדלת, אין שם אף אחד.
