אני מתפתה להחזיר לו חיוך אבל אני יודעת שאסור לי. אני לא יכולה להתחבר לאף אחד כאן. עם המזל שלי, בסופו של דבר אני אצטרך להרוג אותו בעצמי.
"לא, אני לא צריכה עזרה" אני תוקעת בו מבט קצר של התנשאות והולכת לעמדת זיהוי הצמחים האכילים"
אני מרגישה את עיניו נעוצות בגבי כשאני מנסה לזהות את הצמחים אבל מתעלמת. לזהות צמחים זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. יש רשימה אינסופית של צמחים אכילים וכאלה שלא, וצריך לזכור הכל בעל פה. אני נעמדת מול מסך מגע ומנסה למיין את תמונות הצמחים שמופיעים מולי. אחרי כעשר טעויות ואף לא הצלחה אחת אני מתחילה להתייאש, אבל אז אני רואה אצבעות שחומות נעות במהירות על המסך וממיינות את כל הצמחים, בלי אף טעות. אני מסתובבת ורואה אותו. שוב הוא. זאת הפעם הראשונה שאני יכולה לראות את פניו באמת, בלי איפור, מקרוב. יש לו עיניים ירוקות-חומות, שיער חום כהה ואף קטנטן. הוא באמת יפייפה, יותר ממה שראיתי מרחוק. הוא מחייך שוב ואני רואה שיש לו גם גומות. לא נעים לי לדחות אותו שוב אבל אין לי ברירה. אני תוקעת בו את אותו מבט קצר וקר ופונה לעמדת הצתת האש. אני לא מצליחה להדליק אפילו גיץ. אוף, אני לא טובה כלום! למה כולם מצליחים ורק אני נכשלת? אני עומדת למות בשניה שהמשחק יתחיל, אני יודעת. הדמעות עומדות לשבור אותי, אני כמעט נכנעת להן. אבל... לא. לא בפניו. מה הוא יחשוב עלי? בדחף של רגע וכנגד רצוני אני מסתובבת אליו וממלמלת בקול שבור "כן, אני כן צריכה עזרה" הוא מחייך שוב את החיוך החמוד שלו והגומות שלו רוקדות על לחייו בעליצות. אני תוהה אם הוא תמיד ככה, שמח, מחייך. אין לו מצבי רוח אחרים?
"בואי, אני ינסה לעזור לך. למרות שממה שראיתי עד עכשיו, אני לא מבטיח תוצאות" הוא לא אומר את המשפט הזה בלעג או בהתנשאות, אלא בניסיון כנה לעזור. ובפעם הראשונה אני מחזירה אליו חיוך.
את השעות הבאות אני מבלה באימונים מאומצים עם המיועד ממחוז 4, שמתברר שקוראים לו ג'ייסון. אני מצליחה להשתפר קצת, אבל ממש לא מתקרבת לרמה שלו. הוא מומחה בכל מיומנויות ההישרדות שהתאמנו עליהן. נורית האזהרה שלי מהבהבת מהרגע שהציע לי את עזרתו היום, אבל אני מתעלמת ממנה. אני יודעת שאני לוקחת סיכון במעשה הזה, אבל יכול להיות שייצא מזה משהו טוב. הייתי שמחה לבעל ברית מיומן כל כך במשחקים. מצד שני, אם אקשר אליו לעולם לא אוכל לנצח. אבל אני דוחה את המחשבה הזאת ממני. גם ככה לא היו לי כל כך הרבה סיכויים בלעדיו, אז מה זה כבר משנה? ההתלבטות שלי נקטעת על ידי המאמן שקורא לכולם לארוחת הצהריים.
אני מעמיסה את צלחתי באוכל ומתיישבת בשולחן הכי קטן שאני מוצאת. יש בו רק עוד שני כיסאות ריקים. אני משערת שג'ייסון ישב עם שאר החברים שלו ממחוזות 1,2 ו4. הוא בכל זאת קרייריסט, עם כל הטוב שבו. אני תוקעת את מבטי בצלחת ומתחילה לאכול. אני שומעת כסא נגרר לידי. זה בטח אשטון. להפתעתי אני שומעת דווקא את קולו של ג'ייסון.
"אחרי הארוחה נתחיל לאמן אותך בכלי נשק, טוב?"
אני מהנהנת, מהורהרת. אני לא מבינה למה הוא עוזר לי. בכל שנות משחקי הרעב המיועדים ממחוזות 1,2,ו4 היו צוות בתחילת המשחקים, ואז נלחמו אחד בשני ברצחנות עד שהוכתר המנצח. הם היו אכזריים וצמאי דם, אבל ג'ייסון בכלל לא כזה. לפחות לא נראה ככה. יכול להיות שכל ההתנהגות שלו היא פשוט הצגה אחת גדולה. אבל מה יכול להיות הרווח שלו מזה? הכל כל כך מבלבל בהתנהגות שלו אליי. אין סיכוי שהוא עושה את זה סתם מטוב לב. או שכן? אני מתלבטת אם לשאול אותו על זה, ומחליטה לתת לו הזדמנות להסביר את עצמו מיוזמתו ולשאול אותו אחר כך.
שיחה קלילה קולחת בינינו ואני לומדת להכיר אותו טוב יותר. הוא אוהב מאוד לדוג ולרוץ, אבל כשאני שואלת אותו על משפחתו הוא עונה בקצרה שיש לו רק אבא וממהר להעביר את השיחה אליי. כנראה קרה משהו במשפחה שלו, אבל אני לא מעיזה לשאול מה.
ארוחת הצהריים נגמרה ואני וג'ייסון נמצאים באולם האימונים, שוב. הפעם אנחנו מתאמנים על מיומנויות בכלי נשק. בזה אני דווקא יותר טובה, ומגלה כישרון טבעי. אני מצליחה לזרוק סכין למרחק טוב יחסית, חנית פחות. בחץ וקשת אני די גרועה, אבל זו המומחיות של ג'ייסון. הוא פוגע בכל דבר, כולל מטרות נעות. כשאני שואלת אותו מאיפה הוא רכש את כל המיומנויות האלה הוא רק מושך בכתפיו. הוא בטח התאמן למשחקים וקיווה להיבחר, כמו כל שאר נערי המחוז שלו. אצלם זה נחשב כבוד למשפחה. מוזר. בסוף יום האימונים אני פונה לג'ייסון כדי להודות לו על היום, אבל השאלות מארוחת הצהריים בוערות לי בלשון ואני מחליטה לשאול אותו למה הוא עוזר לי.
"ג'ייסון, אני מצטערת על השאלה אבל אני חייבת לדעת. למה אתה עוזר לי? למה אתה לא עם הקרייריסטים האחרים?הם יותר חזקים ממני, יש לך יותר סיכוי איתם."
הפנים שלו נופלות פתאום והוא שוקע במחשבות. כנראה שהחיוך שלו זה לא משהו נצחי כמו שחשבתי. אולי הוא חושב עכשיו על איזה שקר טוב כדי להוליך אותי שולל. הוא מרים את ראשו ואני מביטה בו במבט שואל.
"אני עומד לספר לך עכשיו משהו שמעולם לא סיפרתי לאף אחד. אני אבין אם תתאכזבי ממני ותחשבי שאני אידיוט ואגואיסט, כי זה באמת מה שאני. אבל אני רוצה שתקשיבי עד הסוף."
במה הוא כבר יכול לאכזב אותי? אנחנו בקושי מכירים. אני לא מבינה מה הולך פה ולמה הוא בחר לספר דווקא לי את סיפורו. אבל הוא בטח יסביר הכל אז אני משתתקת ומביטה בו בעניין.
"אני..."
