"איך את?" הם שואלים אותי.
אם להיות כנה, הרגשתי יותר טוב.
נכון שאני בוכה לפעמים ונכון שכואב,
אבל זה היה צריך לקרות.
אני שמחה שעברתי את זה, אני שמחה שנשבר לי הלב.
זאת חוויה לא נעימה, אבל זאת חוויה.
היא היתה מגיעה בסופו של דבר.
עכשיו קשה לי,
אבל זה ישתפר.
כל רגע שעובר, פצע מחלים.
אני לא ממהרת להחלים.
אני לוקחת את הזמן לטפל בפצעים.
כי התהליך חשוב לא פחות מהתוצאה.
זה בסדר לכאוב,
זה נכון לכאוב.
זה חלק מתהליך ההחלמה.
ועם כל הכאב, אני גאה.
אני גאה בעצמי שאזרתי את האומץ, שהתגברתי על הפחד.
התקדמתי עוד צעד בשביל,
עכשיו אני קרובה יותר ללהיות שלמה עם עצמי.
