אני משוטטת בבית בחוסר מעש, טרודה במחשבות ולא מוצאת שום דבר להעסיק בו את עצמי. אחרי כחמש דקות של הליכה אני שמה לב פתאום איפה אני נמצאת. במרתף של הבית שלנו, חדר ענקי מלא בחפצים ישנים שמגובבים אחד על השני בלי סדר, רהיטים, כלי נגינה, בגדים, כלי נשק, מכתבים ומסמכים. המרתף הוא מקום הבריחה שלי. רוב האנשים נגעלים מהריח המעופש ומהאבק אבל אני דווקא אוהבת את זה. אני אוהבת להסתובב שם ולגלות כל מיני חפצים ישנים שהיו שייכים לסבי וסבתי. לפני כחצי שנה גיליתי שם פסנתר ישן, והתחלתי ללמד את עצמי לנגן. בהתחלה זה היה קשה אבל אני משתפרת, ומאוד נהנית מזה. לכן את השעות הבאות אני מעבירה בנגינה. זה מרגיע אותי. שריריי נרפים בהדרגה ואני מרגישה משוחררת יותר.
כעבור כשלוש שעות של נגינה אני עולה לקומת הקרקע שלנו ומתחילה להתארגן לבית הספר. היום הלימודים ייגמרו מוקדם יותר, כדי שנספיק להגיע להצבעה למיועדים ברחבה שמול היכל הצדק, באותו מקום שבו ייערך טקס האסיף עוד יומיים. הלימודים בבית הספר מזדחלים לאיטם והשלווה הזמנית שלי מהנגינה מתחילה להתפוגג. אבל בסופו של דבר היום הזה נגמר, ואני הולכת בחברתו של טיילור להיכל הצדק. "את מפחדת?" שואל טיילור.
"לא במיוחד" אני משקרת. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, בדרך כלל אין ביננו סודות, אבל משהו בי אומר לי שכדאי לי להסתיר את הפחד שלי ממנו.
"את בטוחה?" הוא מביט בי במבט מפקפק
אני רוצה לומר לו מה שאני מרגישה, אני רוצה לחבק אותו ולבכות על כתפו, אני רוצה שהוא ירגיע וינחם אותי, אבל כל מה שאני אומרת זה "כן" ומנסה להיראות הכי בטוחה שאני יכולה. הוא מבין ועובר לנושא אחר "רוצה לעזור לי היום עם הכבשים? אני מוציא אותם לאחו"
אני מחייכת בהכרת תודה וקובעת להיפגש איתו אחרי ההצבעה. אנחנו נפרדים- הוא הולך לאזור שבו רוב בני השכבה שלו עומדים. אני מביטה בו מצטרף אליהם, כולם טופחים לו על הגב ומקבלים אותו בברכה. אני לא יכולה שלא להשוות את זה לקבלת הפנים שאני מקבלת מבנות כיתתי. יותר נכון, חוסר קבלת הפנים, כי אף אחת לא מעיפה מבט לעברי. לטיילור, בניגוד אליי, אין מה לדאוג בקשר לבחירת המיועדים. הוא אחד הילדים הכי פופולריים שאני מכירה. המלווה של המחוז שלנו, קוטי, עולה לבמה וקוטעת את מחשבותיי. קוטי היא אישה מאוד מוזרה ומבולבלת, תמיד מחליפה בין המילים במשפט ונוהגת לזרוק מילה לא קשורה באמצע שמישהו אחר מדבר.
"אתם עומדים להצביע למשחקי הרעב אה... המיועד של משחקי הרעב שלנו.. שלכם..." היא מתחילה להתלבט וכולם נאנחים. "שלנו!" היא מכריזה בסיפוק. לאחר הפסקה קצרה היא ממשיכה. "אז כמו שאמרתי, אתם עומדים להצביע למיועד שלכם במשחקי הרעב. ההצבעה בטורים תתבצע לפי הא"ב ולפי הגיל. מי והסיכויים ייתן יהיו תמיד לטובתכם!" היא יורדת מהבמה בצורה מגושמת ואחרי כמה צעדים נופלת מעקביה הגבוהים. המיקרופון עדיין מחובר אליה וכל הנוכחים שומעים את הקללות העסיסיות שהיא פולטת תוך זריקת נעליה מאחורי גבה. מצחיק שדווקא את הקללות היא מבטאת בצורה כל כך רהוטה ונכונה. אני מתחילה לצחוק וכמוני רוב אנשים המחוז. כשקוטי שמה לב שכולם שמעו את קללותיה היא מסמיקה קשות ורצה יחפה למכונית שחורת החלונות שמחכה לה, שוכחת את נעליה מאחור.
כשאני נרגעת מהצחוק אני מתחילה לחפש את הטור שבו אני אמורה להצביע. אני עוברת תחת השלט הגדול שעליו מתנוססת הכתובת 'בנות 15' יחד עם כל בנות כיתתי, ואחר פונה ל10 הטורים שמוקדשים לבנות ששמן הפרטי מתחיל באות א'. כעשרים בנות עומדות לפניי בתור ורושמות כל אחת בתורה, שני שמות כלשהם, של בן ובת, על פתק ומעבירות את הפתק לאוכף השקט שמעביר את הפתקים לתוך קופסא ענקית. אני תוהה כמה פתקים עם השם שלי נמצאים שם, בתוך הקופסא הגדולה הזו. כשמגיע תורי אני מתלבטת, אני לא רוצה לכתוב אף אחד, אני לא רוצה לגרום למישהו ללכת למשחקי הרעב בגללי. אני מחליטה לרשום את השמות של הבן והבת שאני בטוחה שלא ייבחרו בעקבות זה שהצבעתי להם, כי אף אחד לא יעז לרשום את שמם. אלו נטשה וארי, שני הילדים הכי מקובלים שעולים על דעתי באותו רגע. אני מושיטה לאוכף השקט את הפתק שלי באי רצון והולכת לחפש את טיילור.
את היומיים הבאים אני מבלה כל הזמן בחברתו של טיילור, עד שכמעט אין לי זמן למחשבות, וזה טוב. אני בקושי שמה לב שיום האסיף הגיע כבר. אני מתקלחת ומתגנדרת בהוראתה של אמי, לובשת את השמלה הכי יפה שלי והולכת לכיוון היכל הצדק, שוב. אני נפרדת מטיילור והולכת לעמוד עם שאר הבנות. אני מביטה בשני מיכלי הזכוכית המאיימים שנמצאים על הבמה, אלה שאף פעם לא הייתה לי סיבה לחשוש מהם, ושעכשיו אני פוחדת מהם פחד מוות. קוטי עולה לבמה וכהרגלה פולטת הרבה שטויות, אבל אני לא שמה לב אליה, אני שקועה בהרהורים. אני חוזרת למציאות ושומעת את קוטי אומרת בעליצות "boys first!"
היא תמיד מתבלבלת ואומרת את המשפט המפורסם הזה הפוך. קוטי ניגשת אל מיכל הבנים ושולפת את הפתק היחיד שנמצא שם, הפתק עם השם של הילד שנבחר על ידי בני המחוז להתמודד במשחקים. הקהל עוצר את הנשימה כשהיא פותחת אותו. "אשטון הולנד" אני רואה את אשטון, נער גבוה ורזה כבן 17 עולה לבמה. אני מכירה אותו, הוא בן של אחת המשפחות העניות של המחוז, ראיתי כמה פעמים את אמא שלי מגרשת אותו בצעקות מפח האשפה שלנו כי הוא חיטט בו. תמיד ריחמתי עליו, ועכשיו אני מרחמת עוד יותר. איזה ילד חסר מזל הוא. קוטי עוברת למיכל הבנות ואני מחסירה פעימה. אני כמעט בטוחה שהשם שלי עומד להיקרא עכשיו. היא מוציאה את הפתק הבודד מהמיכל ומקריאה את השם.
"איימי מוטנטו"
ידעתי, זאת אני.
