השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 3 - ביילסון

יום ראשון ה-8 באוקטובר.

"פעם שלישית גלידה."

אני מפקחת על הכבישים העמוסים יחסית לשעה זאת עליהם מטפטפים גשמים רבים אך, יותר מכך מסתכלת על השתקפותי בזכוכית: אישה בשנות העשרים לחייה, נאה למדי, אינה נראית מאיימת הלבושה בחליפה כחולה וחולצת פשתן לבנה על גופה, עיניה הענבריות חוקרות אותי ומבטה נוקשה וסגור, אני יודעת מי היא באמת - כל מראה אינה מגלה, כל השתקפות היא שקרית - מדוע היא מבקשת חיים עם אישה שתאהב אותה כשבעצם אין מה לאהוב בה? גל של סטירות מכה בי: הרי לא מגיע לי דבר, אני כפוית טובה של החיים, אני צריכה להודות שאני בכלל עדיין חיה, אינני מבינה למה אלוהים הותיר אותי כאן, בעולם הכאוב הזה זה לא שלא ניסית לברוח ממנו אני מודה אבל מתנערת, מסתכלת בהשתקפותי עוד פעם ספורה ויודעת ששקר היופי והבל החן תואם בדיוק אותי ואת כל מה שהבאתי על העולם.
דפיקה בדלת נשמעת ואינני מסתובבת מעמידתי אל מול החלון.
"כן?" אני נותנת לאדם לא משנה מיהו להיכנס אל המשרד בעודי ממשיכה להתבונן בכבישים תוך כדי התעלמות גורפת מההשתקפות שלי.
"גברתי, את צריכה לצאת עכשיו לפגישה שלך עם מונסנטו אחרת תאחרי." קולה של אוליב מתריע בפניי.
"מארק מחכה?" אני שואלת ועדיין לא מסתובבת, נדמה שהיום מצב רוחי הוא כשל מזג האוויר, אפרפר, כל טיפה לחוד כבדידותי.
"כן, הוא בחניון A." היא משיבה ואני מפנה גב להשתקפותי בכך שאני מסתובבת ומהנהנת, לוקחת את התיק שלי ומניחה בתוכו בצורה הספציפית שאני אוהבת את קלסר החוזה שלי.
תמיד הייתי מסודרת ונקייה, פעם הייתי מסדרת דברים באובססיביות, אבל היום? בואו נגיד שלמדתי לשלוט בזה, אני עדיין מאוד מסודרת אבל האובססיביות נעלמה כלא הייתה, אני לוקחת את התיק בידיי ואת הטלפון, הולכת אל היציאה מן המשרד שאוליב פינתה בשבילי וממשיכה בצעדיי דרך הקומה הריקה מאנשים, לא הייתה הרבה עבודה היום לכן שחררתי אותם שעה לפני וגם היום יום ראשון - אין הרבה עובדים, בימי ראשון מרבית העובדים עושים חישוב מטרות לשבוע הקרוב לכן אני לא זקוקה להמון כוח אדם, צוות המעבדות כמובן עדיין נשאר לעבוד בקומה העשירית ואני הולכת לחתום על החוזה עם מונסנטו אחת ולתמיד וכן, ביום ראשון.
אני הולכת אל המעלית שאליה נכנסת גם אוליב, יש בינינו הסכמה שברגע שאני עוזבת את הבניין בסיומו של יום עבודה היא עוזבת גם כן אלא אם כן אמרתי לה אחרת, אני לוחצת על קומת הכניסה וחניון A.
"יש חדש מאפריקה?" אוליב שואלת אותי.
"הם צריכים להחזיר לי צלצול, אם לא יחזירו לי היום, אדאג להתקשר מחר." אני מהנהנת במבט עמוק בכדי שתדע שלא שכחתי אותה, הרי לא יכולתי גם אם רציתי.
"בסדר, תודה." המעלית עוצרת בקומת הכניסה ואוליב צועדת החוצה, אני שמה יד על המעלית כדי שלא תיסגר "אם זה תלוי בי, אוליב, את תקבלי את מה שאת רוצה וצריכה." אני שולחת לה חיוך מעודד על אף מצב רוחי הירוד היום, היא מהנהנת, נראית יותר שלווה וצועדת החוצה מן הבניין, אני לא ממשיכה לעצור את המעלית ויורדת אל חניון A שם האאודי השחורה של מארק מחכה ואני נכנסת אל תוכה במושבים האחוריים אל מארק.
"אחר הצהריים טובים, גברת ביילסון." אני מביטה בהודעות שלא קיבלתי היום ומעיפה לו "כנ"ל." בחזרה, הוא מתחיל לנסוע ויוצא מן חניון המשרדים.
אני נכנסת לצ'אט עם יולי ועוברת על ההודעות שקיבלתי היום מוקדם בבוקר.
יולי:
אני עולה על טיסה, אגיע בסביבות הערב המאוחרות, חכי לי.
אני:
יופי.
יולי:
את בסדר?
אני:
כן.
יולי:
טוב.
לא באמת הייתי בסדר אבל אני יודעת שעדיף שלא אשתף אותה מכיוון שהיא תתחיל בנאומים שלה על כמה צריכים להיות חזקים בחיים, ואז יגיעו הסיפורים על אמא שלה במוסקבה ואני לא מסוגלת להכיל עוד שיח כזה.
שיחה ממספר לא מזוהה נכנסת אליי וקוטעת את שרעפיי, אני עונה.
"ביילסון." אני משחררת באדישות.
"גברתי, אחר הצהריים טובים לך, הבקשה שלך לפיליפה, מספר סידורי 31550782 אושרה, ובשבועות הקרובים נשלח לך את התאריך המדוייק להגעתו בכדי שתעבירי לאם המאמצת." למרות מצב רוחי הירוד חיוך רחב עולה על שפתיי.
"מעולה, אני שמחה מאוד אדוני, המסמכים ישלחו?" אני שואלת, מוודאת שהכל בסדר.
"כן, הם ישלחו אלייך במייל שמסרת לנו."
"מדהים, תודה רבה לך שזירזת את ההליך הנוכחי." אני מודה לו ומעט מתרגשת בשביל אוליב.
"תודה רבה לך ששיקמת אותנו, גברתי."
"אין בעד מה." אני פולטת בהתרגשות רבה, יותר בשביל אוליב.
"המשך יום נעים." הוא אומר דבר לשלום.
"גם לך." אני מנתקת ומחליטה לא לספר לאוליב על כך בזה הרגע, אקרא את המסמכים ורק אז אאשר ואדבר איתה.
נדמה שאני ומארק תקועים בפקק ואני מחליטה להתקשר לדילן שמשום מה לא חזר לעבודה ביום שלישי לפני שבועיים, ידוע לי שהחופשה התארכה אבל אני מעוניינת לדעת אם הכל בסדר.
הוא עונה בחיוג הרביעי "הלו?" הוא שואל, נדמה שלא הסתכל על הצג לפני שענה.
"היי די." אני אומרת.
"ראיין, יואו, שכחתי לגמרי לדבר איתך." הוא משיב בלחץ.
"היי, הכל בסדר, משהו קרה?" אני שואלת, מעט מודאגת לגביו ולגבי הקול הטרוד שלו.
"הכל היה תוהו ובוהו פה, ראיין." הוא מודה בעצב, נדמה שהוא בחיים לא שיתף אותי בדברים כאלה, הוא תמיד היה כזה נוקשה וסגור, ולשמוע אותו ככה גורם לי לזקוף גבה.
"ספר לי מה קרה." אני פוקדת עליו.
"דונ... אחותה של ארוסתי, היא במצב לא כל כך טוב, והיא נורא מקורבת לסטלה ואליי, ו... ועכשיו היא לא בסדר." הוא נושם ומנסה להירגע.
"מה קרה לה? אם זה בסדר לשאול." אני שואלת, נזהרת במיוחד כשכרגע אני לא מכירה את התגובות של דילן.
"זה סיפור כל כך ארוך שאני בטוח שהיא לא רוצה שיסופר אבל היא מלאה בחבלות ושברים, ופגיעות פנימיות." וואו, איך זה קרה? אני מודעת שאני לא יכולה לשאול את השאלה הזאת אבל תוהה לעצמי איך, פתאום עדה לכך שהחיים שלי פחות גרועים בהשוואה לאחרים.
"וואו, די, זה נשמע רע." אני משתתפת בצערו.
"היא הייתה מחוסרת הכרה במשך כמעט שבועיים וכל כך דאגנו, כל כך דאגתי ששכחתי לגמרי להתקשר אלייך ולהודיע." טון קולו מתנצל.
"הכל בסדר, אני מסתדרת בלעדיך, אתה צריך להיות שם בשביל המשפחה, אוקיי?" אני מתרה בו בעודי יודעת שלדילן אין משפחה, הוא יתום מגיל צעיר מכדי שיוכל לזכור את משפחתו. הוא גדל בבתי אומנה עד שהפך למבוגר מספיק בשביל להסתדר בעצמו, אז כרגע משפחתו האמיתית היא המשפחה של ארוסתו שאותה עוד לא פגשתי אבל לפי מה שסיפר לי היא מלאך וכך גם משפחתה.
"אני חייב ללכת, תודה שאת מבינה אותי, אני לא חושב שיש מעסיקה כמוך." הוא מודה באותו קול שמערער אותי לגמרי, שמעתי את הקול הזה רק כשדילן וסטלה נפרדו.
"אני קודם כל חברה לפני שאני המעסיקה, תמסור דרישת שלום לסטלה והחלמה מהירה לאחותה." אני ממלמלת כדי להרגיע אותו מעט.
"אוקי, ביי אר." הוא אומר בשקט.
"ביי די." אני משיבה לו ומנתקת.
אלה שמות הכינוי שלי ושל דילן בגלל שכשנפגשנו בראיון העבודה כבר אמרנו אותם. אני נזכרת באותו יום, הייתי בת עשרים ושתיים וכשחזרתי לניו יורק מתקופה שבה שהיתי בפריז הייתי צריכה להעסיק עוד כוח אדם, בחלק מהראיונות אני נוכחתי ובחלק לא אבל את הראיון של דילן אני זוכרת היטב ובקפידה.
"שלום, שב בבקשה בכיסא אל מולנו מר ד. וילאן." אני מרוכזת בנספחים שיש לי בנוגע לפרוייקט העתידי שלי באפריקה, כדאי שאשב עליהם ברצינות.
"אז את האר שלפני ביילסון שאני תמיד רואה בטלוויזיה." אני מרימה את ראשי אל עבר קולו של צעיר בעל עיניים אפורות ושיער ברונטי, חיוכו נראה מעריץ אך גם לא במיוחד מתלהב, אני מביטה בנספח הראיון הזה.
"ואתה הדי שלפני וילאן שאני רואה בנספח הזה, אדוני." אני משיבה בחיוך חביב, אותו אני מחבבת.
"אז ספר לי, מר וילאן, לאיזה תפקיד נחשק היית רוצה להגיע בחברה שלי?" אני שואלת בעוד שאני עוברת על הנספח שמציג את קורות חייו.
"היועץ המסחרי." אני מכווצת את מצחי.
"לא למדת ייעוץ אז איך אתה מצפה לעקוף את אלו שכן למדו בדרך לפסגה?" אני שואלת, מסוקרנת מאוד.
"בעבודה קשה." הוא מביט בי כאילו זה ברור מאליו, חיוך צדדי נפרס על פני.
"בוא נעשה את זה מעניין, אם אכניס אותך להיות המשנה ליועץ שלי, ולא סתם למתמחה שהרגע יצא מהקמפוס והולך להביא קפה לכל המשרד, אפיל עליך שלושה פרוייקטים משלך, אם התוצאות יהיו חיוביות אתה היועץ ואם לא, אתה בחוץ, סגור?" אני שואלת ועיניו מכווצות בממזריות, הוא אינו מופתע או מתלהב אלא מסוקרן ומתרגש, זאת תגובה מאוד שונה מלאחרים.
"סגור וחתום, גברתי." הוא מזכיר לי אותי כשהייתי צעירה, מעט חוצפנית אבל מאוד הישגית במטרותיי.
"גברתי-" אני מרימה את ידי כדי לעצור את זאריק שהוא היועץ המסחרי הנוכחי שלי.
"גם עליך מוטלים שלושה פרוייקטים, מי שיעשה את עבודתו בצורה הכי נכונה, מסודרת וכמובן מושקעת יקבל את המשרה." הוא משתתק ואני מוחאת כף וקמה.
"יום שני, שמונה בבוקר, אל תאחר." הוא קם ולוחץ את ידי.
"היה נעים להכיר אותך, אר." הוא משיב.
"למרבה ההפתעה גם לי, די." אני מנתקת את ידי מידו ומחייכת חיוך רשמי, הוא מסתובב וצועד החוצה מן הבניין.
"גברתי, לא שאלת אותו את השאלות החשובות." המראיין שלי שואל.
"שאלות לא אומרות הכל אלא עבודה קשה לכן אני בוחנת אותו, השאלות לא יזיזו את העפעף של החברה, עם כל הכבוד הם לא נבחרים להיות המנכ"לים, הם הופכים לעובדים תחת המנכ"לית." אני מתרה בו והוא משתתק ברגע.
אח, זה היה יום כיפי, ביקשתי מהחוקרים שלי מטעם מחלקת ביטחון לחפש קצת עליו, מצאתי רק דברים טובים מלבד דבר אחד - שהוא יתום.
אני מבחינה בכך שמארק עוצר ליד בית הקפה שבו קבעתי עם מונסנטו, הגשם פסק בדיוק בזמן.
הוא יוצא מן המכונית כדי לפתוח לי את הדלת, כשאני נכנסת למכונית במקום לא ציבורי מארק יודע שהוא לא חייב לפתוח לי את הדלת אך, במקום ציבורי מוסיף הדבר מעט רשמיות ואצילות, דברים שאף פעם אין לי מספיק מהם לפי דעתי.
אני מטפסת החוצה מן המכונית ומודה למארק בעודי צועדת אל בית הקפה בקול נקישת העקבים שלי וניצוץ של התרגשות בעיניי משום שהיום סוף סוף אחתום על חוזה קיימות עם חברה אחרת, המארחת מתבוננת בי במבט פעור, אני יודעת יקירתי, פרי עשיר אך מבפנים רקוב, חבל שאת לא רואה את זה.
"אחמ.. שם?" היא מכחכחת בגרונה בקול שמתאמץ להיות יציב, למען השם תעבדי קצת על עמוד השדרה שלך.
"ראיין ביילסון, אנשים ממונסנטו מחכים לי, נסי את השם אורן." אני מוסרת את הפרטים על השולחן המדוייק.
"לא, זה בסדר, השם שלך הספיק. בבקשה בואי אחרי." אני נכנסת אל שטח החוץ של המסעדה בעקבותיה של המארחת בעוד שאנשים כרגיל נועצים בי מבטים.
אוך, תירגעו אני רק מנכ"לית לסבית לא חד קרן, בחייכם.
ברגע שאנחנו נכנסים אל פנים המסעדה אני רואה את השולחן הארוך והמבודד מאחורי קיר הזכוכית שאליו אני צועדת, אני נכנסת אל החדר מחוייכת אל האנשים ממונסנטו, אורן ועורך הדין שלי טימס.
"ובכן, מישהי נראית שמחה." אורן ממלמל כאשר אני מתיישבת.
"הפוך, לא רותח ומים מינרלים." אני זורקת למלצרית.
"למה שלא אהיה שמחה? הנה אני יושבת איתכם, אנשים יפייפים וסוגרת את העסקה הקיימת האדירה בהיסטוריה." אני מחייכת חיוך מעושה אל האנשים ממונסנטו.
"כדאי שנתחיל, אני מאמין שלכולנו יש דברים לעשות לאחר סוף היום." יו מעביר לי.
"לא לי, תריץ את הישיבה הזאת שבע פעמים שוב ושוב, החיוך העסקי ישב לי על הפרצוף לאורך כולם." אני קופצת גבות אליו, כל החבר'ה האחרים צוחקים ואני מרשה לעצמי להשתעשע מעט.
"בצחוק, התחילו." אני מוציאה את הקלסר בזמן שהמלצרית מניחה בפניי את הקפה שלי.
"מעולה, אם כך, יו, אתה תתחיל." אורן מציע ליו.
"אז, נעבור רק על המטרות ועל הרווח של שני הצדדים..." הוא מתחיל למלמל ואני נשאבת אל תוך השיחה בעודי שותה את הקפה שלי, העבודה שלי תמיד תרומם את רוחי אבל היא לא תמיד מספיקה.
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
"ובכן, גברת ביילסון, אני מאמין שתורך הוא לחתום." יו מציג לי את החוזה ואני תופסת עט ולהוטה עד מאוד לחתום את החתימה המסולסלת שלי על הדף היוקרתי הזה, לאחר מכן אני חותמת בדף השני בכדי שיהיו שני העתקים שווים במעמדם ובכך מחוייבת לעסקה עם חברת העסקים מונסנטו המנוהלת כחברת בת בידי באייר, הידד לפרוייקט החדש שלי! עוד חלום שהתגשם בעבורי.
אני לוחצת את ידו של יו ושל עורך דינו, לאחר מכן גם את בחיריו ולרגע אני מעט נעצבת שדילן, האחד שעבד מאוד קשה על החוזה הזה כדי להביא לסיפוקיהם של באייר ויו לא נמצא כאן, טימס לוחץ את ידו של עורך הדין של יו.
"היה נהדר לעשות איתכם עסקים, נכבדי."
"ובכן, ידעתי מה יקרה כשנכנסתי לעסקה עם ביילסון, ניתן לסמוך עלייך בעיניים עצומות, גברתי." יו משבח אותי יחד עם עורך דינו ששמו הוא לוקאס, נדמה לי, צעיר חביב וחכם להפליא.
"רוב תודות." אני מודה לכולם.
"יהיה לי לכבוד ללוות אותך אל מכוניתך, גברת ביילסון." יו מחייך אליי בחביבות.
אני לוקחת את התיק ומשאירה את הסכום על הקפה והמים יחד עם תשר למלצרית, כמובן ולוקחת את תיקי.
"היה לי לעונג." אני מודה בפני הנכבדים האחרים.
"אורן, טימס, עבודה טובה, אדבר איתכם בקרוב." הם מהנהנים ואני נסוגה יחד עם יו אל היציאה מן בית הקפה תוך כדי שאני בטעות נתקלת במישהו שלמעשה נתקל בי יותר מאשר אני בו "בחייך, למה שלא תצאי מהארון עוד פעם? מה נשים יעשו בשביל תשומת לב." וואו! גבר, ממש אבל ממש מתחת לחגורה.
"וואו, בחור, כלום לא קרה." אני עומדת מולו ופורסת את ידי בכדי להרגיע, למען האמת אני מאוד נרתחת שדבר שכזה קורה לי אל מול קולגה.
"מה שתגידי." הוא מתנהג באדישות, מישהו ממש צריך ללמד את הגבר הזה נימוסים, חבריו מאחור נראים מבויישים מעט מהתנהגותו, טוב מאוד.
אני צועדת לצידו ומתקרבת מעט "אוה ונראה לי שנפל לך השכל, סלח לי." אני משתעשעת על חשבונו בעודי יוצאת ושומעת את חבריו קוראים לו דפוק, מעט קיצוני לקרוא לו דפוק, הייתי משתמשת בחסר נימוסים ותוקפני.
"סליחה בנוגע לזה." אני אומרת ליו שעכשיו צועד לצידי.
"זה בסדר." הוא מחייך.
"זה קורה כל הזמן." אני מגלגלת עיניים.
"ובכן, העולם עוד לא מוכן לקבל אותך," הוא מושך בכתפיו.
"מכל הבחינות." הוא מוסיף בלחש, נראה מעט רגיש ועדין מכשהיה בפנים, למען האמת אני לא כל כך בטוחה אם הוא כן רוצה אותי, אני יודעת שהוא היה מעוניין בעבר, אולי בגלל שהוא עדיין לא ידע עליי, אני שמה לב שבתקופה האחרונה הוא מתרחק יותר ולא בגלל שהוא נגעל או משהו כזה אלא בגלל שהוא הבין שהוא לא הטעם שלי ומנסה להסתיר שאי פעם היה מעוניין.
"תודה, אני מניחה." אני מגחכת והוא מצטרף אליי.
מארק יוצא מן האאודי כאשר אני מגיעה אליה ופותח לי את הדלת.
"מאוד שמחתי לסגור דווקא איתך את החוזה, אתה חבר יקר, יו." זה נכון, אני לא מנסה לנפח לו את הלב באמצעות שקרים אלא אומרת רק את האמת תמיד.
"תודה, אני מניח." הוא חוזר על מילותי בגיחוך ואני מטפסת פנימה אל הרכב בנפנוף לשלום, מארק סוגר את הדלת ואני מורידה את החלון למטה.
"אני מניחה שכל מה שיקרה כרגע בפרוייקט נתון לידי הגורל, יו." אני משתעשעת.
"אנחנו יכולים להיאבק בגורל." הוא משתעשע בחזרה.
"עוד נראה בנוגע לזה." אני מחייכת חיוך רשמי ומרימה את החלון, מארק מתניע ויוצא מהחנייה.
השעה היא שש ותוך עשר דקות מארק מחנה את המכונית לצד האדלון, בניין היוקרה בו אני גרה, הוא ממוקם ממש במרכז העיר לכן כל כך קל להגיע אליו במהירות מכל מקום.
אני נכנסת אל המבואה הראשית ומזמנת את המעלית, פוסעת אליה כאשר היא מגיעה ומניחה את האצבע שלי על לוח הפיקוד, ללא טביעת האצבע שלי המערכת לא תדע שזאת אני ולא תעלה אותי לפנטאוז, זאת מערכת חכמה שעיצבתי, כמובן שפנים כל אחד יכול להחליף אבל טביעת אצבע, מאוד קשה, המערכת גם יודעת לסרוק את החמימות שבאצבע כך שאם מישהו ינסה לחתוך לי את האצבע - למרות שזה לא ריאלי - ולפרוץ לי לבניין המערכת תדע אם לאצבע יש חום גוף ופעימת דם או שהיא קרירה ומתה, מערכות הפנטאוזים והמערכת הראשית היו מהדברים הראשונים שהנדסתי במסגרת ביילסון בע"מ והיה לי לעונג, היום אנחנו עומדים על מאה המצאות בחצי שנה, כמובן שהייטק בא בחשבון בחברה, למען האמת אני לא כל כך מגדירה את ביילסון בע"מ בגלל שהיא לא דבר אחד אלא הרבה דברים, מורכבת מאנשים מגוונים ומשונים, כל אחד בחוכמה המאופיינת לו, בגלל זה אני חושבת שלא כדאי להגדיר אותה, הכל בא בחשבון אצלנו.
דלתות המעלית נפתחות אל המבואה הלבנה שלי ואני פותחת את דלתות הבית באמצעות טביעת האצבע שלי שוב ונכנסת, בדרכי פנימה אני מניחה את התיק על השולחן הכי קרוב לכניסה ומורידה את עקבי, הייתי עם אלו למשך זמן ארוך מדי היום, מחר אלבש נעליים שטוחות.
אלוהים, אני מותשת. אני נשכבת על הספה באפיסת כוחות, יודעת שעדיין יש לי עבודה רבה לסיים היום לגבי הפרוייקט של אלווי ומונסנטו גם יחד.
"יום ארוך, גברתי?" גברת גרטה שואלת מהמטבח ואני מוצאת את עצמי מחייכת.
"לא תאמיני כמה." אני נאנחת ונזקפת אליה, מביטה בה מבשלת, עד עכשיו לא שמתי לב לריח הזה. וואו, זה מריח טוב.
גבה אחת נזקפת על פניי במבטי אליה "מה בתפריט היום, לינה?" אני שואלת אותה בזמן שהיא מחייכת חיוך קטנטן, היא יודעת עד כמה אני אוהבת את האוכל שלה.
"פסטה פסטו." אני נשכבת בחזרה בסיפוק ושומעת את גיחוכה הבלתי נשמע.
אני קמה במהירות והולכת אל המטבח בכדי לצפות בה, אני מתיישבת על אחד מכיסאות הבר בצמוד לאי ומחזיקה את סנטרי בידיי, מתבוננת בסיר שמלא בפסטה ירקרקה "זה נראה טוב." אני שואפת כמכורה לריח ונדמה כי לינה מנסה בכל הכוח לא לחייך ולהישאר איכשהו ייצוגית.
"החלטת לגבי מחר, גברתי?" נכון, שיט, אני מנסה לחשוב באיזה מטעם אני הכי חופצת עכשיו ולא מצליחה לחשוב כל עוד ריח הפסטה עדיין בנחירי אבל אם להיות כנה יש כל כך הרבה דברים טעימים שאני פשוט לא יכולה לבחור אז אני מחפשת תירוצים. רגע, מה יולי אוהבת? היא תחזור היום לכן היא תאכל מחר, לגבי ארוחת הבוקר אני יודעת, סטנדרטית ופשוטה אבל לגבי ארוחת הצהריים אין לי שמץ, אני בטוחה שאני אבשל מחר לארוחת ערב אבל מה עם ארוחת הצהריים?
"שהבוקר תהיה סטנדרטית ופשוטה, את יודעת למה אני מתכוונת, לגבי הצהריים אני צריכה לחשוב על כך עוד קצת, ואת הערב אני אבשל כנראה." אני משיבה לה על שאלתה.
"כן, גברתי." אני מביטה בסיר שעדיין לא נראה שבריר של מוכן.
"עוד כמה זמן את חושבת שיקח לפסטה פסטו להיות מוכנה?" אני שואלת ומתבוננת בסיר.
"חצי שעה עד ארבעים וחמש דקות גברתי." אני מתבאסת באנחה.
"טוב, אלך להתקלח ואצטרף אלייך, את אוכלת איתי היום ואין שום קיטורים." אני מתרה בה, בזמן האחרון אני עדה לכך שלינה ירדה במשקל, היא חשובה לי, היא הבן אדם הכי קרוב אליי מלבד מארק, אני יודעת שבעלה היה רוצה שאשמור עליה, אח רונלד, בריטי זקן שכמותך, אני מתגעגעת לימים שהוא היה חוזר והייתי מנהלת שיחות של שעות איתו, גם לינה הייתה שמחה יותר, האנשים הכי טובים נופלים. אני זוכרת איך הייתי בהלוויה, זה לא היה נכון להיות כזאת קרירה כלפי לינה אבל מוות הוא נושא קשה בשבילי, העובדה שבאתי להלוויה הייתה כבר מוצג לכך שאכפת לי מרונלד, כלומר היה אכפת לי ממנו, זה מדהים איך אתה מבלה עם בן אדם מחצית יום בדיבורים ולא מבין שייתכן ובפעם הבאה הוא לא יהיה, המוות כל כך מפתיע.
אני מורידה את בגדיי כאשר אני מגיעה אל חדר השינה שלי, הקיר הימיני הוא קיר זכוכית אבל אין סיכוי שאפילו ציפור תגיע לגובה הזה.
לאחר שהורדתי את בגדיי אני ניגשת אל חדר האמבטיה ומביטה באמבטיה שלי, מדוע קניתי לי אמבט כשאני בפירוש שונאת אמבטיות? נסתרות דרכיי אני מניחה, אני נכנסת למקלחון לאחר שהפעלתי את זרם המים החמים ושוטפת מעליי את העייפות, מקווה שכשיולי תבוא יהיה לי פחות מעייף.
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
אני יושבת אל המחשב הנייד שלי בעוד ערוץ הכלכלה פתוח בחדר המגורים המרווח בביתי אחרי מקלחת מאוד מרעננת, בעוד כמה רגעים אגלה אם המנייה שבה השקעתי עולה או יורדת, אני בטוחה שהיא תעלה אם חישבתי את האלגוריתם נכון.
אני תוהה בראשי האם יולי התגעגעה אליי?
דיברנו במהלך השבועיים האלה אבל לא הרבה, היא בעבודה רבות וכך גם אני, הפרשי השעות מבאסים אבל היא אמורה לחזור בערב, מאוחר לפי מה שהיא אמרה, בנתיים אני יושבת על הפרזנטציה לפגישה עם נציגי נאס"א והכנת הפגישה הבאה שלי עם בחירי מונסנטו, יכולתי לשבת בחדר העבודה אבל הסלון יותר מרווח לי, אני תמיד מעדיפה אותו מאשר את חדר העבודה אבל האמת שכל העניין הוא בתקופות ובמזג הרוח שלי ששולט כמעט בהכל בחיי.
אני ומונסנטו חתמנו היום על חוזה משותף שיעזור למיליוני אנשים ברחבי העולם, זאת עסקה שכדאי לי להיות מרוכזת בה אחרת תחמוק מבין ידיי, הפגישה הבאה כנראה תיקבע לעוד שלושה או ארבעה שבועות, בנתיים אעבוד על הדברים הבסיסיים שקבענו עם השיח על החוזה.
"גברת ביילסון?" לינה קוראת לי.
"כן?" אני קמה ופונה לכיוון המטבח.
"ארוחת הערב מוכנה." היא מחייכת אליי בחביבות,
"אני לא יושבת לאכול אם את לא יושבת איתי." אני מתרה בה באצבע מאשימה, היא מסמיקה מעט ומתיישבת יחד איתי לצד האי על כיסאות הבר אל מול שתי הצלחות העמוסות שלי ושלה, אני שמחה שהיא לפחות מילאה את הצלחת שלה בהתאם, אני תוהה אם תסיים את כל זה, לעומתה אני מתחילה לשבת ולזלול כמו גורה של דינאוזאורית, אמרו לי בעבר שאני אוכלת הרבה ולא משמינה אבל זה כל כך לא נכון! האנשים שאמרו את זה ראו אותי אוכלת רק בצהריים או בערב, אני עובדת כל הזמן - ובכן, לא כל הזמן אבל רוב הזמן - לכן אין לי זמן לאכול אז אני מסתפקת בשתי ארוחות ביום, לפעמים אפילו רק אחת גדולה, היום אכלתי רק סנדביץ עם חביתה בבוקר וזהו, הוא היה מאוד קטן.
הטלפון שלי מצלצל ואני רואה על הצג את השם של ג'ס שהוא הסטייליסט הכי הכי שלי, אני תוהה מדוע הוא מתקשר.
אני עונה "היי ג'ס."
"מתוקית, מה קורה?" ג'ס שואל.
ג'ס הוא מעצב ילדותי שתמיד אבל תמיד מצחיק אותי, והוא גם נורא גיי, האמת שהוא הבן אדם הראשון מלבד דילן שידע על הנטייה המינית שלי, זה היה כל כך מצחיק, יום אחד הוא הגיע אליי לחוץ כולו והתיישב אצלי במשרד בעוד שעבדנו על לוק מסויים לאחת מההשקות שלי, הוא אמר לי שהוא גיי ואני מיד התחלתי לצחוק, הוא כמובן נעלב אבל ברגע שהפסקתי אמרתי לו "גם אני." ואז הוא התחיל לצחוק, אחרי שסיימנו ניסינו להיות רציניים לגבי זה אבל ישר העלנו את הסטיגמה הזאת שלכל אישה לסבית חייב להיות ידיד הומו ולהפך, מתברר שהיא קצת נכונה.
"הכל בסדר, מה איתך?" אני שואלת.
"אני מעולה, רק רציתי לתאם איתך לגבי הלוק שלך לפרסי הקולנוע בעוד ארבעה שבועות, אני יודע שכרגע את בתקופה מתונה מעבודה, דיברתי עם אוליב." מתונה? אני עובדת כמו חמור.
"חכה רק רגע אני אודיע לך." אני יוצאת מהשיחה כשהוא עדיין על הקו ומביטה ביומן שלי שאוליב שלחה לי.
"אני לא יודעת למה אוליב אמרה לך שאני בתקופה מתונה - זה ממש ממש לא נכון."
"מאיפה אני יודע, פרח?" הוא תמיד מכנה אותי בכינויים שגורמים לי להסמיק, אני לוקחת עוד ביס מהפסטה ומביטה ביומן, מנסה איכשהו למצוא מקום בשבילו.
"ג'ס, המקום היחיד שיש לי הוא בעוד ארבעה שבועות בערך." אני מצחקקת בגלל שבעוד ארבעה שבועות הטקס.
"לפני הטקס?" הוא שואל, נראה שהוא מנסה לעבוד עם מה שיש.
"כן, ארבעה ימים לפני." אני מודיעה.
"אוקי, ננסה לנצח את השעון, יפיופית." אני מגלגלת עיניים ונוגסת בעוד פסטה, אני שמה לב שלינה סיימה כבר את הצלחת שלה ומאוד מאושרת מכך.
"אוקיי נסיך, אני בדיוק אוכלת בפעם הראשונה מאז הבוקר, נדבר מתישהו בקרוב." אני ממלמלת תוך כדי האוכל.
"בתיאבון, ותמסרי ד"ש ליולי שלך." אני מגחכת, יולי רחוקה מלהיות שלי.
"אני אמסור, ביי." הוא משיב לי בלהתראות ואני מנתקת, מביטה במסך הטלוויזיה בזמן שלינה שוטפת את הצלחת שלה.
"יש!" אני מסננת כשאני רואה שהמנייה שבה השקעתי היא המנייה שגדלה יותר מכל המניות וסוף סוף יכולה להמשיך לאכול מבלי להיות מסוקרנת בנוגע לעניין הזה, אני אוכלת את מרבית הצלחת ומנקה את פי, בדיוק בזמן הזה לינה מסיימת לשטוף את הכלים, עומדת דום ומחכה לצלחת שלי "זה בסדר לינה, לכי לעיסוקיך, אני אשטוף את הצלחת." חיוך קטן מתגנב לשפתיה, אני יודעת שהיא חושבת שאני המעסיקה המתחשבת ביותר בעולם אבל אני מרגישה שאנחנו שותפות מאשר שהיא מנהלת משק הבית שלי.
"אלך לטפל בכביסה, גברתי." היא מודיעה ונסוגה מן המטבח אל המסדרון, אני נאנחת
ולפתע שתי ידיים עוטפות אותי מסביב לחזה, אני מסתובבת בבהלה עד שאני מבינה שיולי היא זאת שמחבקת אותי.
"מישהי חזרה מוקדם." אני אומרת תוך כדי שאני מסיימת את הלעיסה.
אני קמה מהכיסא ומסתובבת אליה, היא נראית יפייפיה כמו תמיד, שיער בלונדיני שטני סורר ועיניים חומות.
"היי." היא מחייכת חיוך רשמי ומנגבת את פי עם מפית.
"היי." אני מגחכת ומחבקת אותה, היא נסוגה מהחיבוק כדי לנשק אותי וזה די מוזר שהיא יוזמת את זה, אני לא רוצה לשחרר כי נמאס לי כל הזמן להיות רחוקה ממנה, אני אפילו לא יודעת עדיין אם אני מרגישה אליה משהו רק בגלל שהיא לא פה במרבית הזמן, אני מעמיקה את הנשיקה ולשוני פולשת לפיה, אני מורידה את התיק מהכתף שלה, מרימה אותה על האי ומנשקת אותה בצוואר.
"ראיין..." היא ממלמלת בעודי נושכת את תנוך האוזן שלה ומתעלמת מהאנחה הקטנה שלה.
"ראיין!" ההתראה שנפלטת מפיה עוצרת אותי.
"מה?" היא מחייכת באנחה ומלטפת את פניי כשכעת היא מסוגלת להגיע אליהם, אני די גבוהה יחסית לגובה של נשים אחרות, אני סבורה שעברתי את מטר שמונים, יולי קרובה למטר שבעים.
"ראיין, רק הגעתי, תני לי שנייה לפני שאת אוכלת אותי." אני נושמת בכבדות ומצב רוחי מתקדר, כרגיל כל כך מבאסת בנוגע לכל התקרבות אינטימית שלי ושלה, תמיד כזאת קרירה, נמאס לי מהקרירות והדחייה לכן אני חוזרת להתיישב ולאכול, היא מביטה בי קצרות מבלי שאביט בה בחזרה ומבינה שכרגע אני לא מרוצה ולא כדאי לפתוח איתי את השיח הזה אז היא יורדת מהאי ופונה אל חדר השינה.
היא יודעת שאני לא מרוצה אבל בוחרת להתעלם מזה כרגיל, היא אף פעם לא שואלת אותי איך אני מרגישה בנוגע לדברים או מה דעתי על דברים מסויימים, כאילו הכל פה חד צדדי ואגואיסטי.
בתחילת מערכת היחסים היא עוד הייתה איתי בדבר הזה אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע שלי על היום שבו היא הפכה להיות אחרת, להתנתק ממני מבלי לנסות. אני מסיימת לאכול במצב רוח קצת יותר ירוד ממקודם ומניחה את הצלחת יחד עם הסכו"ם בכיור, אסיים את הפרזנטציה לגבי נאס"א ואתפנה לשטוף כלים.
אני עוברת על הבעיות הראשיות שלנו עם הפרוייקט הזה ומביטה בדיווחים של בוב לגבי המצב, קריי אף 7 כן עבד אבל לא לגמרי, מנסים לעצב אותו מחדש אבל איכשהו הוא ממשיך לפגוע במערך האבטחה של אלווי, אני לא מבינה מה עוד נצטרך לעשות בשביל לגרום לפרוייקט הזה לזוז לפחות בסנטימטרים ספורים.
אני מבחינה בכך שיולי יוצאת מהמסדרון אל חדר המגורים ונראית זהירה, אני מנסה להיות אדישה איתה ולא להתייחס אליה.
"ראיין?" אני רושמת לעצמי שלושה רעיונות לפתירת הבעיה לגבי הפרוייקט של אלווי ומחליטה שזה לא מנומס לא לענות לה, "כן?" אני משיבה בשאלה.
"אני יודעת שאת לא מרוצה וקיוויתי לדבר." היא אומרת ואיכשהו אני נרתחת עוד יותר, טוב שנזכרת לדבר איתי.
"גם אני קיוויתי לסיים את הלילה הזה במיטה אבל יש דברים שלא מקבלים בחיים." אני אומרת לה בעברית הפעם בטון מאוד נוקשה, כשאני עצבנית אני מתחילה לדבר בעברית אבל רק עם אנשים שאני יודעת שדוברים את השפה, עם אנשים דוברי השפה האנגלית אני נשארת במקצה של הקללות בעברית ולא רק המילים.
"אל תהיי כזאת." היא מחזירה לי באותה השפה, מנסה לפייס אותי, מתקרבת ומתיישבת לידי.
מכיוון שאני רואה שהיא באמת מנסה עכשיו אני מחליטה לתת לה ולשמוע את דבריה "על מה את רוצה לדבר?" אני מניחה את המחשב בצד וקמה אל המטבח כדי לשטוף את הכלים, היא קמה יחד איתי בזמן שאני שוטפת את כוס הבדולח והסכו"ם.
"עלינו, על מה שקורה." היא אומרת בקול יציב.
"מה שקורה? את באמת מתייחסת לזה בהווה? יולי המצב ככה בערך מתחילת מחצית מערכת היחסים, אני לא מוכנה להרגיש מטומטמת כי אני היחידה שמתאמצת במערכת היחסים הזאת!" אני מרימה את קולי עליה והיא נרתעת.
אני יודעת שאני מפחידה את יולי לפעמים, זאת הסיבה שאנחנו לא רבות הרבה כי אני באמת מתאמצת לא להרים עליה את הקול, היא מחזירה לי לפעמים אבל רק כשאני בקול יציב.
אני מפחידה הרבה אנשים לפעמים, משום שישנם רגעים שיוצא לי רושם של בן אדם לא יציב.
"אני מבולבלת, נכנסתי למערכת היחסים הזאת מבולבלת..." היא לא מסתכלת בפניי, עיניה ברצפה וקולה נחלש לקראת הסוף.
אני מכווצת את מצחי, בבקשה אל תגידו לי שזה הולך להיות גרוע יותר מריב רגיל.
"מבולבלת ממה?" אני שואלת ומאוד מסוקרנת אך גם מפוחדת מלדעת שייתכן והתשובה היא הגרוע מכל.
"מעצמי." היא לוחשת, אני מגחכת והיא קופצת את עיניה אליי.
אני מחייכת בזלזול, זוכרים את הקטע עם רושם של בן אדם לא יציב?
אני שמה את הסכום בצד על המגבת שנועדה כדי לייבש את הכלים ומניחה את ידיי בצדדים, מחזיקה את עצמי עומדת באמצעות השיש, עיניי עצומות ונדמה כי כל כך הרבה מחשבות עוברות לי בראש שאני כבר מסוחררת ומיואשת, אנחה נפלטת מפי ואני מחליטה להמשיך לשטוף את הצלחת המזורגגת מבלי להגיד מילה נוספת, אני מנקה את הצלחת עם סבון כלים ושוטפת אותה לאחר מכן.
"תגידי משהו." אני מביטה בה והיא נראית שברירית ומעט בוכייה, יולי לא בוכה כמעט בכלל, התגובה שלי כל כך משנה לה או שיש משהו אחר?
"את לא בטוחה שאת לסבית?" אני שואלת, מחצית משועשעת ומחצית מיואשת מעצמי ומהחיים.
שפתיה רועדות, היא יודעת מה אני חושבת על אנשים שלא כנים לגבי הרגשותיהם ובמיוחד לגבי נטיותיהם, אנשים חייבים להיות כנים לעצמם ולא לחיות בבועה שהם משהו אחר, מישהו אחר.
היא נאבקת עם עצמה להגיד משהו ואני נמצאת שם מולה עדיין, מאחורי האי עם הצלחת בידי, עדיין מיואשת ויחד עם זאת מסוקרנת מהדבר ההוא שהיא לא אומרת או לא מצליחה להגיד.
"מה יש, יולי?" אני שואלת, חסרת רגשות בנוגע לאישה הזאת כבר וחסרת כל גוון חיים כרגע.
"י..יש את הב.ב..בחור הזה." הצלחת נופלת מידי בקול ניפוץ גדול, פי פעור ועם להיות כנה הרגש הגובר הוא השעשוע אצלי, אני מגחכת והגיחוך מתעצם והופך לצחוק רם וגועש, צחוק כה גדול מכדי שיהיה אמיתי, אני כל כך בהלם ושעשוע שאני אפילו לא מרגישה את הכאב שבחדירת הזכוכית לרגליי, אני מוצאת את עצמי מנסה להגיד משהו כשהצחוק נגמר אבל לא מצליחה להוציא כלום במשך דקות שלמות, לאחר הדקות הללו ההלם והשעשוע מתחלפים בכעס וזעם, איך זה יכול להיות שזה קורה לי פעם שלישית?
"תעני לי בכן ולא." אני לוחשת בזעם מעושה, מביטה בה בעיניים פעורות ומתרות.
"האם את הזדיינת או לא הזדיינת עם מישהו אחר?" אני מנסחת את השאלה בצורה הפוגענית והקרירה ביותר, יכולתי להתמודד עם כל ההערות המרושעות שלה על הציורים שלי, יכולתי להתמודד עם השנאה שלה לכל דבר שאני עושה, יכולתי להתעלם מחוסר ההתעניינות שלה בנוגע לעבודה שלי אבל זה? ממש ממש לא בא בחשבון! אני צועקת לעצמי בראשי.
"כן." היא לוחשת בקול מאוד קטן ומתיישבת על גב הספה בדמעות רבות.
אני כמו הר געש פעיל ואני יכולה להתפוצץ כל רגע, אני מרגישה את זה, היא חייבת להתרחק ממני, שונאת או לא שונאת אותה כרגע, היא ממש חייבת ללכת ממקום ההתלקחות של השרפה שהזעם שלי יוצר.
שפתייה רועדות ופניה כבר מלאות בדמעות והיא מסתכלת בעיניי, הסקרנות גוברת על הזעם המתלקח שלי בנתיים ואני מחליטה לתחקר טיפה "כמה זמן?" אני שואלת בלחישה והיא עוצמת את עיניה ומנערת את ראשה.
"כמה זמן, יולי?!" אני צועקת עליה והיא נרעדת בשניה.
"את מתנהגת כמו חיה." היא מעירה.
"כן? יש לי סיבה מחורבנת." אני משיבה לחוצפה הגדולה שלה.
"חודשיים." היא לוחשת כעונה לי על השאלה הקודמת.
אני מזדקפת ונושמת עמוק, סוף סוף עוזבת את הכיור ומתקרבת אליה, היא נרתעת מעט, היא לא מכירה אותי, אם הייתה מכירה אותי היא הייתה יודעת שלעולם - לא משנה מה - לא ארים יד על אישה ואנסה בכל סיטואציה להתנהג ולהתייחס לנשים בכבוד, חייתי בבועה כשחשבתי שהיא מכירה אותי, היא לא, היא סתם אחת שתגרום לי להרגיש פחות בודדה אבל היא לא מילאה לי כלום, אני לא מרגישה כלפיה כלום והייתי צריכה לדעת זאת עוד קודם. "אני חושבת שאת צריכה ללכת." אני לוחשת, שנייה מלהתפוצץ עליה ועל החיים האלה.
"ראיין, בבקשה לא עשיתי את זה בכוונה." היא בוכה ומתחננת אליי.
אני נושמת בכבדות, אני עלולה לפגוע בה גם אם לא פיזית, אני עלולה לפגוע בה נפשית, אני חושבת לעצמי ברגע של היגיון מתוך כל הכאוס הזה.
"התאהבתי כל כך חזק, זה לא היה בשליטתי." היא מנסה לאחוז בי אבל אני מעיפה את ידיה.
"התאהבת? כל הכבוד לך באמת, ממש אשת השנה, לא יכולת להגיד לי את זה לפני חודשיים, תשכחי מחודשיים, לפני חודש?!" אני כמו דינמיט וכרגע הפתיל מכוון אליה, אני נסוגה מלהיות קרובה אליה וניגשת לשולחן הצדדי שעליו מונחת יצירת האומנות האהובה עליי בבית, אני בגבי אליה ולא מעזה להתבונן בפניה.
זה תמיד חייב לקרות לי, נכון? לעולם לא תיתן לי חיים שקטים ומאושרים, לא תיתן לי את המשפחה שאולי ארצה, נכון? אני מצטערת שבכלל האמנתי בזה.
אני זורקת את האמונה הזאת תרתי משמע על הקיר ודופקת אגרוף אחר אגרוף בתוך הבטון יחד עם הפסל ועם זעקת כאב משלי לאלוהים.
"ראיין." קולה של יולי הופך לנדהם, מזועזע ושקט הרבה יותר.
"בבקשה תלכי." אני מניחה את ידי הכחולות על השולחן ומתאמצת בכל כוחי לא לבכות, אני לא בוכה כי בת הזוג שלי בגדה בי, אני בוכה כי בחיים לא אוכל לקבל את מה שאני רוצה וזקוקה לו כבר שנים, תמיד אוכל להשיג חוכמה וידע בקלי קלות, להשיג כסף בשניות ספורות אם זה תלוי בי אבל אהבה? אני תמיד אהיה כמהה לאהבה ולעולם לא אוכל לקבל אותה, זאת המתנה של אלוהים למפלצת כמוני, לעולם לא אהיה ראויה לאהבה אמיתית, אני מניחה את כף ידי על פניי, מתאמצת להשאיר כל רגש עמוק בפנים ולהיות חזקה בעבור מה שנותר לי, מה שיש לי אבל, מה באמת יש לי? בדידות נצחית? דילן השיג לו משפחה ואהבה, אוליב מקימה אחת, המשפחה שלי בהחלט המשיכה הלאה, מה אני מקבלת? כנראה שכלום ושום דבר.
"ראיין." קולה השקרי והעוטף של יולי קורא בשמי בדרך ההיא שאף פעם לא אהבתי.
"פשוט קחי את הדברים שלך ותמשיכי הלאה, לכי למאהב שלך." אני מנגבת את עיניי שדמעו מבלי שידעתי.
"בבקשה, תני לי להסביר-" היא ממשיכה באותו תקליט חוזר מחורבן, כבר התגברתי עליה אבל לעולם לא אתגבר או אתרגל לשבירת הלב שהחיים מותירים לי.
אני מרימה את ידי - כמעט לא מרגישה את הכאב הפועם לי בתוכה - כדי לעצור אותה בדבריה וממלמלת "אני בטוחה שלא עשית זאת מרוע לב או כעס, אהבה היא דבר מטלטל." אני מרגישה את האנקה הקטנטנה שלה ומסתובבת כדי לתקן אותה בטעות שלה.
"לא הייתי מאוהבת בך, יולי, ואני חושבת ששתינו ידענו את זה," דמעות נוטפות מפניה.
"אז לכי, את מבזבזת את הזמן שלך, לכי להיות עם האהבה שלך." אני מציגה לה עם ידי את היציאה.
"מארק יעזור לך עם הדברים, אני מאחלת לך הרבה הצלחה ואושר." אני ניגשת אל האי ולוקחת את הטלפון שלי, נסוגה במהירות אל חדר האורחים למעלה בכדי לאפשר לה לארוז מבלי שאצטרך לראות אותה שוב ומחייגת למארק.
הוא עונה בחיוג השני "כן, גברתי?" קולו נשמע מעט מיואש, אני יודעת ששמע הכל מחדר המצב.
"אתה יכול לעזור ליולי עם הדברים, בבקשה?" אני שואלת.
"כמובן, גברתי." הוא משיב לי בכמעט לחש.
"תודה." אני מנתקת, זורקת את הטלפון על המיטה ונשכבת על הגב, מתקפלת מכאב לאחר מכן ומוציאה הכל לכרית.
באמת לא אהבתי אותה, סתם שיחקתי כדי שגם אם זה יהיה משחק אדע שהיה לי טוב. לא היה לי טוב, משחק הוא אף פעם לא טוב, אהבה מגיעה מהלב, מכאוב לב יכול להיות רפוי לא רק מהלב או מהנפש או אפילו מעצמך אלא במקרה שלי תמיד מהחיים, הם לא יכלו להניב לי טובות ואני יודעת שהם כנראה לא הולכים להניב לי בעתיד.
החיים הם כמו החלקות שלי בניס, אם אנסה לשתול משהו עכשיו בתקווה שיווצר משהו טוב האדמה לא תגדל כלום כי היא בעיקרון מתה, לכן שום טוב לא יכול להגיח מזה אבל תמיד אפשר לקחת פירות וירקות ולהניח אותם על האדמה, ברור לגמרי שזה לא אותו דבר, אינו הריגוש שבלהבין שאתה הצמחת משהו בסתם להניח משהו על האדמה.
אני נושמת וחושבת על הידיים של סבתא, מדמיינת את עצמי עטופה בהם, אין מקום שמשתווה לכך, אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את עיניה עליי, על פניי, מדמיינת אותה מלטפת את ראשי, מחבקת אותי, עוטפת אותי במלאכיות שלה כקסם, מעלימה כל רע ופוקחת את עיניי, הדמעות לפתע מפסיקות והזיכרון הזה מצליח להשיב אותי אל קרקע מוצקה על הפלנטה שנקראת החיים.
אני קמה לישיבה ומסתכלת אל עבר השמיים מבעד קיר הזכוכית בחדר האורחים, החלק הכי מחורבן בלנהל הכל הוא לדעת הכל אך, לי יש סוד; אני לא כל יודעת, אנשים אני לא יודעת, הם מבלבלים ושונים נורא מהצורה בה אני חושבת או פועלת. אני לא מתאימה לעולם הזה, לחיים, הם כנראה יהיו מקום טוב יותר בלעדיי. אל תוותרי עדיין, ראיין.
אני כנראה בן אדם מאוד רע בדעתו של אלוהים, זה מסביר למה זאת הפעם השלישית שאני נבגדת על ידי החיים והאהבה.
                  ~•~•~•~•~•~•~•~
אני מחליטה לקום לאחר שעה וחצי מהרגע שנכנסתי אל חדר האורחים הזה בהנחה שהיא כבר הלכה, אני קמה מהמיטה באמצעות ידי ונופלת מפעימות כאב ברגלי השמאלית ושתי ידיי שכחולות מאוד כרגע, אני מרימה את רגלי למיטה ורק עכשיו מבינה שעל המצעים יש כתם דם, אני מביטה ברגלי ורואה שהיא עדיין מדממת, אני לוקחת את אחת מהמגבות על המיטה וחובשת את רגלי, מותירה את הזכוכית עדיין נעוצה ברגלי כי אני לא רואה בדיוק מהזווית הזאת עד כמה עמוק החתך, אשאיר זאת למארק, אני מנסה לעמוד עוד פעם ומצליחה, אני יוצאת אל המסדרון השני בקומה השנייה אל המדרגות ויורדת למטה אל המטבח, אני שמה לב ששברי הצלחת עדיין שם ורואה בכך הזדמנות לנקות בעצמי את הבלגן שעשיתי למרות שגם אם הבלגן לא היה על ידיי הייתי מסדרת בגלל שאני כל כך כפופה באובססיביות לסדר ולכבוד.
אני מביאה יעה ומטאטא ואוספת את השברים הגדולים בידיי קודם כל, מניחה אותם בתוך שקית אשפה מקרטון.
"את לא צריכה, גברתי, אני יכולה לעשות את זה." לינה קוראת מאחוריי.
"זה בסדר, זה הבלגן שלי, אני אסדר אותו." אני אומרת בעוד מפנה את השברים הבינוניים לשקית ובכך מסיימת עם השברים הגדולים וצריכה רק לטאטא את השברים הקטנים, אני מתרוממת בקושי בגלל הרגל ותופסת במטאטא, לינה אוחזת בו גם "אני מתעקשת, גברתי." היא מתרה בי אך אני עומדת על שלי "לינה זה בסדר, אני מסתדרת." אני מתעקשת על ההתעקשות שלה.
"ראיין, תעזבי את המטאטא." כשהיא קוראת בשמי אני יודעת שהיא רצינית מאוד, אני מוצאת את עצמי נאבקת איתה על המטאטא ולאחר שניות ספורות הוא בין ידיה, גם אם בחיים לא נאשר שהקשר שלנו הוא הרבה יותר ממעסיקה ומועסקת היא ואני תמיד נדע שהוא יותר, שאנחנו כאן אחת בשביל השנייה.
"עכשיו, לכי תחבשי את הרגל שלך וגם את הידיים." היא פוקדת עליי ואני מהנהנת בחיוך קטנטן.
אני הולכת אל חדר המצב ומוצאת שם את מארק, איך הוא חזר כל כך מהר? אני מכווצת את מצחי "ג'קס לקח את גברת אוגנשטיין." אני מהנהנת ומציגה לו את רגלי ואת ידיי.
"אני צריכה קצת עזרה, אני מניחה." אני מתנערת ומתיישבת על הכיסא של ג'קס, הוא ניגש אל הארון ומוציא משם ערכת עזרה ראשונה ולאחר מכן הוא ניגש למקרר ומוציא משם כמה קוביות קרח, מכניס אותן לשתי כוסות, הוא ניגש אליי ומתיישב מולי, מרים את רגלי ומותיר את הקשר של המגבת, מביט ברסיס שתקוע לי ברגל ומוציא אותו בתוך שנייה, לאחר מכן הוא מורח משחה על המקום וחובש את הרגל, אני מחליטה לעזור לו ובאה לקחת כמה קוביות קרח אבל הוא עוצר בי בדיוק כשהוא מסיים לחבוש את רגלי.
"הקרח לא בשביל זה." אני מכווצת את מצחי בהתעננות, אם לא בשביל הידיים שלי אז בשביל מה? מארק פותח ארון תחתון ומוציא ממנו בקבוק ויסקי משובח, אני מגחכת ונשכבת לאחור בכיסא בזמן שהוא מוזג לי את הויסקי לכוס עם הקרח, אני לוגמת מן הכוס כשהוא מסיים למזוג לי, כנראה שהייתי זקוקה לזה.
הוא תופס בידי השמאלית שאינה אוחזת בכוס ומוציא מהכוס השנייה את קוביות הקרח מניח אותם על פיסת בד אלסטית שמעליה הוא שם עוד שכבת בד אלסטית שבניהן יש קוביות קרח וקושר אותן סביב האגרוף שלי, אני מניחה את כוס הוויסקי והוא עושה זאת גם בידי השנייה.
"החיים הם כלבה." אני ממלמלת אליו.
"ובכן את צעירה, עכשיו הגיע התור שלך להבין את זה, גברתי." הוא לוגם מהבקבוק ואני מהכוס.
"מתי אתה הבנת את זה?" אני שואלת בגיחוך.
"כשהייתי צעיר ורציתי להיות עם ג'ני." כן, אותו סיפור מחורבן שאני כל כך אוהבת.
"לפחות היה לך מישהו לרצות." אני מביטה בכוס בחלחלה.
"את תמיד כזאת פזיזה, את מאוד צעירה, יש לך המון זמן." הוא ממלמל בנימה כעוסה.
"אולי." אני לוגמת מן הכוס ומניחה אותה כשאני גומרת את הוויסקי.
"לילה טוב, מארק." אני קמה מהכיסא ונסוגה מחדר המצב, הולכת דרך חדר המגורים אל תוך המסדרון ונכנסת פנימה אל חדר השינה, נוחתת על המיטה שלי ונרדמת בשנייה אחת, אולי החלומות יתנו לי את מה שאני רוצה, מי יודע?
שמא הלילה יוסיף לי אל האופל שבחיי? קצת אור, אור הוא כל מה שביקשתי.
מישהי שתאיר לי את החושך...

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold