יום רביעי ה-11 באוקטובר, אותו היום.
"עד כמה באמת לוהטת השמש?"
אזהרת 18+
אני חשה בלשונה מתירה כל קו אדום העומד בינינו והפעם אני אוהבת את זה.
כל כך מתסכל להיות בחברתה, היא עלולה להיות כל כך מרגיזה עד הרגע שבו עיניי פוגשות בעיניה הזהובות שפשוט מוציאות אותי מגדרי.
בחיי, לעולם לא הרגשתי חולה ובריאה במבט אחד. זה מוזר כי מצד אחד אני מסוגלת להרים שלושים גלוני חלב למענה, אולם מהצד האחר אני מתנמסת וזולגת על הרצפה כשהיא צופה בי.
איך אני אמורה לנהוג? אין ספר חוקים שאומר לאנשים מה לעשות במקרים כאלו?!
דונה, את חושבת יותר מדי, הבחורה מנסה לנשק אותך. נכון, טיפשה שכמותי.
אני משיבה לה את נשיקותי כאשר איני יודעת מדוע.
היא דוחפת אותי לשכיבה מלאה על המיטה ומעבירה את ידה על הירך שלי ומפעילה רשת של זרמים חשמליים שמתפרסת אל מתחת לעור גופי.
כשרק התחלתי לחשוב שמדובר באינטימיות יתר היא הצמידה את מפשעתי אל מפשעתה ובשנייה אחת התעוררתי לחיים, כאילו שכל חיי לא חייתי. שמעולם, אף אחד, בשום אופן, לא נגע בי ככה. מבחינתי זאת הפעם הראשונה שאני מתנשקת: לשוני מקבלת בברכה את לשונה ואת טעמה המתוק והאסור שאיני רוצה שינטוש את בלוטות הטעם שלי לעד.
אני נועצת את ציפורניי בגבה ומצמידה אותה אליי, נאנקת ממגע שדייה בשדיי. ההרגשה הזאת!
תוך רגע נחלצת אנקה מפיה של ראיין אל הנשיקה שמורה לאזורים הדרומיים ביותר בגופי להתכווץ בהזדקקות.
אולי זה מוטעה, להרגיש ככה? הרי, גם אם אני מודה בפני עצמי שיש לי משהו לאישה הזאת, באמת אהיה כזאת אנוכית ואגרום לה לאבד את החבר הכי טוב שלה לטובת תשוקה בלבד?
הרי תשוקה יכולה להיעלם יום אחד, אין סיבה שבגללה ננהג כמו חיות.
אומרת האישה שמתמזמזת עם אותה "אישה" מעצבנת שטעמה ממכר כמו המוות.
היא מתנתקת בפתאומיות, לוקחת איתה את התחושות המתוקות מתוקות ההן שאהבתי כל כך והתבלבלתי מהן אף יותר.
"מה אנחנו עושות?" היא לוחשת לעברי ועיניי משתהות על עיניה. זה ברור ששתינו מבולבלות עד אין קץ כרגע.
"אני לא יודעת" דבר מלבד העיניים המתוקות שלך. האל יודע שאילו רק יכולתי הייתי מנשקת כל אחת מהן לחוד.
המבט שעל פניה מתחלף וכנראה ימשיך לרדוף אותי בחלומותי, לרגע היא אף דבר מלבד עיניים עצובות וחוסר אונים כמו ילדה עזובה שאף אחד לא רוצה בה.
המבט הזה אינו מתחבר לאישיות העיקשת, הנוקשה והמשעשעת של ראיין, זהו צד חדש בה שזה עתה גיליתי, ואני לא חושבת שעד כה אני אוהבת אותו.
עוד לא הספקתי לנתח את המבט הקודם עד תום ועל פניה עולה מבט מאוכזב.
אולי הבינה את מה שהבנתי מוקדם יותר היום? שלעולם לא יווצר יקום שבו דונה וראיין קיים. זאת פנטזיה- משיכה זמנית שתתנדף לפני שנספיק למצמץ.
לזמן מה היא רק יושבת ובוהה ברצפה, נראה שהיא אוספת את עצמה וקמה כדי להסתובב בחדר.
הבנתי מוקדם יותר, בבית החולים ובחלקת הדשא שבגינה שלנו, שזאת הטקטיקה שלה לחשוב בצורה צלולה יותר- ללכת במעגלים. בנוסף הבחנתי שיש לה איזושהי בעיה עם ארגז התסריטים שלי.
אולי היא נחרדת מהבלגן? יכול להיות שהיא מהטיפוסים האלה שמשתגעים בגלל לכלוך וחוסר סדר קטנוני?
"אני מתנצלת, לא התכוונתי שזה יקרה." היא פולטת ועדיין נדמה שעל ראשה של ראיין העיב ענן שמשקף את מצבי רוחה הקודרים והנקיים מצבע.
יופי אדמס. גם אותה קילקלת.
אני מתחננת אליה בירכתיי ראשי שתשוב אליי, ולא בגרסא העצובה והמהורהרת שלה.
רגשותיי שלפני הנשיקה נשרפו ונעלמו כליל. איני מתוסכלת או מיואשת, אני עומדת על שדה חיטה שעדיין לא הבשיל לחלוטין ומחכה שתגיד או תעשה דבר מה פחות מדאיג.
"זה בסדר, גם אני." אני מתנערת מהשיחה הכבדה הזאת, מנסה לגרום לה להפסיק לשתוק.
"יש לך משהו לשתות? אני צריכה משהו לשתות כדי לברוח מכל הבלבול הזה בחברתך." הללויה. אני נושמת לרווחה. אבל למה אלכוהול? ורגע, היא זאת שמבולבלת בחברתי? בחיי שהבחורה הזאת משגעת אותי.
טוב לי שהיא משגעת אותי, עדיף מאשר מייסרת אותי בשתיקה.
מה אוכל להציע לה? היא די בחורה של יין אז אולי הוא יעזור?
"יין?" אני שואלת בקול גבוה וילדותי, בתקווה שתחייך מעט.
"אוה יקירתי, חזק יותר מרק יין." ראיין נהיית רשמית.
ההתנהגות של ראיין עדיין לא השתפרה פלאים: היא נושפת החוצה בכבדות יחד עם זאת שהיא נשכבת לאחור על מיטתי ומניחה את ידיה על עיניה.
אוי ראיין. מה עשיתי לך? שוב כמו טיפשה בלבלתי אותך. האמיני לי שזוהי אינה כוונתי.
"וויסקי?" אני מציעה כמנסה לעזור אף על פי שאיני זוכרת איפה אמא החביאה אותו.
"חזק יותר." ראיין מגחכת, אוזניי מאזינות ברב קשב לאותו גיחוך, צונחות כשאני מבינה שהיא פשוט מדוכדכת.
לרגע אני מקווה שאלכוהול יצליח לרכך את האווירה בינינו. אולי אפילו יותר מסתם "לרכך". מה פתאום! למרות שהאפשרות הזו מחרידה אותי כל גופי נדלק למחשבה שאם ראיין לא הייתה עוצרת אותנו, היינו ממשיכות אל עבר דרגה חדשה של אינטימיות.
זה רק אני או שמתחיל להיות ממש חם פה?
אני נושמת עמוק ומרגיעה את עצמי, שום דבר כזה לא הולך לקרות הלילה.
בכל זאת, הבחורה חושבת שאת סקסית. אפילו לא לילה אחד? לכל הרוחות, אני רוצה אותה כפי שמעולם לא רציתי מישהו. למה הכל חייב להיות מבלבל? למה אני חייבת להימשך ככה דווקא אליה?
הלו? זאת אולי האישה הכי נחשקת על הפלנטה? והיא רוצה אותי. איך כל המזל הזה נפל בחלקי?
אסור לי להימשך אל תוך הויכוחים הללו, הרי הצהרתי בפני עצמי שכל העניין הזה ביני לבינה הוא פנטזיה, סוף פסוק.
"וודקה?" אני ממשיכה להציע, מקווה מאוד שלא תבקש ממני שתייה חזקה יותר מוודקה שלא נמצאת בבית.
מאיפה הגיע הצמא שלה למשקה חריף? יכול להיות שהיא עד כדי כך מיואשת?
למרבה המזל ראיין מזדקפת בחיוב "איזה רעיון מעולה." היא צוהלת בעייפות, מנסה לשוב לקדמותה. אבל כשאני צופה בה אני מבינה שהדחייה שספגה הערב היא קשה והיא בכלל לא הייתה ממני אלא מעצמה. באופן מוחלט אני מודעת שראיין מנסה ככל האפשר להתרחק ממני. אני זאת שעושה לה חיים קשים. ועכשיו, עוד עם האלכוהול הזה, לכי תדעי מה יקרה פתאום. אני מתנערת ומתרוממת כדי לתפוס בקביים שלי, הרגל כבר לא כואבת לי אבל היא כבדה לי מאוד ולכן אני זקוקה להן.
צמרורים פוגשים בי חיש מהר עקב מגעה העדין של ראיין בגבי.
"אולי כדאי שתגידי לי איפה אתם שומרים את הבקבוקים ואני אלך להביא." היא מזדקפת, כנראה שלא רוצה שאני אסתבך עם הקביים שלי רק בשביל הצימאון שלה לאלכוהול אבל מה שהיא לא יודעת הוא שביליתי את מרבית חיי התיכון בלפלח בקבוקי שתייה מהורי.
"לא. אין יותר טובה ממני בלפלח בקבוקי אלכוהול מההורים שלי." אני קורצת לעברה במטרה לשעשע אותה שצולחת באופן מושלם. לרגע אני גאה בעצמי על שהצלחתי לגרום לראיין לגחך משעשוע.
היא אוחזת בידי ומקרבת אותי אליה במבט מבריק ומשתוקק, אפילו עצוב.
נשמתי נעתקת ומבחינתי אנשק אותה עוד הפעם כדי לגרום לה להרגיש יותר טוב.
"אני באמת מצטערת." וכאן, בדיוק בנקודה הזו אני מוצאת את עצמי תוהה למה היא מתכוונת. קולה לא מעיד שהעניין הוא הנשיקה האסורה ההיא שחווינו אלא משהו אפל ועמוק יותר - אני חושדת שמדובר בה, אולי על שעצרה את הנשיקה מלכתחילה או על שהיא מהורהרת מהרגיל פתאום, או שמא היא מצטערת על המצב הקולקל שנתקענו בו.
למען השם, כמה השערות בגלל בחורה אחת? אני מודה לראיין בראשי אני באמת זקוקה למשקה כדי להפסיק לחשוב.
אני ניגשת אל ארון הזכוכית של אימי מחוץ לחדרי בחדר המגורים ומוציאה בשקט מפליא את בקבוק הוודקה החוצה יחד עם שתי כוסות זכוכית וסוגרת אותו, חוזרת בהתגנבות אל חדרי שבו האלילה המתולתלת מביטה בתקרה בעודה שוכבת על מיטתי.
אם היה לי האומץ הדרוש, הייתי מטפסת מעליה על המיטה ומתיישבת בחיקה, מנשקת אותה עד שתחזור להיות ראיין שלי שוב. דונה! האם נפלת על ראשך?! לעזאזל, התשוקה הזאת מחרפנת אותי. אם חושבים על זה, זה מדהים שעדיין לא אישפזו אותי במוסד לחולי נפש.
אסור לי לחשוב ככה, ראיין לא שלי ובטח ובטח לא הייתה נותנת לי לטפס מעליה ולרכון לעברה. מניין לך לדעת? שהרי אינך ניסית. האם מטרת תת המודע המטורללת שלי היא לעזור לי או לבלבל אותי אף יותר?
אוח, עזור לי אלי עם מראה היופי השוכן על מיטתי, כי יופי כזה איננו פוגשים כל יום, בנוסף למחלוקת שכזו.
"לא ראיתי שחזרת, סליחה." ראיין מתרוממת במראה של אפרודיטה: שערה מתולתל ובוהק- מסנוור כמעט, עיניה זוהרות בירוק אפרפר כענן ושפתיה נמתחות בגוון הדובדבן המתוק, עוקרות את עיניי ממקומן דווקא בגלל שאני יודעת את טעמן.
לרגע הבקבוק כמעט חומק מאצבעותיי.
כקוראת את מחשבותיי, אומרת ירוקת העיניים "תני לי לעזור לך." היא מתרוממת במראה שמיימי ואוחזת בבקבוק, יחד עם הכוסות.
אני שומטת את הקביים הצידה בעודי עומדת, מתפללת לאל שאפול כדי שהיא זו שתאחוז בי ותגן עליי מן מראה הרצפה הקרבת אך, דווקא עכשיו זה לא קורה.
בשביל נשים כמוה מי בכלל צריך שיווי משקל או כוח כבידה?
אני מתנערת. אני חייבת להירגע.
אני יודעת שהיא יפייפיה ומדהימה, ויותר מכל באמת ובתמים ממוטטת מרוב עצבים, הרי שכל הקריטריונים האלו גורמים לי להתמלא כמיהה כלפיה.
"את בסדר?" קול צלצול הפעמונים המלאכיים פונה אליי ואני בקושי מגיבה.
"אהמ, מה?" אני שואלת ואוחזת בידה המושטת "שאלתי אם את בסדר." היא מסבירה ועיניה מתמקדות בעיניי, מכשפות אותי לא להוסיף במילים.
צאי מהמצב הקולקל הזה מיד, אדמס! נכון, אסור לי להיכלא בתוך רשימת הכיבושים הזאת תחת שמה של גברת ביילסון.
"כן. למה את שואלת?" אני בולעת את רוקי ולבסוף חוזרת לעצמי לאחר שנטשתי את העולם לטובת ארץ שמלאה בפנטזיות מיניות על ראיין.
ראיין מותחת את שפתיה בחיוך מבוייש שמסנוור אותי, ואפילו לא התאמצתי לגרום לה לחייך! "סתם, רק בגלל שאת עומדת מולי כבר כמה דקות ומביטה בי בלי להגיד שום דבר." שיט. כל כך הרבה זמן?
יופי דונה, עכשיו נתת לה סיבה לעשות ממך צחוק. שמישהו יעזור לי להבין האם ראיין ביילסון היא האויב שלי או המאהבת שלי? החבל כל כך דק בין שתי האפשרויות ההן שאפילו גדול הלוליינים לא היה מצליח ללכת עליו.
אני מתיישבת על המיטה במהרה כדי להתאפס על עצמי "אהמ כן, קיפאון הוא חלק נרחב בתופעות הלוואי." אני מתחננת להשגחה העליונה שתאמין לשקר במטרה לצאת מהשיח הזה במעט כבוד עצמי.
"בטח. מה שתגידי." היא מחייכת אליי בחביבות ואני לא יכולה שלא להשיב לה חיוך בחזרה.
"במהלך "הקיפאון" שלך ציינתי שיש לך כישורים נעלים בפילוח בקבוקי אלכוהול, גברתי." היא ממלמלת בחיוך משוחק.
אני נאנחת בהקלה, הנה הראיין הרגילה והמעצבנת להפליא שהתגעגעתי אליה.
אני מגחכת במשוב וקדה קידה לראווה.
"שנפתח את הבקבוק?" היא שואלת במבט פתייני עד כדי כך שאני חושדת שהתחתונים שלי הפשילו את עצמם למענה. אלוהים שלי.
טיפות זיעה כבר מתחילות לרדת לי במקומות מגוונים בגוף וכל זה בגלל מבט!
"לכי על זה." קולי צרוד וכנוע אל מול אלילת המין הסקסית שגורמת לי לנשימות לא סדירות בערך מהרגע שבו התעוררתי.
היא פותחת את הבקבוק ומוזגת לשתינו כמות נכבדת של וודקה, לבסוף מושיטה לי את הכוס שאותה אני מקישה בכוס שלה בדיוק ברגע שתת המודע שלי מחליטה להשתלט לי על הפה "זה לא רעיון טוב במיוחד." לאחר שאמרתי זאת אני מבינה עד כמה זה נכון, אלכוהול יכול לגרום לאנשים לאבד שליטה ולעשות דברים...
"אני חושדת שביממה וחצי האחרונה נהייתי מעריצה של "רעיונות לא טובים במיוחד"." היא משיבה אליי בלגימה גדולה מכוס הזכוכית שלה.
אני מרגישה מאיין תחושת חובה להיות אחראית על הלילה הזה כיוון שידוע לי שעל אף שראיין מאוד בוגרת רגשית היא בכל זאת בת עשרים וחמש שעדיין לא למדה איך לא להשתכר, במיוחד כשהיא הזכירה שהיא בן אדם של יין.
"אם מישהי מאיתנו צריכה להיות אחראית זאת תהיה אני." אני משתדלת להרצין למראה היופי המהפנט שלה.
"בסדר." היא מחייכת לעברי חיוך מתנצל, אולי בגלל שהיא מרגישה אשמה על העלאת הרעיון של לשתות בחברתי.
אנחנו ממשיכות בדיבורים עמוקים ועמוקים קצת פחות בעודנו שותות עוד ועוד כוסות וודקה.
מהר מאוד היא מאבדת מפיקחותה ונהיית שיכורה, מה שמעיד על גילה הצעיר.
עד מהרה אנחנו מסיימות וכהרף עין אני נשלחת לעוד משימה של פילוח בקבוק אלכוהול. הפעם אנו זוממות תוכנית: לשחק משחק שתייה ערמומי במקום פשוט לשתות חלק ונקי.
במהלך המשחק אחת אומרת משהו שהיא מעולם לא עשתה ואם השנייה עשתה אותו היא שותה שוט של וויסקי כיוון שאזלה לנו הוודקה.
אני מביטה בראיין בגבה קפוצה ומצחקקת בממזריות.
"אז?" ציפורניי מתופפות על גב כוס הזכוכית בזמן שאני חושבת על דברים שמעולם לא עשיתי כדי שלא אשתה שוט. אסור לי להשתכר, אסור לי להשתכר - אני חוזרת על כך כמו מנטרה בראשי. אסור לי להשתכר כי רק אז לא אוכל להשתלט על התשוקה שלי כלפי ראיין.
"מעולם לא נסעתי באוטובוס." אני מעלה ומתפללת לאלוהים שראיין לא הייתה עשירה מלידה, היא לא הייתה נכון? היא סיפרה לי על העוני הכבד שהיה לאביה אז כנראה שלא, כנראה שהאלכוהול עירפל אותי.
צחקוק ילדותי נפלט מגרוני כאשר ראיין מציגה לי פרצוף מתחכם "יש לך משהו להגיד להגנתך?" היא מכווצת את מצחה באופן מתוק. "אפילו לא בצילומים?" היא שואלת באצבע קפוצה ומאשימה.
"בחייך, מה אמרתי בתחילת המשחק?" היא מגלגלת את עיניה בנחירה.
"צילומים לא נחשבים כי זאת לא המציאות." היא ממלמלת בקול גבוה כמחקה אותי. חוצפנית. אני זורקת עליה כרית.
היא לוגמת את השוט בפרצוף כלבלבי עצוב שגורם לליבי להתכנס בתוך עצמו מרוב שיגעון.
מיד עולה בי עוד הברקה "מעולם לא טסתי במטוס פרטי בבעלותי." היא מצקצקת בלשונה בעודי מציעה לה את הכוס שלי בצחקוק, היא לוגמת ממנה בחיוך משתובב.
אוי, כמה שהיא שיכורה.
"לעזאזל איתך," היא שומטת את הכוס אל המיטה "מילא, תקרעי אותי במשחק אבל תפסיקי לשלוח אליי מבטים סקסיים כאלו, אני משתדלת להיות ילדה טובה." היא משלבת את ידיה בעודי מגלגלת את עיניי. את לא תאמיני כמה אני משתדלת שלא לאכול אותך.
אני מחליטה להישאר פסיבית לנוכח מה שאמרה כרגע, וממשיכה את המשחק בעוד הברקה:
"נחשי מה? מעולם לא היו לי יותר מחמש מאות מיליון דולרים בחשבון הבנק." היא נאנחת בנדנוד ראש בעודי מוזגת עוד כוס.
"כלבה." היא חוטפת מידיי את הכוס ולוגמת ממנה שוב, בעודי מחטיפה לה בכתפה "היי." אני מוחה.
היא שולחת לעברי חיוך מאוזן לאוזן, בעיניים מעט עצומות.
אני חושבת על עוד תרחישים כהסחת דעת ממנה ומעלה אחד שאני לא בטוחה אם כדאי לי בכלל לשתף.
לעזאזל, אני רוצה. "מעולם לא שכבתי עם בחורה." ראיין מרימה גבה במיידיות ומצמצמת את עיניה בשעשוע, מנסה לגרום לי לצחקק מה שמצליח לה כמו תמיד.
"מעולם לא שיחקתי במשחק הזה." ראיין אומרת בחיוך משוחק על פניה "אוח!" אני שותה שוט.
אני תוהה לעצמי איך ראיין לא שיחקה במשחק הזה. האם שיקרה?
"איך לא שיחקת במשחק הזה?" אני מתחקרת בפנים קצת קרובות מדי.
"אני לא שותה הרבה, רק יין ושמפניה במרבית הזמן." היא מסבירה בעודה משעינה את מצחה כנגד מצחי. הנשימה שלה עליי, מדגישה את נוכחותה הנעימה לי מכל.
"אוה, והוודקה נשארת בארון?" אני מנסה לשעשע אותה כדי לשמוע את צחוקה מקרוב ואכן היא מצחקקת, נשכבת לאחור יחד עימי על המיטה ומניחה את הבקבוק על השידה הצדדית.
לא יאמן עד כמה ידיה ארוכות. למען האמת, ראיין ממש גבוהה ביחסית לנשים אחרות שזה מפליא.
משום מה היא עוד לא פסקה מלצחוק מה שממשיך להצחיק אותי. ללא ספק השתכרתי מעט, אולי אפילו לא מעט, עולות בתודעתי כוסות הוודקה הנכבדות במספר ששתיתי.
"כן." ראיין מודה באנחה ומניחה את ידה על כתפי. היא קרובה אליי כל כך עד שריח עצי ההדר הוא חלק ממרחב האוויר לנשימה שלי, מזרים אל תוך גופי הרגשה פראית נהדרת שמחוללת בי פלאי טבע.
"אני שיכורה." איזושהי כוונה נסתרת בליבי בוחרת לשתף את ראיין בזאת רק כדי לראות כיצד תפעל ואני מתקשחת כאשר היא בוחרת לקטול אותי כמו תמיד "אנחנו חייבות לעשות משהו עם האחראיות מעוררת הפלאים שלך, גברת אדמס."
אין גבול לגסות הרוח שלה?!
"ברצינות, את כמעט בת ארבעים ואת מתנהגת כמו בת שתיים עשרה. זה מפליא אותי, אני אוהבת את זה בך." היא מלגלגת עליי ואני רק נרגזת עוד יותר אבל החלק האחרון של המשפט, זה שגרם לי להחסיר פעימה, מרכך את סערת הרוחות שהתעוררה בי.
"ששש!" אני חוסמת את פיה של ראיין בידי "שלא יגלו ששוכנת כאן ילדה בת שתיים עשרה שתיינית." אני מתחילה לצחקק וראיין מצטרפת אליי כשאני משחררת את פיה. זה משחרר ברמות בלתי יתוארות, מרגיש כמו בועה שכזאת, מפלט לכל הבעיות שלנו שכעת הכל כה רך ומהנה, כשאני יכולה להביט בעיניה אשר מטילות בי כישוף מבלי לחשוש מדבר.
"שתיינית ועוד איך." היא דוחפת לי אצבעות מציקות באגן והפעם אני מרשה לעצמי להתרגז ולטפס מעליה כפי שרציתי עוד מזמן, לתפוס בידיה ולקבע אותן על המיטה באזהרה. "תעליבי אותי שוב ואשחט אותך." עיניי החצי עצומות מתרות בה.
"כרצונך, הוד מלכותך."
מערבולות השיכרון שבראשי מערפלות את סביבתי עד שאוזלים כוחותיי להשאיר את ראשי מורם ולכן אני מניחה אותו על החזה הנעים והמנופח של ראיין, בנקודה מושלמת כך שאפי מריח את ריח צווארה באופן ישיר. ודי בכך לגרום לי להירדם.
YOU ARE READING
השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson
Lãng mạnהיא חשבה שאם היא תתאהב בגבר הנכון, תתחתן, תקים משפחה ותלד ילדים היא תהיה מאושרת, כולם מכירים את הסיפור האוטופי הזה, אלא שהגבר ההוא היה הטעות הגדולה ביותר שלה - דונה אדמס הייתה השחקנית המוכשרת ביותר בעולם אך דבר לא הכין אותה לשנים האכזריות בהן נדמה ש...
