ריקנות.
אני מרגישה ריקנות.
הזמן עומד מלכת,
שום דבר לא מתרחש.
אני מתוסכלת מכמה שהכל שגרתי,
כל יום חוזר על עצמו שוב ושוב.
אותם אנשים,
אותן מילים,
אותו הזמן.
אותה האישיות,
אותה האדישות,
אותו העולם.
אני מרגישה כאילו העולם נשאר במקום,
לא זז, לא ממשיך, לא מתקדם לשום מקום.
חסר מטרה.
ריקנות,
אני מרגישה ריקנות.
אמא כועסת,
אבא מאוכזב,
אחים אינם נמצאים,
חברים כבר מזמן נטשו את הספינה.
ואותה ספינה,
לא שטה כלל,
כאילו עוגנה נתפס חזק בקרקעית.
וכל שאעשה לא ישפיע,
לא יניע דבר.
אני משתגעת!
רוצה לצרוח!
לשחרר הכל!
שמשהו יקרה!
תסכול נוטף משפתיי בעודי ממלמלת על ש"נמאס לי" וש"אין לי כוח יותר".
הלוואי והכל יפסק,
כדי שלא אצטרך להתמודד עם השגעונות שלי.
השגעונות שנמצאים בראש שלי.
מתחוללת שם סערה,
כל השגעונות קמים לתחיה.
