היום הבא עובר ללא אירועים מיוחדים, יחסית למיועדת במשחקים. עוד לא פגשתי את קייט בפרטיות מאז הפגישה הראשונה שלנו ברכבת, אבל היא משרתת אותנו בארוחות הבוקר. צוות ההכנה שלי מכין אותי, והסטייליסט שלי, אדם, חושב על רעיונות לשמלה.נראה לי שחסרים לו ולצוות ההכנה כמה תאים חשובים במוח. הם לבושים בבגדים מצועצעים, לובשים פיאות צבעוניות ומתאפרים בכבדות. ההתנהגות שלהם פשוט טיפשית, כל הזמן מדברים בחוסר טקט משווע. צוות ההכנה שלי הן שלוש אחיות- ליילה, פיילה וסיילה. הן כל הזמן מדברות על כמה שיכולתי להיות יפה אילולא הייתי כל כך "פשוטה". "ההליכה שלך פשוטה מדי", פוסקת ליילה. "וגם העמידה" מוסיפה סיילה, "זה הלוק, הלוק שלך פשוט מדי", ושלושתן מהנהנות בכובד ראש. ואדם לא מנסה אפילו להסתיר את זעזועו ממצבי הקוסמטי. הוא טיפש אפילו יותר משלושת האחיות. הוא מעלה רעיונות לשמלות וסותר אותם בקצב של מאה רעיונות לדקה, ומאוד מתגאה במקוריות שלו. אבל אני לא מצפה להרבה. מיועדי המחוז שלי אף פעם לא משאירים רושם רב בטקס הפתיחה כי אי אפשר להלביש אותנו מיוחד. אנחנו ממחוז שמייצר בגדים, אז זה די טבעי שנלבש בגדים, לא? זה ההגיון של הסטייליסיטים שלנו בדרך כלל, אז המיועדים שלנו לבושים תמיד במשהו עם הרבה בד. אני עוד לא יודעת על איזה רעיון אדם ייסגר, אבל כל הרעיונות שלו בינתיים נראו לי טיפשיים.
אוון, לעומת זאת, מתגלה כאדם חביב במיוחד ועוזר לנו מאוד. הוא מסביר לנו על שיטות הישרדות ונותן טיפים שימושיים. ביום הוא תמיד נינוח ומצחיק, אבל קשה לפספס את הצרחות מקפיאות הדם שלו בלילות. אשטון בעיקר שותק, אבל יש בינינו ברית שבשתיקה. במשחקים נהיה צוות. עוד כחצי שעה עומד להתחיל טקס הפתיחה, וצוות ההכנה שלי עומל קשות על האיפור שלי. "רק שלא יהיה פשוט מדי." אני מנסה להתלוצץ, אבל הן רק תוקעות בי מבט מוזר וממשיכות במלאכתן. כשסוף סוף הן מסיימות לאפר אותי אדם נכנס עם השמלה הכי מגוכחת שראיתי בימי חיי. זאת שמלת סטרפלס ארוכה שעשויה מעשרות חולצות תינוקות קטנטנות וצבעוניות שמחוברות אחת לשניה. אני לא מאמינה שאצטרך להופיע בשמלה הטיפשית הזאת מול כל פאנם. אבל אני חייבת. אני פושטת את החלוק הלבן ומשחילה את עצמי לתוך השמלה הצרה. יש לה מחוך חונק וקצוות ארוכים מדי. אדם מוציא מכיסו גם שרשרת, עגילים וכובע תואמים העשויים מאותם בגדי תינוקות. הוא מביט בי בסיפוק רב ואומר "שמלה מבגדים. הבנת? כי את ממחוז הטקסטיל. איזה רעיונות טובים יש לי הא? את נראית מדהים. הקהל ימות עליי. זאת אומרת, עלייך" אוון לוקח אותי ואת אשטון למרכבות. אשטון לבוש במשהו שנראה כמו שמיכת טלאים בצורת חליפה. שנינו מגחכים, מזל שאפשר לצחוק על זה עם מישהו.
כשאנחנו נכנסים לאולם ההתארגנות אני רוצה לקבור את עצמי באדמה. כולם לבושים בבגדים מדהימים, ורק אני ואשטון נראים כאילו יצאנו מקרקס. מזווית העין אני רואה את המיועד ממחוז 4 מסתכל עליי. הוא די חתיך, ואני משפילה מבט, מסמיקה. אסור לי לחשוב על דברים כאלה, בעיקר לא עכשיו. אנחנו עולים למרכבה ואוון מאחל לנו בהצלחה. אני רועדת מהתרגשות, ומנסה להסוות את זה, לא בהצלחה רבה. הנה מגיע תורנו לצאת, הסוסים מתחילים לדהור. אף אחד לא מקדיש אלינו תשומת לב מיוחדת ואני מרגישה מושפלת. האנשים בקפיטול חסרי טעם מספיק כדי לא לצחוק על השמלה, אבל לא מספיק כדי לאהוב אותה. לפתע אני שומעת מאחוריי שאגות התפעלות רמות. אני תוהה למי מכוונות הקריאות כשאני רואה אותם על המסך. שני המיועדים ממחוז 12, עומדים על הכרכרה מושפלי ראש, בעירום מלא. רק אבקת פחם מכסה את גופם הדקיק. לפתע אני שמחה על השמלה שלי. לפחות אני לובשת משהו. אבל מצד שני, נותני החסות שמו עליהם עין, אז אולי בכל זאת יש בזה צד טוב.
אנחנו מגיעים לכיכר הגדולה, סנואו נושא את הנאום הלא- משכנע הרגיל שלו. "מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" הוא מסיים ואנחנו חוזרים לאולם ההתארגנות. אוון מחבק אותי חיבוק מנחם ומבטיח שהכל יהיה בסדר. אני לא מסוגלת שלא להעיף מבט קצר בנער ממחוז 4 לפני שאנחנו עולים שוב לקומה המדהימה שהוקצתה לנו. הכל כל כך גדול ורחב ידיים, ואפילו אני, שגדלתי בבית שבו לא חסר כלום, מתלהבת מהכל. לפחות הדירה שלנו מעוצבת בטוב טעם. אני הולכת לחדרי וצונחת על המיטה באפיסת כוחות. אני נרדמת מייד וישנה שינה רצופה, בלי חלומות.
"איימי, קומי, היום הוא יום האימונים הראשון" אני שומעת את קולה של קוטי קורא. רגע. משהו כאן לא בסדר. משהו בדבריה של קוטי. אה! היא קראה לי בשמי האמיתי, בפעם הראשונה. אני לא אשטון יותר. נחמד. בחדר האוכל כולם כבר יושבים ואוכלים. אני מתיישבת ליד אשטון. "שמת לב שהחלפנו שמות בחזרה?" אני שואלת בחיוך. הוא מהנהן בשקט. אני אוכלת בתיאבון את הארוחה הדשנה ואחר כך עוברת עם כולם לסלון כדי לצפות בשידור חוזר של טקס הפתיחה. כמו שצפיתי, אנחנו נראים נורא. אבל אין אפשרות לתקן את מה שנעשה כבר, ולכן אני מנסה להתמקד ביום במצפה לי. היום אנחנו נרד להתאמן באולם האימונים בפעם הראשונה, ואני מפחדת להשפיל את עצמי שוב. אין לי יכולות בשום דבר שיכול לעזור לי. אני חוזרת לחדר שלי ומתיישבת על המיטה, מוציאה מהכיס של המכנס שלבשתי אתמול את המכתב של קייט. אני מיישרת את הקמטים וקוראת אותו שוב. לפתע עולה בי מחשבה מפחידה- אם מישהו חוץ ממני יקרא את המכתב הזה קייט עלולה להיות בסכנה גדולה. היא כתבה דברי כפירה חמורים מאוד נגד הקפיטול. אני מחליטה לזרוק את המכתב לפח, מקומט.
הגיע הזמן לרדת לאולם האימונים, ואני יורדת יחד עם אשטון 9 קומות למטה. אולם האימונים הוא מקום ענק, שבו פזורות תחנות אימון לכל מיני מיומנויות שיעזרו לנו לשרוד את המשחק. כל עמדה מפחידה אותי יותר מהשניה ואני בטוחה שאני לא אצליח בכלום. המאמן שלנו מסביר לנו את התנהלות העניינים כאן, ואנחנו מתפזרים לתחנות השונות. אני פונה לתחנת ההסוואה, במחשבה שאולי זה יוכל לתת לי עוד כמה ימים של חיים. אבל אפילו בזה אני לא מצליחה. אני מסתבכת עם מיצי פירות היער והעלים כשאני מנסה לכסות בהם את ידי. לפתע אני מרגישה מישהו נוגע בי בעדינות בגב. אני מסתובבת ומסמיקה. זה הנער ממחוז 4. הוא מחייך. "צריכה עזרה?"
