השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 4 - אדמס

יום ראשון ה-8 באוקטובר.

"העננים של אספן"

אני פוקחת את עיניי וטעם הדם אינו בפי, אור הפלורסנט מכה בי ונדמה שהחדר הלבן שכבר מוכר לי היטב מנצנץ מעט או מלוטש בלבן נקי, בית חולים אני חושבת לעצמי, כאבי ראשי אינם פוסקים מכובד האור שנחת עליי במכה אחת, אני עוצמת את עיני בחזרה מכאב ומכווצת את מצחי בחוזק.
"דונה?" אני שומעת את אימי ופוקחת עיניים שוב, היא מלטפת את ראשי ואני מסתכלת בעיניה, אמא, הו אמא שלי. דמעות מבצבצות מעיני והיא מנגבת אותן "איך את מרגישה?" היא מתחקרת אותי באותו קול שיש לה תמיד בסיטואציות האלה, קול הרחמים שהלוואי ויפסק יום אחד.
לפתע נשמעת טריקת דלת "היא התעוררה?" לפי הקול זאת סטלה שנכנסה לחדרי.
"כן." היא לוחשת בשמחה.
"אקרא לרופא." סטלה ממהרת אך אני מרימה את ידיי אליה ברצון לחבק אותה, באותם הרגעים עם צ'ארלס אני תמיד מבינה כמה אני אוהבת את המשפחה שלי רק ברגעים האלו, סטלה מחובקת בין ידיי ואני בוכה אל צווארה, אלוהים, כמה שאני אוהבת את אחותי.
ייתכן ואני יותר מדי דרמטית אבל איני יכולה להימנע מהרגשות הללו ששוכנים לי בשורשיי הלב, אי שם בקירוב לעורקים וגורמים לו לעבוד ולפעום כסדר.
הבכי שלי אינו נגמר ונדמה לי שגם אמא הצטרפה לחיבוק הזה שלנו, סטלה היא זאת שמתנתקת ומושכת באפה "אני באמת צריכה לקרוא לרופא." היא מנגבת את דמעותיה ואני מהנהנת מבין טשטוש הדמעות על ראייתי, היא הולכת מן החדר ואני נותרת רק עם אמא שמתחבקת איתי.
"כמה זמן הייתי..?" כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה? מה פספסתי? אני מרגישה כאילו ישנתי חמש דקות.
"שבועיים." היא מתנתקת ומנגבת את דמעותיי ודמעותיה.
"אני מצטערת, על הכל." אני מתחילה להתייפח שוב.
"הי דונה," היא לוחשת בעוד שהיא תופסת בפניי "אין לך שום דבר להצטער עליו, את מבינה?" היא מתעקשת בלכידת מבטי, אני מהנהנת בתגובה והיא מושכת בי לחיבוק, סנטרה מתחפר בשערי בעת החיבוק "פספסת את יום ההולדת שלך." היא לוחשת. נכון, הפכתי לבת שלושים ושמונה ברביעי באוקטובר אבל אני מצטערת בכלל שנולדתי, אני מחליטה להיות כנה עם אמא ולהגיד לה את זה.
"תעלבי אם אגיד לך שאני מתחרטת על היום שבו נולדתי?" אני שואלת.
"מאוד." היא מושכת באפה ואני מגחכת.
"אבל את לא?" אני ממשיכה לשאול.
"למה שאתחרט על הולדתך, דונה? את המלאכית שלי, האחת והיחידה שגרמה לי להרגיש אמא לראשונה." הלב שלי נפעם ועוצר מרוב הכובד שיש עליו, באמת? זה באמת מה שגרמתי לה להרגיש בהולדתי?
"בגלל שאני גורמת לך כל כך הרבה סבל וכאב בשנים האחרונות." אני משיבה לשאלתה ובולעת את רוקי מהפחד שאהיה מישהי שרק רוצה להמשיך להיות לבד כדי לא לפגוע באף אחד מצד אחר ומצד שני רוצה להיות מוקפת בכל חבריי וקרוביי, זאת דילמה כואבת מדי.
"דונה, הנסיבות גורמות לי סבל, לא את, צ'ארלי גורם לך לסבל ואני סובלת בגלל שאת סובלת, לא בגלל שאת גורמת לי לסבול." היא מחזיקה את פני ומחפשת בעיניה איזשהו פקפוק בעיניי כנראה, לא כדאי שאראה לה אותו.
לפתע הדלת נפתחת שוב, הרופא עומד בפתח ונכנס אל תוך החדר, אמא עוזבת את ידי ופני לטובת פינת החדר.
"שלום דונה, השם שלי הוא דר. קרייס." הוא מושיט את ידו אגרופו נעמד באוויר, נדמה כרגע יותר כיד מושטת ולא כאגרוף אך ברגע שהוא מכה אני חשה בכך - זאת ברכת השלום בעבורי.
אני נרתעת לאחור כמעט מיד מהזיכרון הכה מכאיב הזה, לא מסוגלת לחשוב בצלילות על עמדתי בנוגע לגברים אבל מודעת שכרגע הכאב לא נח לרגע, לא אל תיגע בי. מחשבותיי נרתעות לאחור.
"זה בסדר דונה, לא אפגע בך." אני מנידה את ראשי לשלילה ופורצת בבכי כמישהי שאפילו לא יודעת מה לעשות עם החיים שלה כרגע, כל מה שאני רואה כרגע במקום הרופא שרוצה לעזור לי הוא הזיכרונות העמוקים הללו שצורבים את נשמתי, הראש שלי כבד וכואב ממחשבותי או מאותו כאב של פיצוח שהיה אז כשפגשתי באותו בחור עגמומי ומכור שמאמלל לי את החיים - צ'ארלס.
ידיה של אימי עוטפות אותי בחום כמעט מיד, נדמה כי אני זקוקה בנוכחותה עכשיו יותר מתמיד, היא הרוגע שמשכך את הכאב.
"אקרא לדר. מינט." דר. קרייס ממלמל כמבין שלא אצליח לשרוד שיחה איתו ויוצא מהחדר.
אחרי שכל הדמעות יצאו ממני ואני רגועה
דר. מינט שהיא אישה נכנסת לחדר.
"שלום גברת אדמס, אני דר. מינט." היא מושיטה את ידה אליי ואני לוחצת ידיים איתה, היא נדמית כחביבה והזיכרונות לא עולים לי כאשר אני מביטה בה "אבקש ממך לצאת לשתי דקות." היא אומרת לאימי ומתיישבת על המיטה, אימא מהנהנת בחביבות אל דר. מינט ויוצאת מהחדר, כך אנו נשארות לבד.
"אני לא מצליחה לדמיין כמה סבל עברת, ואת עוד עוברת." היא לוחשת ואוחזת בידי.
"אבל את יודעת, את יכולה להתקשר למשטרה ולהוציא צו הרחקה." היא ממשיכה באותו רגש שיש לכל הרופאים כשהם שומעים את הסיפור שלי, אני מגחכת גם כי אני לא יודעת מה להגיד וגם כי הרעיון הזה הועלה מיליון פעמים לפני שהיא העלתה אותו.
"לגרוש שלי יש הרבה קשרים במשטרה, ניסיתי את זה בעבר וזה נגמר בבית חולים. שוב." אני מספרת לה בקול הכי קטן שיש לי להציע, מפחדת להרים את הקול מסיבה שלא ידועה לי, ייתכן בגלל שרעש מכאיב לאוזניים שלי שמכאיבים לראש שלי שגם ככה כואב.
היא מתקדרת ומרכינה את ראשה כמשתתפת איתי או בצערי, או מרחמת עליי "זה בסדר, את לא הרופאה הראשונה שמציעה לי את זה." אני לוחשת, מנסה לגרום לה להרגיש טוב יותר עם העובדה שהיא לא באמת הצליחה לעזור לי.
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
אמא יושבת וקוראת ספר בזמן שאני מתבוננת באיורים יוצאי הדופן על הקיר ואוכלת ממגש האוכל של בית החולים, סטלה נכנסת - לאחר שאמרה שהיא הולכת להודיע לבנים שאני ערה - יחד עם דילן ואלכס שנראים רגועים יותר, מעולם לא הייתי מחוסרת הכרה לזמן כזה ארוך, כנראה שמה שחטפתי היה יותר מכל פעם קודמת, אני מרימה את עיניי אליהם, כשאני בטראומה אחרי מפגש עם צ'ארלס בדרך כלל אני לא מסוגלת לראות גברים ביממה הראשונה כיוון שהם מזכירים לי יותר מדי את צ'ארלס אבל כשמדובר בגברים שהם האנשים הקרובים לי כמו אלכסנדר ודילן אין מצב שהזיכרונות יעלו או שאתן להם.
"היי, אחות." אלכס אומר לי כמישהו שכבר רגיל לסיטואציה הזאת, לעומת זאת דילן זע באי נוחות בגלל שהוא לא יודע איך להתנהג.
"חשבתי שהאוכל פה פשוט זוועה." דילן אומר בגועל בחיוך מעושה בעודו מסתכל על המגש שלי ואני מעקמת את פי, הוא כל כך צודק.
"אז... אמ... חשבתי להביא לך מתנה." הוא דוחף את המגש הצידה ומושיט לי מגש אחר, נזהר מאוד שלא לגעת בי, הוא לא מודע שאני בסדר איתו.
אני מרימה את המכסה ורואה מגש מלא בכל טוב באדיבות ברגר קינג, גבותיי מורמות ועיניי נפערות, זה נראה כל כך טוב.
אני מחייכת כמורעבת ותופסת בידו של דילן שעל פניו מבט מודאג, מושכת אותו לכיווני ומחבקת אותו חזק, למרות הרתיעה שלי מגברים כפי שהסברתי, דילן הוא בדיוק כמו אלכס בשבילי, נהיה בן אדם נורא קרוב אליי בזמן נורא קצר באורח פלא, כנראה שמהרגע הראשון הבחנתי בכך שהוא חלק מהמשפחה, עם הצעת נישואים לסטלה או בלי הוא אח שלי ולכן אני לא אמורה להירתע ממנו.
"טוב מספיק, גברת, הבחור תפוס." סטלה מודיעה לי בקוצר רוח ושעשוע, אני משחררת את דילן ומחייכת בביישנות לסטלה בזמן שאני תכף ומיד מתנפלת על תכולת המגש הענקי שלא לומר האלוהי הזה.
דילן ואלכס מגחכים כשהם מתיישבים לצידי יחד עם סטלה, אמא הפסיקה לקרוא ברגע שהם נכנסו.
"מתי אני יכולה להשתחרר מכאן?" אני שואלת את אמא בעודי לועסת.
"הרופאים אמרו שהם עוד בודקים אותך, הם רוצים לאשר שאת בסדר." היא מסבירה לי ואני מעקמת את ראשי בחלחלה, אני לא אוהבת את המקום הזה.
"אני תמיד יכול לחטוף אותך." אלכס מסנן בשעשוע ואני מגחכת אליו.
"בבקשה." אני מאשרת לו משום שאני כל כך לא אוהבת את בית החולים עד כדי כך, הוא מגחך יחד עם דילן "אז איך זה להיות זקנה יותר ללא ידיעתך?" הוא שואל, עדיין בצחוק.
"הלוואי ויכולתי לדלג על יום ההולדת כל שנה." אמא וסטלה מצקצקות לי בלשונן כאילו ואמרתי קללה, אני לא אוהבת לחגוג את ימי ההולדת שלי, אף אחד לא יכול לשנות לי את זה, לפחות כך אני מניחה.
"שעות הביקורים נגמרות עוד מעט." אמא מביטה בשעונה ואני פוערת את עיניי.
"זה בסדר, יכולים לשחרר אותך גם עם רופא תורן, זה לא כמו סת' וינסנט באל איי, כאן את לא חייבת להתאשפז כל הלילה ולחכות לרופא." תודה לאל, אני זוכרת את הסיוטים שעוד יש לי מבית החולים בלוס אנג'לס הקרוי סת' וינסנט, כיוון שאני גרה בבוורלי הילס שבלוס אנג'לס זהו בית החולים היחיד בקרבת מקום לכן אני מוצאת את עצמי שם לאחר כל תקרית עם צ'ארלי, השירות הוא באמת אדיב אבל כוח האדם בלילות פשוט לא מספיק - יש רופא תורן אחד שמסביב לשעון בחדרי ניתוח. ובעבור האנשים שרוצים להשתחרר וקיבלו טופס לקבלת אישור, ורק מחכים לרופא התורן זה לא אפשרי עד הבוקר, נאלצתי להתאשפז ללילה שלם ורק בשמונה בבוקר יצאנו משם בעוד שהמתנתי משמונה בערב, שתיים עשרה שעות של המתנה, אני מודה לאלוהים שבאספן זה לא ככה.
אל איי היא מקום טוב לחיות בו, להקים משפחה ולעבוד על קריירה מוצלחת, ובכן, הייתה מקום מוצלח לכל הדברים האלה כשהאפשרויות שלי היו אפשריות.
האחות בדיוק נכנסת כאשר אני מסיימת לאכול ומביאה עימה את מכשיר לחץ הדם, תולה אותו על זרועי ומאמצת אותו אליה, היא מתחילה למדוד והאזור מתחיל ללחוץ ולכאוב ברגעים ספורים "שעות הביקורים נגמרו, לפי מה שאני יודעת, הרופא יצטרך לדבר איתך ורק אז תשוחררי, הדבר יקח זמן, עדיף שמישהו ישאר איתה והשאר ילכו להתרענן ולחזור." להתרענן ולחזור? רגע! אני נשארת פה? לא לא לא לא גברת, אעדיף לקבל שמיניות של אגרופים מאשר להישאר בבית החולים למשך הלילה, יש לי טראומה מאוד גדולה לגבי לילות בבית החולים.
"אתאשפז ללילה?" אני שואלת בחרדה בעודי בולעת את רוקי.
"לא, כרגע דר. מינט וכל שאר הרופאים מטפלים במקרה טראומה שהגיע לכאן, גברתי, הם יתפנו בעוד שעתיים או שלוש." היא מרגיעה וחיוכה חביב מאוד, שעתיים או שלוש? טוב, זה פחות ממה שציפיתי.
"לחץ הדם שלך תקין וכך גם פעימות הלב שלך." היא מודיעה, עדיין מחייכת.
אני מבינה למה היא רוצה להיות אחות, היא גורמת לי להרגיש רגועה מאוד.
"את בטוחה שהוא לא נשבר?" אני סבורה שהוא כן, עוד ממש ממזמן.
"לא גברתי, הוא בסדר גמור." חיוכה הופך עדין יותר וניכר לראות שפניה מתעוותות לצורה שמעידה על רחמים.
"תודה." אמא אומרת וקמה כנראה כדי להיפרד מכולם כי היא בטח תהיה זאת שתישאר לשמור עליי, כנראה שנגזר עליי לא לכייף אפילו במקום השנוא עליי ביותר, ובכן השני השנוא עליי ביותר, הראשון הוא בין ידיו המבחילות של צ'ארלי, אני מצטמררת.
"מל, היית פה כל השבועיים האלה, למה שלא תנוחי טיפה? שמעת את האחות, רק שעתיים או שלוש." דילן מביט בי בחיוך, כאילו אלוהים פתח את אוזניו אל החלום המתוק אל תגזלי אותו ממני, אמא!
"אני לא סומכת על רופאים ובטח ובטח שלא על אחיות, מר וילאן, אשאר עם בתי." זהו גזל עם המון חרפה!
"אמא, זה רק כמה שעות בודדות, לכי תתקלחי, תאכלי משהו ותנוחי מעט לשם שינוי." אני נוזפת בה, מתה אבל פשוט מתה להישאר עם דילן ולכייף.
"את בטוחה שאת לא צריכה אותי?" היא שואלת בדאגה יתרה.
"לא אמא, למען השם אני בת שלושים ושב... ושמונה, אני לא ילדה קטנה." היא מהנהנת בהסכמה ולוקחת את התיק שלה, אלכס משלב את ידו בידה וחורץ לי לשון בנפנוף לשלום "סטלה, אנחנו מחכים לך בחוץ." אמא מודיעה לסטל שמתחבקת עם דילן כרגע ונבלעת בתוך דילן כאילו והוא חור שחור והיא מטאור, למען השם.
"אוף, לא אראה את המאנקי שלי." היא מרפרפת את אפה באפו ואני משתדלת, מאוד משתדלת להסתכל לכיוון אחר אבל הבעיה היא שהם ממש מולי לכל הרוחות.
"ואני לא אראה את הצ'אנקי שלי." יש להם כינויים על שם הגלידה של בן אנד ג'ריז בטעם הייחודי שלה - צ'אנקי מאנקי, מעולם לא אהבתי את הטעם הזה ועכשיו אני זוכה לדעת למה, הם מתנשקים ואני נרתעת בגועל. תמצאו לכם חדר, יש פה הרבה עם מיטות זה הרי בית חולים!
למה אין דבר כזה מערכת יחסים שמרנית וצנועה? אני נזכרת באותו דבר מכשף שהכניס אותי לצרה ההיא שקרויה צ'ארלי, האהבה, אהבה היא לא שמרנית, ובכן היא יכולה להיות אבל ברוב המקרים מתווסף לה חוסר ריסון, אף פעם לא הייתי צמאה בצורה מאסיבית לחיי מין, אני לא באמת יודעת מה דעתי על כך, לא חוויתי חיי מין פעילים עדיין, זה נשמע מתיש אבל איני יכולה לדבר על כך מבלי שניסיתי.
אני מכחכחת בגרוני משום שאם ימשיכו ייתכן ולעולם לא יפסיקו.
הם מתנתקים כמבוישים ואינם מנתקים את מבטם.
"אולי כדאי שתלווה אותה." אני מתבדחת בשעשוע והוא באמת הולך, נו באמת!
אני מגלגלת עיניים ומאיין גל של עייפות נופל עליי פתאום, לפתע נורת הפלורסנט לא משפיעה כלל, כאבי הראש החדים בין הגבות דורשים מעפעפיי להיסגר ולא להיפתח, כל הדיבורים האלה, האכילה, הישיבה עם כולם, הכל היה כל כך מעייף.
רק לנוח שנייה, לעצום עין ולספור כבשים..
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
אני מתעוררת אל אורות פלורסנט חזקים אשר מאשרים שהשעה היא לפנות ערב, יודעת שכנראה בני המשפחה עדיין לא חזרו אבל דילן אינו לידי ואני תוהה האם הוא עזב אותי לטובת קפה או סנדביץ', אני יודעת שהוא יכול - לדילן יש אהבת נפש לאוכל, אבל ממש. לפתע, בעודי חושבת עליו, אני שומעת את קולו מדבר בטלפון, הוא כנראה בצד החדר שנמצא מאחורי וילון המיטה שלי "זה סיפור כל כך ארוך שאני בטוח שהיא לא רוצה שיסופר אבל היא מלאה בחבלות ושברים, ופגיעות פנימיות." אני מתנערת ומבינה שהוא מדבר עליי, עם מי אתה מדבר מר וילאן? אם זאת הייתה סטלה הוא לא היה מספר את כל זה מחדש, אני מוצאת את עצמי מאזינה רב קשב.
"היא הייתה מחוסרת הכרה במשך כמעט שבועיים וכל כך דאגנו, כל כך דאגתי ששכחתי לגמרי להתקשר אלייך ולהודיע." קולו נעצב, הוא דאג לי? ובכן הוא יודע כיצד להסתיר את הדאגה הזאת.
הוא נראה כמגיע אל מיטתי ומבין שאני ערה, נדמה כי מסמיק מעט.
"אני חייב ללכת, תודה שאת מבינה אותי, אני לא חושב שיש מעסיקה כמוך." הוא מודה אל הטלפון ומאזין בקפידה, המעסיקה שלו?!
"אוקי, ביי אר." הוא אומר בשקט ומנתק את השיחה, מחייך אליי כי תפסתי אותו.
"איך את מרגישה, דון?" הוא שואל.
"החבלות כואבות אבל זה סיפור שאני לא רוצה שיסופר." אני חוזרת על המילים שלו והוא מגחך "זה סתם, המעסיקה שלי שהיא במקרה חברה טובה מאוד שלי." הוא מסביר ומתיישב על הכיסא שליד מיטתי, אתה לא אמור לשנוא את המעסיקה שלך? אני תמיד שנאתי.
אבל לא זכור לי שסטלה סיפרה לי שדילן ביחסים קרובים עם המעסיקה שלו, אני מתחילה להתמלא בחרדות אבל עוצרת את עצמי, אולי היא לא סיפרה לי.
"אה, סטלה יודעת?" אני שואלת והוא מחייך בסומק קל, מניח את הטלפון על השולחן הצדדי שליד המיטה.
"לא היא לא יודעת עדיין. וכן, אני יודע איך זה נשמע אבל תאמיני לי היא רק הבוסית שלי, והיא בכלל לא בעניין שלי." הוא מסביר, מתבייש מעט, כנראה שרק עכשיו הבין עד כמה זה מוזר.
מה זאת אומרת לא בעניין שלו? למה שאישה לא תהיה בעניין של דילן? אני עוזבת את זה לבנתיים.
"יש לך דרישת שלום ממנה והחלמה מהירה." הוא ממלמל ואני נקפצת, זה מאוד מתחשב מצידה אני מניחה, להצטער בשביל אדם שהיא אפילו לא מכירה.
"היא נורא רוצה לפגוש את סטלה אבל לא נעים לי להזמין אותה לכאן בלי אישור שלכם." לכאן? לחג ההודיה? בשביל להכיר את כולנו? אני שונאת אורחים אבל מבינה שזה חשוב לדילן.
הוא משפיל את מבטו ואני מרימה את פניו.
"לי לא יהיה אכפת, ואני גם לא יעשה לך צרות, מבטיחה." אני אומרת בהתחשב שאני די חוליגנית, אפילו הדוור מניח את המכתבים הרחק מהבית כדי שאני לא אצא אליו, אני מפחידה לפעמים, פעם הייתי חייכנית ומלאת סימפטיה עם הסביבה, אולי אני לא יכולה להיות דונה ההיא יותר.
הוא מניד את ראשו לשלילה ומשפיל את מבטו שוב כמבטל את הרעיון לחלוטין.
"דילן, אנחנו המשפחה שלך עכשיו, אני מציעה שתדבר על זה עם סטלה ואני בטוחה שהיא תבין." הוא מרים את מבטו אליי ומניד לחיוב, מחייך מעט בביישנות.
"רוצה לדבר קצת?" הוא שואל לאחר מספר דקות של שקט.
"על מה?" אני שואלת, נרתעת מהנימה המעידה על רחמים.
"על הסיפור שאת לא רוצה שיסופר." הוא קם ומתיישב לצידי על המיטה בהתגנבות, יודע שהרופאים והאחיות לא יאשרו את זה.
"מה אוכל להגיד?" אני שואלת באנחה.
"איך הרגשת?" הוא שואל בדאגה, מה זאת אומרת?
"מתי? איפה?" אני שואלת, לא מבינה על מה הוא מדבר.
"באותם רגעים כשהוא... את יודעת." דילן מנסה להסביר לי מבלי לפגוע בי או לעורר אצלי רגשות כאובים.
"חסרת ישע, הרגשתי שאין לי אף אחד ושאני לגמרי לבד, זה כואב יותר מכל מכה פיזית, כך אני מרגישה כל זמן שאני עם צ'ארלי, הרגשתי שאני הבעיה, שאני עשיתי משהו לא נכון בחיים שלי." זיכרונות מציפים אותי ואני לא יכולה שלא לזקוף דמעה אחת, דילן מנגב לי אותה.
"את לא לבד ואת לא הבעיה, אני יכול להבטיח לך את זה." הוא מנחם אותי.
"מה עשיתי בשלושים ושמונה השנים שלי? אני אפילו לא יכולה להתאהב בבן אדם נורמלי." אני מנגבת את עיניי הדומעות "ברור שאת יכולה, יש עוד זמן."
"תמיד חלמתי על משפחה וילדים ועל השותף הנכון, הרגשתי שאני ממש צועדת במסלול הזה כשהתחתנתי, אבל הכל התחרבש, אני לא חושבת שאקבל את זה אי פעם." החלק הכי מכאיב בעינויים של צ'ארלס הוא ההבנה שהוא ימשיך ואני בחיים לא אזכה לתקן את חיי, ההבנה שייתכן שזה ימשך עד שאמות.
"ברור שתקבלי, החיים עוד לא נגמרו בשבילך, יש לך עוד הרבה לעבור, דון." אני מנערת את ראשי ומושכת באפי.
"הי," הוא מקרב אליו את פניי.
"יום אחד את הולכת להיות אמא ויהיה לצידך בחור שאוהב אותך ומטפח אותך, ומכיר בעבר שלך ותמיד רוצה לתקן אותו, הבחור הזה יאהב אותך בדיוק כפי שאת צריכה להיות נאהבת." אני מסרבת להאמין למילותיו, גם אני חשבתי שאזכה לדברים האלה לאחר שהתגרשתי אבל זה לא קרה, זאת פנטזיה, דבר מזה לא אמיתי.
"אני רוצה את האהבה הזאת אבל ייתכן שלא אקבל אותה לעולם." אני לוחשת.
"עדיין יש לי את ההרגשה הזאת לגבייך, את הולכת להיות בסדר." הוא מאבחן בשעשוע ואני מחייכת חיוך צדדי קטנטן.
"זה משהו שאפשר להבין מהתחלה?" אני שואלת בהתעניינות, עם צ'ארלי לקח לי זמן להבין אבל מצאנו חן אחד בשנייה.
"לפי מה שאני יודע בהחלט לא." הוא מצחקק "אני וסטלה רבנו מלא ותמיד חשבתי שהיא מדברת יותר מדי ואז לאחר זמן קצר התאהבתי בדרך הדיבור שלה, התאהבתי בה, אבל שמעתי על זוגות שהרגישו את זה בהתחלה, זה באמת תלוי בבן אדם." הוא מחבק אותי.
"אל תדאגי, דון, את תקבלי את כל זה עטוף באריזה יפה שהחיים עצמם יתנו לך." הוא יודע איך לקנות אותי במשפטים.
"חוסר המזל באהבה הוא זה שמכאיב לי." אני מודה.
"אני מכיר הרבה אנשים שיש להם מחסור במזל כשזה קשור באהבה." אני לא בטוחה, אולי הוא אומר את זה כדי לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. "באמת?" אני שואלת רק כדי לוודא שאני לא היחידה בעולם.
"כן, לדוגמה לבוסית שלי." גבותיי מורמות, אוה, אולי בגלל שהטעם שלה הוא מוזר... אני ממשיכה להזדעזע - איך לעזאזל אישה לא תחשוק בדילן? אם להיות כנה כשפגשתי אותו לראשונה גם אני ראיתי ביופיו, הסתנוורתי מעט והבנתי שלאחותי יש טעם טוב בגברים.
"באמת?" אני מנסה להישמע מופתעת, הרי אולי בגלל שהיא עובדת כל הזמן היא לא פוגשת אנשים? לרגע אני שמחה שגם לאנשים רבי עוצמה בעולם הזה יש כאב משלהם, בכל מערכת יש כשל שמונע ממנה להיות אוטופית - אני מניחה שגם בבני אדם הדבר הוא כך, לכל בן אדם יש מכאוב או מחסור במשהו, לכל בן אדם יש תכונה שלילית אבל בעבור האמונה שלנו לא משנה כמה תכונות שליליות שיהיו הוא ראוי לאהבה.
"כן, כמובן שזה העניין שלה אחרי הכל אבל ברור שיש עוד אנשים שאין להם מזל באהבה, אני הייתי אחד מהם לפני שפגשתי את סטלה, את מבינה? בסופו של דבר תמיד נמצא מישהו שמחכה בדיוק כמוך." הוא מסביר ומקרב אותי אליו.
"אתם חברים ממש טובים?" אני שואלת. משום מה אני מודאגת: דילן הוא גבר נאה והיא הבוסית שלו, הם חברים טובים והוא אפילו לא סיפר לסטלה, זה מעורר חשד.
"היא כמו אחותי, אני משגע אותה בארוחות צהריים לפעמים וחופר לה על סטלה, נמאס לה ממני." הוא מצחקק ואני מצטרפת אליו בגיחוך.
"כמו אחותך? אתה בטח מכיר אותה ממש טוב." אני רוצה שיספר לי עוד, כי ככל שהוא מספר לי אני נרגעת יותר.
"כן, היא כעסנית ויכולה לשבור את כל הבניין אם היא רוצה אבל כשזה מגיע אליי היא קצת יותר עדינה, היא מאוד רכושנית, גם בעובדים שלה ו.. היא מאוד יפה," אני מרימה גבה בפחד וזעזוע, דילן שם לב לזה.
"מבפנים ואם להיות כנה גם מבחוץ, היא לא תמיד מאושרת, רוב הזמן היא עצבנית וכעוסה אבל אני לא מאשים אותה, החיים נתנו לה סיבה מוצדקת." מעניין...
"איך היא הגיבה להצעת הנישואים שלך?" אני שואלת, מסוקרנת לדעת איך היא מרגישה בנוגע לסטלה.
"זה היה מאוד מוזר באותו היום, הייתה לה פגישה, חוזה שהיא הייתה צריכה לסגור והם לא הסכימו לדרישות שלה והיא עבדה על החוזה חודשים על גבי חודשים אז היא יצאה עצבנית ובעצם התנגדה לחתום על החוזה עם החברה, אחר כך היא מצאה חברה אחרת... לא משנה, בקיצור היא הייתה עצבנית ואני הבטחתי לעצמי שאספר לה בדיוק כשאחזור ונכנסתי למשרד שלה תוך כדי שהיא צועקת על עובד המדפסת המחורבן שלא מצליח לתקן אותה, לבסוף היא נכנסה פנימה אל המשרד והתריעה בי את ה"אני עסוקה שלה" כדי שאסתלק, לא הלכתי והפנים שלה התחממו ואז אמרתי לה את זה "הצעתי לסטלה נישואים". זה מדהים איך כל הפנים שלה התעוותו לגמרי לחיוך ענקי, הייתי בהלם שהיא יכולה לעבור כל כך מהר מעצבים לאושר, זה היה מצחיק כל כך." אני מצחקקת, נדבקת מהצחוק שלו, מחלחלת אליי המחשבה שהכל בסדר והם באמת כמו אח ואחות.
"טוב אז אם היא כמו אחותך אתה חייב להפגיש אותה עם סטלה." הוא מחייך חיוך קטנטן שמראה על קושי.
"דילן, אין לך משפחה שנוכל לפגוש, אני יודעת את זה אבל היא הדבר הכי קרוב לכך, ספר לסטל, אני יודעת שהיא תקבל את זה." אני מנחמת אותו בליטוף הכתף שלו ומחבקת אותו.
"אוקי." הוא מגחך ועל לחייו עולה סומק.
דילן מאוד קשוח מצד אחד ומצד שני הוא כזה חמים, מזכיר לי הורה יציב.
"את יודעת? לפעמים נורא כיף לדבר איתך."
"רק בבתי חולים." אני צוחקת ונרתעת מכאבים בצלעות, לעזאזל, גם את הזכות לצחוק לקח ממני אלוהים.
"דילן?" אני קוראת לו בעודו יורד מהמיטה שלי.
"ממ?" הוא לובש את נעליו מחדש.
"תוכל לעזור לי להתיישב?" אני שואלת כאשר אני כבר חסרת סבלנות מהתנוחה הזאת.
"בטח, תגידי לי מה לעשות." הוא הולך אל הצד השני של המיטה ומתבונן בי.
"רק תחזיק לי את הרגל." רגלי החבושה בגבס כבר מתחילה לגרד עד מאוד, החדשות הטובות הן שאצטרך להישאר איתו רק שבוע, תודה לאל.
דילן מרים לי את הרגל ואני מושכת את עצמי מעלה בכדי לשבת מעט, מקודם כשאכלתי הייתי בתנוחה הזאת אבל לאחר שנרדמתי האחות כנראה השכיבה אותי בחזרה.
"תודה." אני מותחת את שריריי התפוסים מהמיטה הזאת, הייתי פה שבועיים מבלי להרגיש אפילו.
הדלת נפתחת לרגע והרופא מציץ מבחוץ אל תוך החדר, זהו רופא חביב ומבוגר מעט, איני יודעת איפה דר. מינט אבל כאשר אני מתבוננת בו שום זיכרון אינו עולה לי, איני מפחדת, איך אוכל? מבטו כה מואר כמו שמש נצחית.
"גברת אדמס?" הרופא שואל אותי כשהוא נכנס לחדר ומותיר אותה מאחוריו, הוא מאוד נזהר ועומד ממש בצד החדר, אני נורא מקווה שהוא ישחרר אותי.
"כן?" אני נענית לקריאתו.
"אצטרך לדבר איתך ביחידות." הרופא מבקש ואני תוהה לעצמי מדוע, זאת בהחלט השאלה שמעניינת אותי כרגע, האם ישאירו אותי ללילה או שיש בעיות? איני יודעת.
דילן מביט בי במבט שואל ודואג, כנראה בגלל שאותו דוקטור הוא גבר ולא אישה, אני מהנהנת לאות אישור והוא מהנהן בחזרה לאות קבלה.
"אני אצא." דילן מכריז ויוצא מהדלת.
"אני מאמינה שאתה יכול להתקרב, דוקטור...?" אני שואלת את שמו.
"דניסון, דוקטור דניסון." הוא מתקרב ומתיישב על שפת הכיסא, נראה מעט לחוץ, האם יש בעיה איתי?
דר. דניסון נראה בשנות השישים המוקדמות שלו, הוא נורא מבוגר אך גם חביב לכן הוא הרופא היחיד ממין זכר שאתן שיטפל בי.
"אני חושש שיש לי בשורות לא טובות, גברת אדמס." הוא אומר ואני שואלת את עצמי מה כבר יכול לקרות? מה יכול להיות יותר גרוע מהמצב הנוכחי?
"מה קרה?" אני שואלת, קיבתי עולה צפונה אל הגרון שלי וליבי עושה סלטה משולשת, מה כבר לא טוב?
"עשינו לך צילום היקפי של העצמות אבל לא רצינו להסתכן בכך שיש לך דימומים פנימיים אז עשינו צילומים יותר מקיפים ומצאנו... מצאנו." הוא מסביר אך לא מצליח להשלים את המשפט, זה עד כדי כך נוראי? אני מקווה שלא, אני מוצאת את עצמי נחרדת אך גם מסוקרנת לדעת מה יש.
"מה מצאתם?" אני דוחקת בו.
"מצאנו גרורות..." הוא נאנח ומביט בקלסר שהביא עימו.
"ומה זה גרורות?" אני מתבלבלת לרגע ולא מבינה על מה הוא מדבר.
"נגיעות סרטניות, גברתי." הוא מוריד את ראשו, נדמה כי כדור הארץ נעצר על צירו, אני מרגישה שאני מחוברת אל כדור הארץ וזה עתה מתנתקת ממנו, מערבולות של כיסי אוויר מובילים אותי אל החלל וכך אני נסחפת אל תוך השחור, כפי גאות המגיעה בשעות בין ערביים, כעת גם אם הייתי רוצה להרגיש את איברי לא הייתי מצליחה, הכל משותק ועצור.
יש לי סרטן? אני שואלת את עצמי ומבחינה שזה מה שהוא הרגע אמר לי.
זה יכול להיות כרטיס היציאה שלך, דונה.
אוכל לשבור את המשוואה, את הפורמולה החוזרת והנשנית הזאת, של להבריא ולחטוף, להבריא ולחטוף, שום דבר טוב לא מציץ בין העננים, שום דבר לא מגיח בעבורי, לא משנה כמה אדבר על כך או ארגיש זאת, ככיס אוויר, רק משב רוח נעים שנועד בכדי לתעתע.
"יש לי סרטן?" אני שואלת, עוצרת את נשמתי, רוצה לדעת בפירוש שקיבלתי את אותו כרטיס החוצה.
"כן, בהתחשב בעבר שלך עם העישון והצילום המקיף שעשינו," הוא רואה את פניי וממשיך "אבל את בשלב מוקדם, עוד תוכלי לטפל בזה, את שומעת?" הרופא מנסה לדבר איתי אבל כל מה שאני שומעת הוא עמעום חסר תכלית, אני יותר מדי בהלם וזעזוע, רק מחשבה אחת עוברת בראשי אני הולכת למות. ואני שמחה שזה קורה.
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
העננים הם כפי כסות גדולה המכסה את הפלנטה, שמיכה ענקית שנועדה להגיד לילה טוב לכל העובר ושב, להזכיר לכולנו שאנחנו עטופים עד הרגע שבו נהפוך להיות העננים עצמם, תמיד חשבתי שהחיים הם מחזור החוזר ונשנה שוב ושוב כמו גלגל אתה מתחיל סיפור חדש משלך, יוצר אישיות מסוימת ומנסה לדבוק בה ולבסוף מסיים את חייך. לפעמים מוקדם, לפעמים מאוחר, לפעמים בזמן הנכון ביותר ואתה יודע שייתכן ולא עשית את כל הדברים שרצית אך, אינך יודע שלאחר שתשכח תיווצר עוד אישיות ולה יהיו דברים חדשים לעשות בעולם, זה אף פעם לא נגמר, מחזור חיים שמלא ברב גוניות וצבע.
אני מביטה אל מחוץ לחלון המכונית, איני משקיעה במבטי אל העיירה אספן שאותה אני מכירה זמן רב אלא לשמיים, מגיל קטן הערצתי נסיעות, ארוכות ועם זאת גם קצרות, אני אוהבת לאבד את עצמי בנופים, בכל סוג וסוג של נוף; שכונות, הרים, נהרות, צמחיה ואפילו כבישים, בכל אחד מהם אראה את הדבר האהוב עליי מכל: העולם. אבל כרגע השמיים הם אלה שמעניינים אותי, הם מייצגים בפני שפע וברכה שאני לא יכולה להתעלם מהם, הם משנים את תצורתם במהלך הנסיעה וזהו קסם שהבנתי רק עכשיו, מבלי להבחין התמקדתי רק בנוף ולא בשמיים, כעת לא יהיה לי זמן רב לבחון אותם מספיק כפי שבחנתי את הנוף, איזו אכזבה עולה בי, האם באמת אוכל להרגיש ענן?
"דונה." אני שומעת קול מתרה בי ומסתובבת אל פנים המכונית במבט שואל.
"את מאוד שקטה, הכל בסדר?" אימי שואלת בדאגה ואני מהנהנת, מסתובבת לחלון בדיוק בזמן בו אנחנו עוצרים ליד הבית והעננים מפסיקים לשנות את תצורתם.
"צריך לפתוח את כיסא הגלגלים דילן." אימי דורשת מדילן ברמיזה.
"לא, לא צריך." אני אומרת כשדילן פותח את הדלת.
"דונה?" אמא שואלת.
"זה בסדר, אני רק רוצה את הקביים שלי." אני לא אוהבת להיות בכיסא הגלגלים כמו חסרת ישע וחוץ מזה אני רוצה לטייל בדשא עם כניסתי לבית, כאשר אהיה בבית לא אירתע מלהשתמש בכיסא הגלגלים.
דילן יוצא מן הרכב וגם כך אמא פותחת לי את הדלת, אני מתרוממת עם רגל אחת ותופסת את הקביים שדילן מושיט לי, ממקמת את ידיי שאוחזות בקביים כדי שיהיה לי נוח, סטלה ואלכס גם כן יוצאים מהמכונית של סטלה ואני צולעת את דרכי אל הכניסה לבית, למען האמת אני כבר יודעת להשתמש בקביים באופן מקצועי, השתמשתי בהם רבות בתקופה האחרונה ונדמה שתשתמשי בהם עוד הרבה הנפש שלי מזכירה לי למרות שאני יודעת שאם זה תלוי בי אמות לפני שאשתמש בהם שוב.
ברגע שהשער נפתח אני נכנסת וצולעת אל המדשאה הנרחבת שנמצאת מאחורי הבית שלנו באספן, אני מגיעה כמעט ללא נשימה אל המרפסת אבל מחליטה שעדיין לא אתמקם בה, יש משהו שאני רוצה לעשות.
אני ממשיכה ללכת אל כיוון אחורי הבית, חשה שעוקבים אחרי במבט אבל בכל זאת ממשיכה אל הנקודה הספציפית: לא קרובה לגדר אך גם לא רחוקה, בקירוב אל הספסל האיום. כן, זה המקום.
אני מאבדת את אחיזתי בקביים בכוונה ונשכבת על הדשא הלח בדיוק באותו מקום שראיתי בפעם האחרונה.
אני מביטה בשמיים הכחולים ומבחינה בעולם ברגע אחד, יש בו כל כך הרבה טוב, טוב שאפילו לא קיבלתי אבל הוא עדיין יפייפה, עדיין כה מרהיב בתצורתו, בהרכבו: אנשים מכל הסוגים והגוונים - חבל שעוד לא פגשתי את האדם המיוחד ביותר, תמיד אומרים לי שזאת אני אבל זה מוטעה לחשוב ככה, המיוחד ביותר קודם כל יחשוב בצורה שונה לגמרי מכל בן אדם אחר, אני סטנדרטית ורגילה, ולא חשובה לעולם, אולי יתאבלו עליי זמן מה אבל לאחר מכן ימשיכו בדרכם, אף אחד לא ילחם אפילו לא אני.
אני מציצה הצידה אל אותו בית מאיים אל מעבר לגדר ומצליחה לראות מישהו על הגג, טכנאי או משהו כזה.
אני זוכרת שחברה טובה של אמא גרה פה פעם אבל עכשיו היא עברה לגור בקצה השני של אספן, שמה שלי ואמא והיא תמיד מרכלות ומשתעשעות ביחד, הם גדלו ביחד מה שהופך אותן לחברות נפש.
חברת הנפש שלי עזבה כמה ימים קודם לתקרית בשל עבודה דחופה, אחרת היא הייתה נשארת, אדיסון היא החברה הכי טובה שמישהו יכול לבקש ויום יבוא והיא תשמח חברה אחרת - אצלי אין עוד תקווה.
מעניין מי תפס את המקום של החברה של אמא, זה לא היה מזמן שהיא עברה רק לפני שנתיים או שלוש, אני אפילו לא יודעת למה זה כל כך מעניין אותי כי את רוצה להפסיק לחשוב על הקרב לבוא.
אני מניחה שכן אבל זה באמת מסקרן אותי מי גר פה או לפחות תוצר לוואי למישהי שיש לה כל כך הרבה צרות ולא רוצה להשתכר.
שמעתי משלי שהבית עמד למכירה כמה ימים ספורים ואמרה כי לבית היה קונה בטוח רק שאותו קונה בטוח הרס את הבית ובנה אחד חדש במהירות הבזק, כנראה אחד שעובד בנדל"ן כבר שנים וראה מציאה, זה כן שטח גדול, גדול יותר משלנו בקצת, אני מניחה שזה סתם נכס או משהו כזה.
אני מרגישה בתנועה לידי ונקפצת, מביטה הצידה ורואה את דילן נשכב על הדשא לצידי "על מה את חושבת?" אני מנערת את ראשי.
"את נראית איכשהו מאושרת וכאובה באותו זמן, מה קורה?" אני מאושרת וכאובה על העובדה שאני הולכת למות.
"שום דבר, רק החיים." אני נשכבת בחזרה וממשיכה להבית בבית הזה כדי שיסלק לי את הכל מהראש ויסיח את דעתי.
"איבדת משהו בבית הזה?" הוא שואל ואני לא מסובבת את ראשי אליו.
"לא אבל אני צריכה להסתכל על משהו." למה הוא כל כך דביק היום?
"אוקי, אני גם פה כדי להסיח את דעתך." הוא ממלמל "אוח!" אני פולטת בכעס ומתרוממת עם הקביים לבד תוך כדי שהוא מציע את עזרתו.
"אם הייתי צריכה לברוח ממחשבות לא הייתי שוכבת כאן, תודה רבה!" אני מתעצבנת עליו וצולעת את דרכי, מסובבת את ראשי אל אותו בית ונופלת על הדשא עקב חוסר תשומת לב לצליעה שלי.
הדבר הראשון שאני עושה אפילו מבלי לחוש בשום דבר הוא לבכות הכל החוצה, כמה שיותר חזק, הדמעות שוטפות הכל ואני אפילו לא מרגישה שדילן מרים אותי מרוב כאב שהתעורר בי משום מקום, הוא מחבק אותי בין שני ידיו, לאחר כמה דקות של בכי לא נפסק אני חשה בעוד ארבע ידיים שמחבקות אותי ומתנחמת בהרגשה שאתה לגמרי עטוף במשפחה אבל עדיין, איך אתה יכול להיות כל כך בודד בין כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך? אולי בגלל הסודות האפלים שלי, הדברים שלא אוכל לספר לעולם, לאף אחד גם אם יהיה החלק החסר של הנפש שלי, אני לא מאמינה שיום יבוא והנפש שלי תמצא את אהבתה, כבר מאוחר מדי לכך, אני רק רוצה לנוח, לנוח לפני שהשמיים יבלעו אותי ואיאלץ לראות את אהוביי בוכים עליי או יותר נכון על הקבר שלי, אני מקווה שיסלחו לי.
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
טיפות הגשם אשר נופלות אל מולי מזכירות לי שאולי השמיים בוכות בעבורי או בעבור גורלי ואני מחליטה לקחת זאת ככה, בצורה הכי אגואיסטית שאפשר.
הרעיון של לעזוב את העולם עוד לא נתפס אבל הוחלט מהרגע הראשון: לא אבלה את שארית חיי בעולם הזה, גם אם העולם יפה החיים שלי הם לא, פשוט לא, אחרת ייתכן והייתי נאבקת לא בשבילי אלא בשביל העולם אבל אין סיכוי שהוא יהפוך לורוד ברגע אחד או אפילו טיפה, צריך לקרות נס.
ניקח כדוגמה את השמיים: עדיין לא לילה אבל השמש לא נראתה מאז שהגענו, השמש בתוכי לא זורחת כבר זמן מה ואין אף דבר ואף אחד שיוכל לגרום לה לזרוח, הרי דברים שכאלה קיימים אך ורק באגדות, לא? אני משעינה את ראשי אחורה מכל המחשבות שמתגנבות אל תודעתי.
רעש קטנטן מאחורי עוזר לי להתעסק במשהו אחר ואני מסתובבת או יותר נכון מנסה להסתובב ורואה את דילן עומד מולי, אוחז בחוט הכביסה "אני יודע שאת רוצה להיות לבד, רק רציתי לקחת את החולצה שלי." הוא מציג לעברי חולצה של מלחמת הכוכבים ונראה מעט עצוב כשהוא מסתובב אל עבר הבית בחזרה.
"אתה בסדר?" אני שואלת בעודו מסתובב אליי.
"זה כלום, יעבור לי."  הוא נאנח.
"ספר לי על זה, אני מחכה ששלי יעבור כבר שנתיים כמעט." אני אומרת בתקווה שישתעשע ויחליט להישאר ולשתף.
למרבה המזל הוא מגחך גיחוך קטן וצועד אל הכורסא הצדדית שעליה הוא יושב ומתעסק בחולצה שלו "סטלה מודאגת." הוא ממלמל בשקט.
"למה? בגלל המעסיקה שלך?" אני שואלת כי אני יודעת שהוא היה אמור לספר לסטל היום והוא מאשר את החשדות שלי בהנהון.
"מה קרה?" אני מתחקרת אותו מעט.
"התחרפנה מקנאה." הוא ממלמל בעודו משחק בבד של החולצה.
"אתה יכול להאשים אותה?" אני שואלת בגיחוך כי אני יודעת שגם אני התחרפנתי כששמעתי.
"אתן הנשים לא מבינות בכלל אותנו, כשאני אומר שאני לא הטעם שלה אז אני באמת לא הטעם שלה." הוא מטיח בכעס כנראה עוד מהשאריות של הריב עם סטלה.
"והיא? היא הטעם שלך?" אני מנסה אותו מכיוון אחר כדי להפסיק את החשדות שלי בו, יש לי מספיק בעיות משל עצמי.
"היא הטעם של כולם אבל לא כולם הם הטעם שלה." הוא מספר כאילו הוא מנסה להציג חידה כלשהי.
"בלתי ניתנת להשגה?" אני מנסה לנחש
"בפני אנשים מסויימים כן." למה הוא כל כך סודי בעניין, הוא בעניין שלה או משהו?
"בחייך! ספר לי כבר, אני מסוקרנת עד מוות עוד מאז שסיפרת לי." אני נכעסת.
"אלה לא החיים שלי אלא שלה לכן אין לי שום זכות להגיד למישהו על זה." אני מגלגלת עיניים ומשעינה את ראשי לאחור.
"רשמית עייפתי ממך." אני משתעשעת.
"כולם עייפים ממני." הוא מצחקק ונושם עמוק "טוב, אני צריך ללכת לארוז." הוא קם ואני מזדקפת "מה? לאן?" אני שואלת בבלבול.
"אני הולך להזמין אותה לארוחת ערב מחר, לכאן." אני מכווצת את מצחי.
"למה לך לטוס בשביל זה? תזמין אותה בטלפון." אני מציעה והוא מגחך.
"הבחורה יותר קלאסית ורשמית מזה, דון." אני קופצת גבות, אפשר לחשוב, מלכת אנגליה באה, כדאי שאמא תוציא את כל כלי החרסינה מהארון! אני מתבדחת עם עצמי לרגע עד שדילן מנשק את ראשי ונסוג.
ובכן זאת הייתה הסחת דעת מעולה לכמה שניות, אולי כדאי שאשב קצת עם סטלה לאחר שדילן יצא, ארגיש טוב יותר אם אשתף אותה בחרדות שלי לגבי הבוסית הסודית הזאת שעכשיו קפצה מבין השורות בסיפור האהבהבים של דילן וסטלה.
אני תופסת את הקביים שלי ומתרוממת בעזרתם, ממקמת את ידיי ונעזרת בהם כדי לצלוע את דרכי אל תוך הבית, אני באמת מרגישה מורעבת ואני יודעת שאמא בישלה לפחות משהו אחד שאני אוהבת, היא תמיד עושה זאת אחרי ביקור בבית החולים, נו טוב לא בכזאת קרבה, כשזה היה קורה לי באל איי הייתי נחה בבית שלי והיא הייתה מגיעה עם הסירים. הבית שלי לא כזה קטן אבל גם לא כזה גדול, לאחר הגירושים זה היה הנכס הראשון שקניתי לעצמי לבד אבל בגירושים עצמם צ'ארלי קיבל את האחוזה שחיינו בה, סיפרו לי שהוא מכר אותה כמעט מיד, כמובן אין לבית הזה ערך סנטימנטלי בעבורו, בעיניו זה נכס שיכול לספק לו הרבה מאוד כסף שבו כמובן הוא יקנה סמים, אבל זה בסדר, מעולם לא אהבתי את הבית הזה, הנכסים שקיבלתי מההסכם היו הנכסים שהיו לי עוד לפני שהתחתנתי: הבית הגדול במליבו ליד הים והבית בניו יורק - שהיתי שם תקופה ארוכה מחיי, היה נדמה שהיה בה את כל מה שאני צריכה, ובכן עד שצ'ארלס הצליח להגיע לשם.
לא היו הרבה אנשים שם איתי: אמא חיה באל איי יחד עם אלכס ואני נותרתי עם סטלה שהייתה גרה די קרוב אליי ואדיסון שתמיד הייתה באה לבקר, לכולן היו מפתחות נוספים לבית כך שאם אני לא עונה סימן שצ'ארלס ביקר אותי, בסופו של דבר העדפתי לחטוף מכות באל איי מאשר חטפתי מכות בניו יורק, זה היה יותר נוח ככה אבל לא עברתי לפני הרבה זמן, אפשר להגיד שאני מתגעגעת לתפוח הגדול, אולי אראה אותו פעם אחרונה לפני שאעזוב את החיים.
אני מגיעה אל המטבח שם אמא עומדת ושוטפת את הכלים, אני מתיישבת על הכיסא שליד שולחן האוכל והיא מביטה לעברי "על מה את חושבת, ילדתי?" אמא אף פעם לא הייתה אמא רגילה, בעוד שכולם הענישו את ילדיהם היא העדיפה ללמד אותי ערכים ומוסר, מה שלא עבד עד שיצאתי לחיי הבוגרים והבנתי את העולם, למדתי הרבה כשנפלתי כי היא הייתה היחידה שיכולה לדבר איתי כשאני לא מסוגלת לזוז מהכאבים, בייחוד בלב שלי.
אבל כשהייתי נערה היא הייתה לצידי כחברה הכי טובה שלי, זה היה כיף להשתעשע ככה עם הבן אדם הקרוב ביותר אליך, היא תמיד אמרה לי שאני הראשונה שגרמה לה להרגיש שלמה כנראה בגלל שאני הילדה הראשונה למשפחת ג'ונאס - אדמס, ביתם של שני שחקנים שאהבו אחד את השני ללא גבולות, אמא תמיד אמרה לי שאבי היה הגבר שהיא אהבה יותר מכל והיא התחתנה ארבע פעמים, היא הסבירה לי שאהבה היא דבר מסובך כשעוד הייתי נערה על אף שלא הקשבתי כי הייתי עסוקה בלהיות נערה מתבגרת אבל היום אני זוכרת את כל הקטע של "אל תתפשרי בחיים באהבה" והאזהרות שלה לגבי בנים. היא כעסה עליי כשלא רציתי ללמוד בבית הספר אבל אני לא יכולה להשוות את הכעס הזה לכעס שהיא הרגישה כאשר התגרשתי ובפעם הראשונה שחטפתי, היא בסך הכל אמא שדואגת ולא יכולה לעשות דבר בנוגע לבת שלה, אני מקווה שלאחר מותי לא אטריח אותה יותר.
"סתם, על החיים." אני נאנחת בכובד לב, שמה לב שלקח לי הרבה יותר זמן מהדרוש כדי לענות לשאלה.
"את תמיד חושבת וחושבת, מספיק לחשוב כבר!" סטלה מגיחה אל המטבח בכעס, אני חושבת שהיא עצבנית יותר על העניין עם הבוסית של דילן מאשר עליי, היא מניחה את ספל הקפה שלה בכיור ברעש בזמן שאני רואה את דילן צועד אל הדלת "אני אחזור מחר, אוקי בייבי?" הוא שואל, מנסה להיות כמה שיותר רך לגבי סטלה.
"תעשה מה שבא לך." היא מנסה להיות אדישה אבל מי שמכיר אותה טוב יודע שהיא תמיד תנסה להסתיר רגשות כשכואב לה או רע לה, זאת אחותי.
"אוקיי." דילן נאנח ואני מביטה בו במבט מעודד, הוא מחייך חיוך לא מורגש וצועד החוצה מן הדלת.
"הוא אוהב רק אותך, את לא רואה את זה?" אמא שואלת אותה בעודה קוצצת ירקות.
"זה לא משנה, העובדה שיש לו חברה שהיא כמו אחות בעבורו והוא לא סיפר לי מכאיבה לי." אני משרבבת את שפתיי ומציעה לה חיבוק, היא רצה אל זרועותיי בגיחוך ומתחבקת איתי, אמא תמיד אמרה לנו שהתרופה לכל מכאוב היא חיבוק מאדם אוהב.
"גם אני חשדתי בהתחלה," אני מתחילה בפרצוף שובב והיא מצחקקת, תמיד הייתי טובה בלהיות האחות הגדולה, המצחיקה והמרגיעה.
"הוא סיפר לי קצת על מה הם מדברים ועד כמה חברים טובים הם, הוא סיפר לי על איך הוא סיפר לה שהציע לך נישואים וזה העלים לי כמעט כל חשד אחר." אני משתפת והיא מכווצת את מצחה אליי, סטלה נמוכה ממני בחצי ראש, היא ירשה את הגנים מסבתא עליה השלום.
"איך הוא סיפר?" היא שואלת בסקרנות בוערת.
"היה יום עמוס בעבודה והיא הייתה כנראה עצבנית או משהו, כשהוא נכנס למשרד שלה היא ניסתה להעיף אותו ודקה לפני שהיא התפוצצה עליו הוא אמר לה." אני מגחחת.
"איך היא הגיבה?" אמא שואלת מהמטבח.
"דילן אמר שתוך רגע לא היה סימן אחד לכעס על הפנים שלה, הם התעוותו לחיוך מאוד גדול, היא הייתה מאוד שמחה בשבילו, ואת יודעת הוא גם אומר שהוא לא הטעם שלה." אני מנסה להוריד ממנה את החשד.
"כן! מה זאת החידה המחורבנת הזאת?" היא נכעסת ומעיפה את הידיים לאוויר.
"דילן הוא לא אחד שיספר, במיוחד על חיים אישיים של בן אדם קרוב לו." אמא נוזפת בנו.
"מאיפה את יודעת כל כך הרבה?!" סטלה מתחרפנת ולכן אני מחזיקה אותה חזק בחיבוק שלי.
"את מלחמת העולם השלישית שלכם היה אפשר לשמוע מפה, גברתי הצעירה." אני מתפרצת בצחוק לרגע ואני חושבת שסטלה ואמא מצטרפות אליי, זה נורא כיף לפעמים לדבר עם מישהו קרוב ולהפיג את כל הערפל הזה שמצוי בתוך המחשבות שלך, הלוואי ויכולתי לספר להם הכל מבלי שישפטו אותי וינסו לשנות את דעתי אבל זה בסדר אקח את הסוד שלי איתי לקבר, גם ככה כבר אז הם ידעו. אבל הם יהיו בסדר, יש להם שותפים, יש להם אנשים שיכולים לחיות לצידם. לאהוב אותם ולעולם לא לפגוע בהם ולהשפיל אותם, כאשר חלום האהבה כה רחוק אתה מתחיל לתהות האם החיים הם רק עוד מסלול שיכול להיגמר במבוי סתום, יום אחד שבו הכל נלקח ממך כמו השמיים, לרגע יש עננים יפייפים ולרגע אחר השמיים נקיים מהם. אולי אני כן יודעת, או לפחות אדע, אולי לפחות אדע מה זה להיות ענן.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold