"איימי מוטנטו עם הציון 8!" מכריז סיזר הצעיר בחגיגיות
אני מרגישה סיפוק אדיר, אפילו שאני לא מופתעת. בטח יהיה איזה נותן חסות אחד לפחות שירצה לממן אותי. אני שומעת את קוטי משבחת אותי על הישגיי בקול וכמעט נופלת תחת משקלו של אוון שטופח על גבי בחיבה.
"וואו איימי, 8 זה ציון מעולה"
"כל הכבוד, נותני החסות יריבו עלייך!"
אני מחייכת חיוך רפה והם נראים קצת מאוכזבים. אוון מרים את גבותיו כשואל "הכל בסדר?"
אני מהנהנת. הכל בסדר, באמת. את כל השמחה וההקלה שלי הוצאתי כבר בבוקר בהתקף המטופש ההוא, ועכשיו אני מרגישה כל כך מותשת, שעצם העובדה שהם הצליחו לסחוט ממני חיוך קטן היא כבר הישג. חוץ מזה, אני כבר מתחילה לדאוג לגבי מחר. מחר יתקיימו הראיונות ואין לי מושג מה אני עומדת לעשות שם. בעצם יש לי מושג- אני עומדת להביך את עצמי מול כל פאנם.
טפיחה קצת חזקה מדי מעירה אותי ממחשבותיי. אני מרימה את ראשי ורואה את אשטון עם חיוך מוזר על הפנים.
", יפה, יפה. שתי נקודות פחות ממני, גברת מוטנטו" הוא מתגרה בי. אבל הנימה של קולו היא לא ידידותית. היא יותר בכיוון של תחרותית. הוא אומר את זה כמו הכרזת מלחמה. ואם הוא מכריז על מלחמה, אני לא אשתוק.
"יפה,יפה. לא ציפיתי ממך לפחות מזה, מר שתקני" אני מחזירה
שתיקה מתוחה משתררת בחדר וכרגיל, קוטי חסרת הטקט מפרה אותה.
"יפה, יפה חמודים שלי, עכשיו למיטה. מחר אני ואוון אותכם נאמן! והראיונות! איזה יופי, באמת יפה."
אני פונה ללכת לחדרי כשאוון מניח את ידו על כתפי. "כל הכבוד לך איימי, אני באמת גאה בך. יהיו לך הרבה נותני חסות ואני אדאג לקחת מהם כל פרוטה. מחר אנחנו נתאמן לקראת הראיונות, אז אין לך מה לדאוג. הכל יהיה בסדר ואני מאמין בך!"
המחווה האישית הזאת של אוון מרגשת אותי. אני יודעת שיש לי על מי לסמוך כשאהיה במשחקים. גל פתאומי של רגש חם כלפי אוון מציף אותי, אבל הוא מתקרר באותה מהירות שבה נוצר כשאני שומעת אותו מברך את אשטון באותן מילים בדיוק. טוב, נקווה שלפחות קוטי לא תאכזב אותי.
"חמודה?"
"לא"
"נרגשת?"
"לא"
"ביישנית?"
"לא"
"חזקה?"
"לא"
"מושכת?"
"אויש אוון!"
אני יושבת מול אוון על המיטה שבחדרי, והוא מעלה רעיונות לצורת ההתנהגות שלי בראיון עם סיזר היום בערב. הרעיונות שלו, שהופכים נואשים מרגע לרגע, מזכירים לי קצת את אדם, הסטייליסט שלי.
