השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 9 - ביילסון

יום רביעי ה-11 באוקטובר, אותו היום.

"לנשק את הסכנה"

אני נרתעת בעוד שלשונה מתחפרת אל לשוני, הטעם שלה אלוהי יותר מריחה בשילוב המראה שלה, אני בגן עדן למען השם! זרמים חשמליים נוצרים על ידי חיכוך הלשונות שלנו ומוזרמים אל תוך כל חלקי גופי, מומרים לצמרמורות שעולות במעלה עמוד השדרה שלי עד לקצות השפתיים בהן מתחלפות לעקצוצים. מחשבה מציקה דוחקת את עצמה אל מרכז תת המודע שלי למה את חושבת שהיא תנשק אותך מתוך תשוקה? הבחורה על תרופות, היא בטח לא יודעת שהיא מתנשקת איתך. זה שגוי, אסור לי להימשך לזה, לא ככה. אני מוצאת את הכוחות הנפשיים היחידים שנותרו בי ומתנתקת מהנשיקה הזאת ומהטעם האהוב עליי ביותר זה עתה. ולחשוב שלבן אנד ג'ריז הייתה איזושהי תחרות עם הטעם של דונה, חה! אני מנערת את ראשי ומנסה לסנן כל מחשבה על הטעם שלה מלהגיע למוח שלי.
התנשקתי הרבה בחיים, עם המון נשים אבל זה בחיים, אבל בחיים לא היה ככה, אני לא חושבת שאי פעם התנשקתי ככה, אני יכולה להשוות את ההרגשה לזיקוקי דינור שמתפוצצים בשמיים, עוד שניות ספורות מהנשיקה הזאת וגם אני הייתי מתפוצצת וחלקי היו מתפזרים בכל רחבי החדר המזויין הזה.
הנשיקה שחוויתי הרגע לא הייתה סתם נשיקה פיזית של חיבור שפתיים אלא אלבום של תחושות שמתאספות יחדיו לקולאז' מקסים של התפוצצות רגשית: לעזאזל, אפילו אורגזמה לא מרגישה יותר טוב מזה.
עיניה נפקחות וחוקרות את עיניי במטרה למצוא דחייה כלשהי, אני מתערבת שלא תמצא, אני לא דוחה אותה, אני פשוט רוצה לשמור על הגבול הזה בינינו כקו שרירותי ואני יודעת עמוק בנבכי האינטואיציה שלי שגם היא רוצה בזה. בחיים לא אמרת שזה יהיה קל, ראיין אני מודה, זה כנראה יהיה הדבר הקשה ביותר שאצטרך לעשות עכשיו כשטעמתי מהפרי האסור.
מבטי נותר מכונס ואטום כפי שהוא במרבית הזמן, אני מקווה.
"מה קרה?" קולה כמעט ולא נשמע באוזני, נדמה שהיא נבוכה עד קלות נשמתה כעת שהיא ספגה כזאת דחייה.
אני בולעת את רוקי, אני בחיים לא הייתי מנסה שוב אם היו דוחים אותי ככה.
"את לא באמת רוצה את מה שקרה כאן, דונה." אני מסבירה את כוונתי האמיתית בדחייה הסוטרת שגרמתי.
היא מרכינה את ראשה ומשחקת בבד שמיכת בית החולים שניתנה לה, אני מחליטה לגעת בסנטרה ולהרימו כך שעיניה יהיו עליי.
"זאת רק אפשרות מתוך ערפול חושים," אני מתחילה בלחישה "הרי שתינו הסכמנו שלא כדאי לנו." עיניה לא מביטות בעיניי וכל מה שהיא עושה זה להנהן ובכך להוריד את ידי מסנטרה.
כרגע המילה שאני הכי רוצה להגיד לה היא "סליחה" - אני פשוט יודעת שאותה מגיע לה לשמוע: סליחה על שבלבלתי אותך, סליחה על שאני קיימת, סליחה על שגרמתי לך להרגיש כל כך דחויה ובייחוד: סליחה על כל הסליחות העתידיות שאצטרך לבקש ממך אם אמשיך לעזור לך.
ד"ר פאלנס חוזר אל החדר לאחר שפנה אל חדר המעבדות כדי לבדוק את הדם של דונה וכדי לראות את התמונה המקיפה של האזור הנגוע.
"את מרגישה יותר טוב, גברת אדמס?" הוא שואל ובודק את לחץ הדם ודפיקות ליבה במסך הקטן "כן, הרבה יותר טוב."
"מעולה, אבקש משתיכן לשבת לצד השולחן שלי." אני מושיטה את ידי לדונה בכדי שאוכל לעזור לה לרדת מהמיטה, למרבה ההפתעה היא לא מתעלמת מידי ואוחזת בה כך שאני עוזרת לה לרדת ולהגיע ללא הקביים שלה - שנמצאים בכניסה לחדר - אל הכיסאות שלצד השולחן.
"אוקיי דונה, אז לגבי המצב שלך," ד"ר פאלנס מתיישב על הכיסא שלו ומביט במחשב כבודק כמה דברים, לאחר מכן הוא עוזב אותו לטובתנו "הוא טוב, את בשלב ההתחלתי ביותר של הסרטן, כמעט לא תזדקקי לכימותרפיה ולמעשה תצטרכי לעבור ניתוח שבו נחתוך לך חלק מאוד זעיר מהריאה, כמובן שיחד עם זאת את תצטרכי לחזור לאורח חיים מאוד בריא כדי לחזק את הריאות שלך." אני מתמלאת הקלה ומביטה בדונה בחיוך אבל תגובתה גורמת לי להתענן, היא לא מרוצה? מדוע היא לא מרוצה?
"מה אני צריכה לעשות?" היא שואלת בלחש אל הרופא.
"ובכן, בשלבים כל כך התחלתיים ובהתחלה של גידולים אני מציע שננסה אורח חיים בריא כדי לחזק את הריאות כפי שאמרתי, במקרה שלך תצטרכי להתחיל לקחת תרופות מיוחדות, ואם הגידולים ההתחלתיים שלך יצליחו להיעלם כתוצאה מהטיפול לא נצטרך להגיע לשלב הניתוח, הכל כמובן תלוי בגידולים, בטיבם וסוגם." הוא מסביר לה והיא מתקדרת יותר ויותר.
"אני מבינה." זה חלק מכדור ההרגעה שנתנו לה או שהיא באמת מתקדרת לנוכח חדשות כל כך טובות?! אני לא מבינה אותה.
את יכולה להבין. מה זה אמור להביע?
אני מתבהרת, דונה ראתה בסרטן כדלת מפלט מהחיים שלה ועכשיו היא מבינה שזאת כבר לא אופציה.
זה מכעיס אותי כי היא כל כך חסרת תקווה ומבלבלת, לרגע היא רוצה לחיות וברגע האחר היא לא רוצה לחיות, לרבים אין את האפשרות לבחור בחיים בכלל והיא יושבת כאן כמו כפוית טובה של החיים.
מין מצא את מינו, ראיין. זה לא אותו הדבר, אני לעולם לא הייתי מוותרת על החיים בידיעה שיש לי אפשרות אחרת, לא משנה מה עברתי ומה עוד אעבור.
"בנתיים, אתן למלווה שלך את המסמכים בנוגע לתוכניות אורח חיים בריא שמאוד מצליחות בקרב המטופלים שלנו."
"אני יכולה לצאת?" היא שואלת והוא מהנהן.
אני קמה כדי לעזור לה להגיע לקביים אך היא מעיפה את היד שלי בביטול כאשר היא צולעת אל הקביים ויוצאת מהחדר כשהתמקמה איתם.
"התגובה שלה הייתה מאוד מבלבלת, לשקול להביא לך גם את העלון של הטיפול הפסיכולוגי בעניין?" הרופא מציע ואני מגיבה בביטול "אנחנו נוכל לטפל בזה באופן עצמאי, אבל תודה." הוא מעניק לי קלסר מלא בעלונים אבל לא משחרר את הקלסר "זה מאוד חשוב שתעבור את הטיפול הדרוש באופן הטוב ביותר." טון קולו דורש יותר מאשר מבקש.
"עכשיו, אני צריך לדבר איתך על הפן הרגשי של המחלה." הוא ממלמל כמשנה נושא ומגיע אל הכיסא שלצידי "בפן הפיזי היא תחווה הקאות וקשיים לנשום כתוצאה ממערכת החיסון שלה שתנסה להוציא את הגורם לחולשת הגוף החוצה. אבל - ואני מדגיש - בפן הרגשי היא תחווה חרדות קשות לגבי העתיד, דיכאון חוזר והתעלפויות, אוכל לעזור רק במקרה של ההתעלפויות ולהסביר לך מה כדאי לך לעשות-"
"לקרר את הגוף." אני קוטעת את דבריו בעודו מזדקף "נכון מאוד, פגשת במחלה בעבר?" הוא שואל בסקרנות.
"כן, עם מישהו קרוב אבל המידע ידוע עקב לימודי רפואה שעברתי." הוא מהנהן בהבנה.
"אוקיי אז מעולה, התפקיד שלך או של כל אדם שקרוב לדונה הוא להשכיב אותה, לצנן את הגוף שלה ולהרגיע את הנפש שלה, התמוטטויות נפשיות הן מאוד נפוצות במקרים האלו, תהיי ערנית." אני מהנהנת ולוחצת את ידו.
"לאחר חודשיים אני מניח שתקבעו פגישה עם רופא מלוס אנג'לס, הפרטים של דונה במערכת לכן היא לא תצטרך להיבדק שוב." אני מוקירה לו בהנדת תודה "תודה, ד"ר פאלנס." אני מתנתקת מידו ונסוגה אל היציאה למסדרון שם דונה ישובה בכיסא לצד החדר "סיימתם?" טון קולה עוקצני ואני חוששת שהפסקת האש שהייתה בינינו מאז אמש נגמרה וזה הזמן להמשיך להילחם ולהתנגח אחת בשנייה.
"מה הבעיה שלך, דונה?" אני שואלת בקשיחות והיא נרתעת כנראה בגלל שלא הייתה מוכנה לקשיחות מצידי.
"מה הבעיה שלי?!" היא מרימה את קולה, תודה לאל שאין הרבה אנשים במסדרון.
"כן! אומרים לך שהמצב שלך טוב ואת מתנהגת כמישהי שנמצאת בלוויה." אני נובחת עליה.
"ברור שאתנהג ככה, את יודעת כמה כוחות נדרשים ממני לקבל את הדבר הזה כשכבר השלמתי עם גורלי? אני צריכה לקרוע את התחת שלי בשביל לחזור לכושר רק כדי שחס וחלילה לא אמות. אבל כמובן שאת לא יודעת את זה, את לא מכירה אותי." היא יורקת ואני נרתעת לאחור מדבריה, זה מה שאני מקבלת על כך שאני מנסה לעזור לה?
"את מפונקת ופתטית, דונה, אנשים אחרים מתחננים לחיות ואת פשוט כפוית טובה. בזמן שתמשיכי להתאבל ברחמים העצמיים שלך, אני באוטו." אני נסוגה משם בסערה, יודעת שהיו לי דברים שונים ומגוונים, וחריפים אף יותר להגיד לה אבל עצרתי אותם בכל כוחי כדי שלא אפגע בה.
מי היא חושבת שהיא בכלל? מעוניינת לוותר ככה על הזכות לחיות.
הייתי נותנת את הידיים והרגליים שלי כדי שסבתא שלי תקבל את אותה ההזדמנות לחיות שהיא קיבלה.
אוח! היא כל כך מעצבנת! ומבלבלת! לפני רגע ממש היינו בתוך בועה של אנטימיות כששפתינו מוצמדות בלהט אחת לשנייה, אבל נדמה שעברו שנות אור מאז עם כל הכעס הזה שאני מרגישה.
אני יוצאת מהבניין לבריאות האישה ובועטת בשיח, מלאת הקלה כשאני מבינה שהוא מפלסטיק תראי מה גרמת לי לעשות דונה, כמעט והרסתי צמחיה שבשבילה אני עובדת כל חיי! אני נאנחת החוצה ונכנסת אל האוטו בטריקת דלת חזקה, מכה בהגה חזק ככל האפשר וצועקת אל חלל המכונית כשאני נזכרת באישה המדהימה שגידלה אותי בתחילת חיי - סבתי, האחת שתמיד נפלט ממנה ריח תבלינים, רשרוש צמידי הזהב שהיא תמיד אהבה לשים וחיוך השנהב שהבעיר את פניה באור. כמעט ארבע שנים לעזאזל, איך יכולתי להמשיך לחיות אחריה? היא הייתה היחידה שתמיד הייתה לצידי כשאף אחד לא היה, היא הייתה מלאת נבואות כלפי האישה שנועדתי להיות.
כל מה שאני זוכרת הוא את ידיה, החמימות שתמיד איכשהו עסוקות בלהכין אוכל חריף ומתקתק בו-בזמן.
אני בוכה אל ההגה את כל הכאב הזה שלעולם לא שחררתי, מעולם לא ישבתי עליה שבעה, כל מה שהיה לי לתת לה הוא פרחי נרקיסים ואת ההבטחה שאמשיך לחיות ולהתפתח בחיים, מאז אותו היום שהיא נעלמה מחיי לא הרגשתי מהי אהבה שוב.
ליטוף שמעניק לי שלווה וצמרמורות מושך אותי אל צד הנוסע ברכב, מכריח אותי בסגירת ידיים שהכל בסדר ויש כאן מישהו - לא משנה אם טוב או רע - לצידי.
אני נושמת את ריח הדבש המתוק אל נחיריי, מאמצת את גופה אליי גם אם דמעותיי פסקו ומרימה את פניי אל פניה, יודעת שכרגע חסרים לי הכוחות ומחליטה להשיג אותם בכל דרך, בלי חשיבה מוגזמת על מהי.
אני מושכת את פניה של דונה אליי ומצמידה את שפתיי אל שפתיה, ולא אכפת לי יותר מהקו המטופש הזה שגורם לי להרגיש כה בודדה, לשוני מסתרבלת עם לשונה וידי מלטפת את שערה, אני כמעט ולא מרגישה שדונה מטפסת לשבת בחיקי, אוחזת בראשי בחוזקה וזזה כנגדי בחושניות "זה כל כך מוטעה וטהור." היא מסננת אל הנשיקה ואני מחליטה להסכים איתה, זה באמת טהור.
אני מעבירה את ידיי על אגנה וגבה בליטוף מצמרר כדי שתרגיש מה אני מרגישה בכל פעם שהיא נוגעת בי.
אני לא רוצה להפסיק אבל יודעת שעוד קצת מהנשיקה הזאת וכל מערכת הנשימה תתפוצץ לי לפיסות קטנות שיהפכו למערבולות פרפרים סוערות.
אני מתנשמת כנגד שפתיה של דונה ומצמידה את מצחי למצחה כאשר אני נרגעת בעודי טבולה בריחה הצח.
עיניי מביטות בה בעוד שעיניה עצומות בשלווה וסיפוק רגשי.
אסור לך להיות לצד האישה הזאת, ראיין.
נכון אבל אלוהים, כמה טוב לי כשהיא בידיים שלי, אני מרגישה כל כך מלאה.
"אני לא מאמינה שעברנו אותו הרגע." היא לוחשת ופוקחת את עיניה אל עיניי.
היא לא רצתה את זה, אני כל כך מטופשת שחשבתי שהיא רצתה את זה, לעזאזל.
אני מניחה אותה במושב הנוסע ויוצאת מהרכב, נושמת את האוויר ומתמלאת ריקנות כאשר אני כבר לא בין ידיה של דונה.
אני נושמת עמוק - אני רוצה לעזור לה, למה אני פשוט לא יכולה לעזור לה? אני כזאת דפוקה ומהופנטת מדברים אסורים! בועטת את אומללותי אל הגלגל, רוצה שיכאב לי באופן פיזי כך שהכאב יסיח את דעתי מהכאב הנפשי שלי.
"ראיין, תיכנסי לרכב." קולה ההרמוני מבקש בכזה שקט ואני מרימה את פניי לשמיים, מבקשת מחילה מאלוהים וסיוע בהשגת איפוק רציני.
אני נכנסת אל הרכב ונושמת עמוק, מותירה את המחשבות שלי באזור נטוש על אי חום צהבהב שמסביבו מיי אוקיינוס טורקיזיים כדי להירגע.
אני חוגרת את חגורת הבטיחות ומתחילה לנסוע אל היציאה מאזור החניות.
"את יכולה לדבר איתי?" היא שואלת בקול חלוש ומנומס.
"לא." קולי נוקשה וקשוח, והיא נרתעת לצד המרוחק ביותר ממני ברכב.
"את יודעת מה? כן." אני אומרת ומבטה נדבק אליי.
"לא ככה, ראיין." היא מוציאה בנשימה.
"אז איך?!" אני מקפיצה אותה עם הרגשות הסוערים שלי והתגובה הקיצונית שלי.
"תסיעי אותי הביתה כדי שלא תצטרכי לריב איתי. אני לא מעוניינת להיות שק החבטות שלך." היא משלבת את ידיה ואני מתחממת מרגע לרגע מ-ה?! צחוק רם בוקע מן גרוני מרוב השעשוע והזעזוע שהאישה הזאת גורמת לי.
"יש לך עוד את החוצפה?!" אני נובחת.
"את מטריפה אותי, את לא מרוצה ואת מתחילה לריב איתי, ועכשיו אני משתמשת בך כשק חבטות?!" אני צועקת, מוטרפת לחלוטין מדרך החשיבה של האישה הזאת תוך כדי שאני מדגישה את כינויי הגוף.
"ראיין, את נוהגת." היא מרגיעה.
"לא אכפת לי מה אני עושה, לעזאזל!" גופה קפוא במקומו ואני מוצאת את עצמי מסוקרנת כשהיא לא נרתעת מאף אחת מהגחמות הקיצוניות שלי.
"מה את רוצה שאגיד?" היא שואלת בקול אמוציונלי לחלוטין ואני מתרככת טיפה.
"תסבירי לי מה הולך בראש המטורלל שלך כי אני באמת לא מצליחה להבין." אני יורקת לעברה אבל קולי לא עוד רם.
"אני לא רוצה לעשות את כל החרא של האורח הבריא." היא ממלמלת.
"דונה, זה יציל לך את החיים-" היא קוטעת את דבריי בהתפרצות "איזה חיים?!" אני מצפה שאתחמם עוד יותר אך רגשותיי פגיעים בעבורה, וידיי מוכנות לתפוס אותה ולחבק אותה שוב אך, מצד אחר אני רוצה שהיא תבין שאין לה דרך אחרת חוץ מלחיות ולהתמודד.
"אני יודעת שאת בתקופה לא טובה-" טון קולי משתנה לרך אבל זה לא כל כך מעניין את דונה שנלהבת לקטוע אותי שוב.
"תקופה לא טובה?!" היא חוזרת אחרי בצעקה משועשעת, אני חושבת שהיא יוצאת מגדרה.
"שנתיים לעזאזל, שנתיים של מכות ואונס, למה אני צריכה לחיות בכלל אם אמשיך לקבל את זה?" קולה נשבר לקראת הסוף ואני יודעת שהיא מתאמצת מאוד לא לבכות.
"זה נכון," היא לוחשת ואני מחליטה שהדבר הטוב ביותר שאעשה בעבורה עכשיו הוא לשתוק ולתת לה להוציא.
"החיים שלי לא עוד שייכים לי, ראיין, אני שלו. הגוף שלי, כל דמעה שלי, כל נשימה שלי, אפילו הרגשות שלי שייכים אך ורק לו, אני אדם חלול וריק שעמוד השדרה שלו נעוץ בידיו של מישהו אחר. אני לא יכולה לחיות, לא באמת." קולה כה מאוכזב ושקט, אני לא חושבת שדונה הייתה שקטה ככה מאז שפגשתי אותה.
"את צודקת," אני חשה במבטה על צדודית פניי, היא לא ציפתה שאגיד את זה.
"אבל גם המוות שלך יהיה שייך לו. אני לא חושבת שלמישהי כמוך מגיע דבר כזה אבל פעם אחרי פעם את מצליחה להפתיע אותי בוויתור מצידך," היא בוחרת לשתוק ולספוג אז אני חושבת שזה הזמן הנכון לדבר בעבורי "את צריכה לשמוע את זה: את מדהימה דונה, ואני לא יודעת איך העולם יראה בלעדייך." אני שומעת את ההשתנקויות הקטנות שלה ומרגישה בנוכחותה על הכתף שלי, משעינה את ראשה כנגדי.
"אז מה אנחנו נעשה?" היא שואלת בקול שברירי ומנופץ.
"ראשית כל, ננסה את הקטע של אורח החיים הבריא, ושנית, ננסה להרחיק אותו ממך, אהיה לצידך." אני משנה את גישתי לרכה הרבה יותר.
"אני לא רוצה שתיפגעי." חיוך נמרך על פניי "לא אפגע, אני חזקה מכפי שאני נראית." גיחוך בוקע מגרונה ואני מחייכת לעצמי על שהצלחתי לשעשע אותה מעט.
"אני שונאת שאת משנה לי את החיים." היא לוחשת ואני מכווצת את מצחי.
"באמת?" אני שואלת ומתחילה להרגיש רע.
"כן, אבל שונאת-אוהבת, זה מבלבל להיות בסביבתך." גם היא מרגישה ככה?
"אני לא יודעת אם את טובה או רעה." היא באמת רואה אותי, בדיוק כמו שאני, אני מוצאת את עצמי מאויימת מעט שהיא מצליחה לראות את ראיין האמיתית.
"את אפלה ואני אוהבת את זה." אפל? אני חושבת שאני כפור וחושך אבל זה ניחוש מאוד קרוב.
"זאת הפעם הראשונה שמישהו מתאר אותי כך, רוב האנשים חושבים שאני מלאכית."
"לא, את כן מלאכית." היא מגחכת.
"באמת? מה הסגיר אותי?" אני שואלת בשעשוע.
"טוב הלב שלך." קולה כל כך רציני שאני מאמינה לרגע לכל דבר שהיא אומרת.
לחיי מתחממות ואני שולחת לה חיוך רחב, על פי העיניים שלה אני מצליחה לזהות שהיא נכבשה, רק חבל שאני לא יכולה לכבוש אותה ישירות.
"תפסיקי." היא מחייכת חיוך רחב, דורשת ממני להפסיק לחייך אליה.
"מה?" אני שואלת בתמימות.
"אני עדיין כועסת עליך." היא חוזרת אל צד הרכב ונשענת על החלון, חוסר נוכחות ראשה על כתפי מתחילה לגרום לי להתגעגע.
"על מה בשם אלוהים?" אני נכעסת.
"על הכעס הבלתי נשלט שלך, את יודעת שזה מפחיד, נכון?" קולה מעורער, נדמה לי שזה לא מה שרצתה להגיד.
"מודעת, ואני מתנצלת. אבל זה לא אומר שאני לא כועסת עליך." שתבין שגם היא גרמה לכעס הזה.
"על מה בשם אלוהים?" היא חוזרת על הנימה שלי בשעשוע.
"על כפיות הטובה שלך, הייתי מקריבה את החיים שלי כדי שלסבתא שלי הייתה האפשרות שלך יש." אני מתנערת, לא רוצה להיסחף שוב לכל הזכרונות ממנה.
"את צודקת, אני מצטערת." היא משחקת באצבעותיה שבחיקה.
"אז אנחנו הולכות לפחות לנסות?" אני שואלת בתקווה שתאשר.
"תני לי לחשוב על זה קצת." היא לוחשת ואני מביטה בה, חוזרת עם עיניי אל הכביש ומחייכת לעצמי חיוך מעוצבן "לחשוב על זה." אני חוזרת על מילותיה ביאוש.
"לא ביקשתי הרבה." היא מפנה את פניה אליי בפתאומיות וקולה ארסי ומאופק.
אני מחליטה להניח לה לחשוב עם עצמה בתקווה שתצליח להכיל את דבריי.
"ראיין, זה לא הכיוון לבתים שלנו, לאן אנחנו נוסעות?" דונה מחליטה לשבור את השקט שנוצר בינינו בחמש הדקות האחרונות בשאלה לחוצה.
"אני רעבה." אני מניחה את ידי הימינית על בטני ומביטה בדונה במבט בעל עיניים גדולות ועצובות, היא מגלגלת את עיניה בתגובה ומסמיקה בחיוך, אני לפחות מצליחה לשעשע אותה קצת.
"את?" אני שואלת, היא לא אכלה כלום מאז הטוסט בבוקר שבו היא כמעט ולא נגעה, היא כנראה רעבה.
"אני יכולה לאכול." היא מתרכזת בחלון ואני מניחה שזה הקטע שלה, להסתכל על הנוף לכן אני מרגישה רע בשבילה כאשר אנחנו נכנסות אל העיר והנוף משתנה לחנויות ומסעדות מאשר הרים וצמחיה.
אבל לא נראה שלדונה זה מזיז, היא ממשיכה להידבק במבטה אל החלון ואני תוהה אם היא בכלל מתעסקת בנוף או במחשבות שלה, רק כשאני מחנה את הרכב היא סוף סוף מתנתקת ממנו ומביטה בי.
כדי לגרום לה להרגיש טוב אני מחייכת אליה חיוך מרגיע, מקווה שזה יעשה את העבודה אבל נאלצת להבין שכרגע היא מלאה בבעיות מכף רגל ועד ראש, ושחיוך מבחורה שפגשה אתמול לא יעזור.
אני מטפסת החוצה מהרכב וממהרת אל הצד של דונה בכדי לפתוח לה את הדלת, כאשר היא יוצאת היא מעדיפה לקטול אותי מאשר לברך בהכרת תודה "את פתטית." אבל אני לא נפגעת, להיפך, אני מחייכת חיוך מאוד רחב ומתקנת אותה "ג'נטלמנית." היא צולעת את דרכה בקביים ואני רק הולכת מאחוריה, מצפה להתפוצצות זעם או התפרצות מתיקות מצידה, אין לדעת מה יבוא קודם אצל דונה.
"אז לאן אנחנו הולכות? מסעדה יוקרתית שכל המנות בה בגודל של ג'וק?" היא שואלת בטון מעוצבן, כנראה בגלל שלא חזרנו ישירות הביתה והיא נאלצת לבלות את זמנה עם בחורה שפגשה אתמול ויתר על כן מטיפה לה על החיים וקובעת לה גבולות.
"לא, מאיפה הגיע הרושם הזה?" אני שואלת בחיוך משועשע, אני אוהבת שהיא כעסנית - זה עושה את הכל אמ... מאתגר.
"מחשבון הבנק שלך שמפורסם בכל מקום." אני לא יכולה להתאפק מהישירות שלה וצוחקת לה בפנים.
"כן, שכחתי לגבי זה." אני ממלמלת בעודי נרגעת והיא אומנם מביטה בי כחייזר.
"אז לאן אנחנו הולכות?" היא מועדת קדימה ואני מחליטה לעזור לה.
"עשית בדיקות מקיפות לגבי הרגל?" אני שואלת בדאגה, לא יודעת מאיין צצה לי השאלה.
"לא, בעוד פחות משבוע אצטרך להוריד אותו." היא ממלמלת באושר צרוף, כנראה שהיא לא סובלת את הגבס.
"אבל את עדיין מועדת, איך בעוד פחות משבוע?" היא מגלגלת את עיניה ונוחרת בבוז כמישהי שמתמודדת עם הטיפש הגדול ביותר בעולם - מה שלגמרי אבל לגמרי לא נכון לגביי.
"אני מועדת בגלל חוסר שיווי המשקל שלי ובגלל שהחרא המגרד שיש לי על הרגל נורא כבד." היא מתרה בי כאילו שאני האחראית הבלעדית לכל הצרות שלה.
"אשמח אם תהי קצת פחות תוקפנית, אחרי הכל אנחנו בסך הכל יושבות לאכול." אני מציעה בחביבות והיא מסובבת את מבטה הנוקשה אליי ומתאמצת להחניק חיוך "אני שונאת אותך." היא פולטת.
"ובכן, זה עושה אותך לבחורה הראשונה." היא משתנקת ומניחה יד על ליבה "כבוד כה גדול!" היא נושמת בהתרגשות ואני מגחכת לעברה.
"ברצינות? אף בחורה לא שנאה אותך?" היא שואלת מתוך סקרנות יתר.
"לא, לא בחיי הבוגרים בכל אופן." אני מושכת בכתפיי.
"אפילו לא לפני שהתפרסמת?" היא מתאמצת למצוא פתית של תקווה במבט חוקר שמבייש אפילו את שרלוק בכבודו ובעצמו.
"לא, תמיד הייתי חביבה בקהל הנשי."
"זה ממש מפתיע אותי." הסריקזם שופע מקולה ואני לא יכולה שלא לחייך אפילו במידה מועטה.
אני צועדת אל הרחוב הימיני שם אני מבחינה בשלט של מקדונלד'ס אשר גורם לי להתגעגע להמבורגר שלהם ואני מניחה שלדונה לא יהיה אכפת אם נאכל שם.
אני צועדת אל המסעדה וכאשר אני נכנסת אליה יחד עם דונה אני שומעת את השתנקותה, כנראה מהבחירה שלי ברשת מזון מהיר מאשר מסעדת מישלן.
"לא אכפת לך, נכון? ממש התגעגעתי להמבורגר שלהם." אני אומרת בטון מתנצל, לא בטוחה למה אני מתנצלת.
"בטח, אמ... לא כל כך משנה לי, פשוט שבאמת הופתעתי." היא מודה במלמול.
"גם מיליארדרים אוהבים מזון מהיר, ולא בגלל הכסף אלא בגלל החוויה, אני זוכרת את עצמי בסניפים בישראל כשהייתי קטנה." אני מסבירה, לא בטוחה למה אני מסבירה את עצמי, הרי אני בחיים לא נותנת דין וחשבון.
היא מחייכת חיוך קטנטן "את עדיין עמוק בסם הרגעה מה?" היא מצחקקת בחמידות יתר וגורמת לי להתאפק חזק מאוד מלטרוף את שפתיה פעם נוספת.
"יש לכם סניפים של מקדונלד'ס בישראל?" וכאן בדיוק היא זיעזעה אותי.
"כמובן, לצד המערות הקדומות מימי קדם שבהם כולנו חיים." אני מתלוצצת בסרקסטיות.
"סליחה," היא מגחכת "שמעתי שאסיה מאכלסת בעיקר מדינות עולם שלישי." העובדה שהיא יודעת שישראל ממוקמת באסיה מפתיעה אותי, הרי אנשי ארצות הברית פחות מודעים לדברים כאלה.
"אפריקה מאכלסת הרבה יותר מדינות עולם שלישי אבל אסיה היא מקום שני קרוב, ישראל נחשבת מדינת עולם ראשון."
"אוה, ידעתי שאתם לא חיים בימי קדם אבל בכל זאת לא הייתי בכל ישראל, רק בתל אביב ואיך אומרים את זה... אמ.. הרסליה?" היא שואלת אותי ואני פורצת בצחוק רם מאוד, כבר יודעת שאמריקאים לא יודעים לבטא את הצ'.
"הרצליה." אני מתקנת אל עבר פניה החמוצות.
"בסדר, תצחקי עליי." היא מתנתקת מידי אך אני תופסת בה בחזרה "אני מתנצלת, אמרת את זה באופן מצחיק." אני מושכת בכתפיי והיא מנפנפת את זה בגלגול עיניים.
"צפון המדינה פורה בצמחיה והרבה פחות בבניינים, דרום הארץ בחלקו הזעיר עדיין מדבר." אני מסבירה בשינוי נושא, נואשת לכפר על הצחוק שלי.
"אוה, והמרכז?" היא מתעניינת בעודנו צועדות אל מכונת ההזמנה החדשה בסניפים, הרי אף פעם לא התענגתי מההזמנות הידניות.
"פורה בבניינים על אף שירושלים עדיין מאופיינת בקסמיה שבשימור העצמים העתיקים." אני לוחצת על המסך ומזמינה לעצמי את ההמבורגר הרגיל שאני מבקשת מאוליב להזמין לי לאחר ישיבות ארוכות בפרט, ומורה לדונה להזמין לאחר שסיימתי.
"איפה גדלת?" היא שואלת בעודה מזמינה.
"עד גיל שש גדלתי בירושלים אבל כתוצאה מקשיים כלכליים של המשפחה שלי נאלצנו לעבור לבית שנמצא בין חדרה לקיסריה בשכונת ג' שהיא דיור מסייע למשפחות במצוקה." היא מציצה לעברי ואני לא מצליחה לקרוא את המבט שלה מלבד זיק של הפתעה שאני רואה על פניי.
"איך זה היה, לחיות בירושלים?" היא מסיימת את ההזמנה שלה בכך שהיא פשוט הזמינה את מה שאני הזמנתי.
אני פונה לאמצעי תשלום ומוציאה את הארנק "קשה, אבא שלי עבד קשה בפס ייצור של שטראוס שהיא חברה למוצרי חלב, באיזשהו שלב שכר הדירה בעיר התחיל להתייקר וכהורה יחיד עם שלושה ילדים הוא לא יכל לעבוד בעוד עבודה." אני מסבירה ומוציאה את הקבלה יחד עם מספר לשולחן כדי שיביאו לנו את האוכל עד לשולחן ומתיישבת יחד עם דונה.
"למה הורה יחיד? איפה אמא שלך הייתה?" אני מגלגלת את עיניי ומביטה בציפורניי, עוד פעם הסיפור הזה.. "היא נפטרה כשהייתי קטנה."
"אני מתנצלת, כמה קטנה היית?"
"כמעט שנתיים." וכבר בגיל כל כך צעיר קוטלת חיים, אני מתנערת.
"וואו. למה?" אוה, השאלה הפופולרית ביותר.
אני מחליטה לשתוק מאשר להגיד משהו ופשוט להתעלם מהשאלה.
"את יודעת שאת יכולה להגיד שאת לא רוצה לענות." היא מציעה.
"אז אני לא רוצה לענות."
"אז ירושלים לא הייתה המקום הנכון בשביל המשפחה שלך?" היא משנה נושא.
"כן, אבל מבחינתי היא כן הייתה, אהבתי אותה ואת הגוונים שלה, זה היה מקום בשבילי להשתלב וכעסתי כשנאלצנו לעזוב." אני מושכת בכתפיי.
"מה אבא שלך עושה היום?" היא שואלת ואני מגלגלת את עיניי.
"לא יודעת ולא אכפת לי." אני משלבת את ידיי.
"זאת גישה מאוד ילדותית." היא קופצת גבה.
"ובכן, אני כן בת עשרים וחמש." אני אומרת ביובש בעוד שמבטי ננעץ בה באדישות.
"אבל במרבית הזמן את נשמעת כמו בת חמישים." היא מנסה לשעשע אותי ואני מנסה בכל כוחי להחניק חיוך רחב מאוד.
"אוקיי, הבנתי, את לא רוצה לדבר על המשפחה שלך ואני לא לוחצת." אני מנידה "תודה מקרב הלב."
"ההזמנה שלכן." מלצרית בשנות העשרים שלה מגיעה אל השולחן, משאירה לנו את ההזמנה ונסוגה.
רגע לפני שאני מתחילה לאכול דונה ממלמלת "אני חושבת שקיבלתי את שלך." היא נרתעת ואני מכווצת את מצחי "זה בסדר, הן ממילא אותו הדבר."
"תתפלאי, יש הבדל." אני מושכת בכתפיי, לא מבינה על מה כל הבעיה ומחליפה בין המגשים, מזהה שכתוב מספר טלפון על החבילה של ההמבורגר שלי.
ואני חשבתי שהאחיות יתחילו איתי.
אני קמה ממקומי דווקא בגלל שאני רואה שלא נוח לדונה ומגיעה אל הדלפק, אל עבר אותה אישה שהניחה לנו את ההזמנות, חיוכה רחב ואני נשענת על הדלפק "זה מחמיא לי מאוד, בטי, אבל לצערי איאלץ לסרב." אני קוראת את שמה על התג ועדה למבט הפגוע שלה. דחייה, כמה היא כואבת.
אני מחליטה לנסות לתקן ולהראות שזה לא תלוי בי "זה פשוט ש... אני עם החברה שלי כאן." אני מנידה ומחייכת חיוך צדדי, גורמת לפניה להנהן בחיוך קטנטן וחוזרת אל דונה.
"יש לך דייט?" היא שואלת לאחר שאני מתחילה לאכול, אני מנידה בשלילה.
"אז למה הלכת לשם?"
"להגיד לה שזה מחמיא לי אבל לא תודה."
"למה?" היא מכווצת את מצחה ובכך חושפת את הקמט האוטופי שנוצר לה בין הגבות.
"רק נפרדתי ממישהי, אין לי כוח לדייטים שוב, אני מעדיפה דברים קלילים יותר." היא פוערת את עיניה אליי.
"היא בטח נפגעה."
"לא נראה לי, המצאתי לה שאת החברה שלי, הרי רוב העולם יודע שאני עדיין בזוגיות." אני נוגסת בהמבורגר ועדה לכך שהיא מפילה את שלה.
"אמרת לה שאנחנו ביחד?" אוה, שיט! לעזאזל!
"רק המצאתי, לא רציתי לפגוע ברגשות שלה, חשבתי שזה יהיה בסדר מצידך." אני מזהה שהיא נבהלה.
"אז את לא..." אני מגחכת במבט חומל אליה "לא, הבהרת לי היטב שלא, תירגעי." אני מרגיעה בשעשוע והיא מניחה מפית על פניה, כנראה בגלל שהיא מסמיקה עד עמקי נשמתה.
כשאני מתחילה לצחקק היא זורקת עליי את המפית וממשיכה לאכול.
"הבטחת לספר לי משהו." היא לוחשת בזמן שהיא חופנת מהצ'יפס שלה.
"אפשר לדבר על זה בבית?" אני שואלת.
"עשי מה שהבטחת." היא גוערת בי.
"קדימה, למה ההרגשה הייתה שגויה עם הראשונה שלך?" אני מעבירה יד בשערי, מעט מבויישת לענות, איך היא תגיב?
"בגלל שהיא הייתה המורה שלי." אני מחייכת בציפייה לתגובה קיצונית שמלווה בהלם - בדיוק אותה תגובה שאני רואה על פניה של דונה.
"המורה שלך?" היא שואלת "ממ..ממ." אני מהמהמת לחיוב.
"מורה למה?" לאחר כמה דקות של שקט שככל הנראה נובע מהלם דונה מחליטה לפתוח את הפה שלה.
"מתמטיקה." גיחוך קטנטן מגרגר ממעמקי גרונה ואני תוהה מדוע בכלל "מה מצחיק?"
"פשוט דמיינתי משהו מצחיק."
"מה?" אני מחייכת, מנסה לשער מה דמיינה ונכשלת.
"אותך, זועקת נוסחאות." היא מצחקקת, אני מופתעת שהראש שלה כחול בהרבה ממה שחשבתי, היא שמה לב שאני לא מצטרפת אליה לצחוק ומפסיקה.
"מתנצלת, בת כמה היית?" אני חופנת מהצ'יפס ואוכלת "שש עשרה וקצת."
"והיא?"
"עשרים וחמש."
"וואו." היא משלבת את ידיה ולוגמת מכוס השתייה שלה.
"אז כשאמרת שההרגשה שגויה, התכוונת שהרגשת מוטרדת או משהו?" אני נרתעת במהירות ופניי כנראה ממהרות להיראות מזועזעות.
"מה פתאום?! נמשכתי אליה מאוד, עזבתי את חבר שלי בגללה." עיניה מתבהרות אליי ואני מכווצת את מצחי.
"היא הייתה הסיבה? לא חוסר היכולת לשכב איתו?"
"זה אותו דבר, המשיכה שלי לנשים היא זאתי שגרמה לחוסר היכולת שלי לשכב איתו." אני מסבירה כמובן מאליו.
"זה נחשב פדופיליה." היא מרימה את גבותיה בחשד.
"קראי לזה כרצונך, אבל דעי שהפדופיליה הזאת התמשכה למערכת יחסים בת כמעט שש שנים." אני מושכת בכתפיי.
"מרשים." היא שולחת לי מבט חדשני שגורם לי לעלות בלהבות, אם רק הייתי יכולה, הייתי לוקחת אותה לביקור בחדר המיטות.
"לצערי לא אוכל להסתיר את הזעזוע שלי כמובן, אך אני מסוקרנת כיצד נוצר מצב שכזה בין תלמידה למורה." החיוך שלי זוהר אליה בשובבות, שהרי אני גרמתי לכל הקשר הזה מלכתחילה.
"אוי. גברת ביילסון עשתה בעיות עוד בילדותה?" היא מפענחת ואני צוחקת מהגישה הפיקודית שבה אמרה לי זאת.
"היא הייתה מורה חדשה בבית הספר, הייתי עם חבר שלי במרבית ההפסקות כשהיא הייתה תורנית, לא הצלחתי להוריד את המבט שלי ממנה, מאוחר יותר גם את הטלפיים שלי ממנה." אני שולחת לה חיוך בתקווה שיצליח להמיס אותה אך היא מציגה יציבות חזקה שמפגינה רשמיות, אולי אפילו קרירות. אבוי לי, הקטע עם החברה באמת השפיע עליה, לא הייתי צריכה להגיד לקופאית שאנחנו בנות זוג.
"אני מופתעת." עיניי מצתמצמות אליה.
"את לא." אני משלבת את ידיי, עכשיו זהו תורי להיות קרירה ורשמית.
"מניין ידוע לך?"
"הגב שלך זקוף, היציבה שלך מושלמת ואת נראית מאוד בטוחה בעצמך, לכן את לא מופתעת אז אל תחרטטי אותי."
"את כזאת עקבית וקוץ בתחת במרבית היום?" היא שואלת בתיגרה.
אוו מתוקה, את המלחמה הזאת את לא רוצה להתחיל איתי.
"אני חוששת שכן." החיוך שלי מסופק, הבומרנג המילולי הזה שאנחנו חולקות מספק אותי יותר מאשר יחסי מין עם יולי.
"אם כך, אני שמחה שאנחנו לא בנות זוג כפי שאמרת לבחורה ההיא." ידעתי שזה בגלל הבחורה הזאת.
אני בולעת את רוקי ולראשונה אין לי מה להשיב לכן אני מעדיפה להשתמש בנשק המשני שלי - פיזיות - אני מאמינה שדונה אדמס מתמוססת מכל מבט שלי מדי פעם, אבל כבר ראיתי באלו צמרמורות היא מגיבה למגע שלי, וכך באיטיות מייסרת רגלי מתחכחת ברגלה - אני מרגישה את החשמל וחשה בעיניה העצומות ובגופה הקפוץ.
"אני תוהה אם תמשיכי לפתוח את הפה הגדול והסקסי שלך." אני לוחשת לעברה, לא יודעת מאיין הגיע האומץ הזה לדבר אליה ככה, היא קו שחור ראיין!
באותה שנייה אלוהים מחליט להעניש אותי והטלפון מצלצל, על הצג רשום דילן ואני עונה "כן די?" אני שואלת אל הקו.
"היי. שאלתי את מארק איפה את והוא היסס, לאן לקחת את אחותי?" קולו עיקש וקר.
"היו לי כמה עיסוקים, הנחתי שיהיה נחמד אם היא תצטרף." אני ממלמלת כיוון שאני יודעת שדונה לא הייתה רוצה לדבר על הבדיקה בפני אף אחד כרגע.
"מתי את מחזירה אותה?"
"בדיוק התיישבנו לאכול." ודיברתי אליה בחוסר נימוס ובהתנהגות מגונה.
"בסדר." בסדר? מה עם תחזירי אותה עכשיו? או אל תשחקי משחקים?
"זהו? בלי להתעקש? בלי לצעוק עליי?" אני שואלת בבלבול.
"אני מכיר אותך במשך המון זמן, ראיין, החלטתי פשוט לסמוך עלייך." לא! אסור לך! אני רעה, רעה בשביל אחותך בחוק, בלתי מרוסנת בסביבתה ובטח ובטח שלא מצליחה לשמור על היצר המיני שלי!
"אוקיי." אני לוחשת ומנתקת, מביטה בדונה במבט מבוייש.
"אני מתנצלת על מה שאמרתי, לא הייתי צריכה להגיד את זה ככה, את פשוט יודעת לקרוא תיגר באופן החלטי למדי, הרגשתי מאויימת." אני ממלמלת אוסף של שטויות כדי למחוק מראשה את המשפט האחרון שלי.
"או שזה פשוט מה שהרגשת." חיוך נפרס על שפתיי ועיניי נקפצות לעיניה הכחולות שלוקחות אותי מיידית לגן עדן.
"אולי." עם כל נושא השיחה הזה התיאבון שלי הלך לגמרי, וההמבורגר שלי הוא רק בחצי הדרך לקיבה שלי.
"נראה לי שאבקש לארוז."
"וואו, כמה שדילן הפחיד אותך." אני מגחכת בדרכי אל הדלפק.
"אשמח אם תארזי לי." אני לא מסוגלת לאכול כמו שצריך במחציתה של דונה, לעזאזל, אני לא מסוגלת אפילו לחשוב.
אני חוזרת אליה לאחר שלקחתי את שקית הקרטון מן הדלפק.
"אני לא מפחדת מדילן," מלמול חד ותוקפני הרבה יותר משהתכוונתי להיות נפלט מפי ומושך את תשומת ליבה של דונה "אני מפחדת מעצמי כשזה קשור אלייך." אני מתיישבת ואומדת את תגובתה.
"אוה." השתנקות בוקעת מפיה ואני חושדת שסוף סוף הצלחתי ללכוד את תשומת ליבה.
"אני חושבת שכדאי שנלך." היא קמה ואני חושדת שחציתי את הגבול ברמת הכנות שלי היום, על פניה נופל צל של אכזבה שאני לא מבינה מדוע הוא מופיע.
היא מאוכזבת? ממה? ממני?
לכל הרוחות, הייתי נותנת הכל כדי לדעת על מה היא חושבת עם העיניים האטומות והמהממות שלה, אני מכושפת מקולה ומהופנטת מן התעוזה שלה, ישנה התרגשות ברוחי כיוון שאני לא יכולה לדעת מה יהיה הצעד הבא שלה, כל כך מסתורית בגוון הסקסי שלה.
"רוצה שאארוז גם את שלך?" אני שואלת למרות שכמעט סיימה את ההמבורגר שלה רק כדי לזהות באיזה טון היא מגיבה אליי, אולי היא כועסת...
"לא, תודה." וכרגיל היא מפתיעה אותי, היא לא כועסת, היא נשארת במבט העצוב הזה שמאוכזב אבל גם קצת אטום.
לעזאזל דונה, תני לעיניים שלך לדבר אליי, אני יודעת שהן רוצות.
אני מלווה אותה בדרכנו אל המכונית, משאירה את ידיי בכיסים ומתכווצת לנוכח הצליעה השקטה שלה רק כדי שלא אתפתה לחבק אותה.
אנחנו מגיעות אל מעבר החצייה ואני תופסת בידה ועוצרת אותה.
"למה עצרנו? הרמזור ירוק." היא ממלמלת.
"לא, הוא אדום." היא מסובבת את מבטה אל הרמזור ומתנערת.
למען האמת הוא היה ירוק לפני שניות ספורות אבל גם אם היינו מגיעות אל החצי של מעבר החצייה לא נראה לי שהייתי מסוגלת להזיז את עצמי.
תתנערי מזה, הכל כרגיל.
כשהרמזור חוזר להיות ירוק אנו עוברות ומגיעות אל הרחוב שבו החניתי את הרכב, לאורך כל ההליכה דונה שקטה מתמיד וזה מפחיד אותי, בהגעה אל הרכב היא נשענת על הדלת ומתרגלת נשימות "את בסדר?" אני שואלת אותה בעודי מלפפת את זרועותיי סביבה.
"הכל מסתובב." היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוק "אז כדאי שתנשמי." היא נושמת עמוק במשך דקה שלמה, החוצה ופנימה, כאשר היא מוכנה לחזור היא מהנהנת לי ואני פותחת את הדלת ביד אחת ואוחזת בה ביד השנייה.
"רוצה שאשכיב את הכיסא כדי שהבחילה שכנראה יש לך תעבור?" היא מהנהנת לעברי ואני מרפה ממנה לשנייה, מכווננת את הכיסא וחוזרת אל דונה שכעת מתמוטטת אל הרצפה, וברגע האחרון ממש אני אוחזת בה ותופסת בפניה "דונה?" מנסה להעיר אותה.
"שיט!" אני לוחשת לעצמי ומכניסה אותה אל הרכב, מרימה את רגליה ונכנסת מהצד השני אל מושב הנהג, מפעילה את המזגן על הקירור הגבוה ביותר, חוגרת חגורה ומתחילה בנסיעה אל בית אמה.
"הלחצתי אותך, לא הייתי צריכה להלחיץ אותך." אני מתנערת, מנסה לעשות סדר במחשבות שלי - הרופא אמר שזה קשור לדונה אבל גם ללחץ ולחרדה שלה, לא הייתי צריכה להתוודות בפניה, זה היה יותר מדי; אני ידעתי את זה.
למה ביילסון? למה?! אני דופקת את ידי בהגה.
"על הכעס הבלתי נשלט שלך, את יודעת שזה מפחיד, נכון?" הכעס שלי מפחיד, אולי עדיף שלא אכעס, הרי העובדה שאני ראש כרוב לא אמורה להשפיע על דונה.
לבסוף אני מצליחה לשרוד נסיעה שמלווה במחשבות מהגיהנום ומגיעה אל ביתה של אדמס. עכשיו, השאלה היא איך אכניס את דונה הביתה מבלי ליצור מהומה? מה אגיד להם? את האמת? - לא! בשום פנים ואופן, אסור לי, זוהי לא האמת שלי שאספר אותה. מה זה משנה?! תדאגי לבחורה!
נכון, אני יוצאת מהרכב אל כיוונה של דונה ומוציאה אותה ממנו, מרימה אותה ככלה אל ביתה, מעדיפה לדלג על דלת הכניסה הראשית ולבדוק אם הכניסה של המרפסת פתוחה, ואכן היא כן, אני נכנסת ובביש מזל גדול נתקלת במלאני שבדרך לצאת לעשות כביסה "מה קרה?!" היא צועקת ואני משקיטה אותה.
"מה עשית לבת שלי?" מל תוקפנית, ובצדק אבל אני מסבירה את עצמי היטב ובמהירות "לא עשיתי דבר, גברתי, ממש לפני שיצאנו חזרה הביתה דונה החלה להרגיש לא טוב, היא התעלפה לי במחזה עיניי, אני בסך הכל רק צריכה לצנן את גופה - אני חושבת שזאת התשישות שגרמה לה להתמוטט." אני ממציאה למלאני כל מיני שטויות ועל פניה אני רואה שהיא נרגעת.
"בבקשה, את יכולה להביא לי בקבוק מים קרים ומגבת עם קרח?" אני שואלת, יודעת שזה יהיה הדבר הטוב ביותר לדונה כעת.
"בטח!" היא שומטת את סל הכביסה בלחץ ונחפזת אל המטבח בזמן שאני נכנסת אל חדרה של דונה במסדרון ופוגשת בדילן שפוער את עיניו "לא עשיתי שום דבר, אני נשבעת." אבל איתו לא אוכל להסביר את עצמי כפי שהסברתי למלאני, הוא עוקב אחרי כשאני ממשיכה אל חדרה של דונה ומניחה אותה על המיטה.
"בפעם הראשונה שאני סומך עליך, ככה את מחזירה אותה." קולו תוקפני ומאיים עד כדי כך שהוא מצמיד אותי לפינה שלצד המיטה.
"דילן-" אני מתחילה להגיד "אני מקווה שיש לך הסבר טוב." אצבעו קפוצה אליי ועיניו מביטות בדאגה על דונה.
אני באה לפתוח את פי אך קול מלאכי עוצר בעדי "תפסיק, היא לא עשתה.. דבר." עיניה של דונה מצומצמות ועורה חיוור.
"דונה." דילן מעביר את רוב תשומת ליבו המרוככת אל דונה שבקושי מצליחה לשמור על עיניה פקוחות.
"זה מה שניסיתי להסביר, היא הרגישה לא טוב אחרי שהתקשרת, היא התעלפה וסחבתי אותה עד לכאן." אני מסבירה סוף כל סוף לדילן ותופסת את מקומו ליד המיטה שלה.
"הבאתי לך." מלאני נכנסת יחד עם סטלה שנראית דאגנית מתמיד ובידיה כל מה שביקשתי.
אני לוקחת בזריזות את המגבת, פורסת אותה ומניחה קוביות קרח בשורה בקצה שלה, אני מקפלת את המגבת ומניחה אותה על ראשה של דונה, לאחר מכן אני לוקחת את בקבוק המים ונותנת לה לשתות, היא מפגינה תגובת שלילה בנוגע למים "את חייבת." מבטי משדל אותה לשתות מים ובכך היא לוגמת שלוש לגימות גדולות ונושמת נשימות עמוקות בעודה ידה הקטנה אוחזת בידי הארוכה ולא עוזבת אותה.
אני בודקת את חום גופה בצוואר שלה וחשה בעור הברווז שנוצר לה בעקבות המגע שלי, אולי כי פשוט קר לה...
היא עדיין חמה, אני חייבת לצנן את גופה,
"הגוף שלך חם." אני רומזת, יודעת שדונה קיבלה תדריך לגבי מצבה הרבה לפני שאני קיבלתי.
"את רוצה שאני אעשה זאת או אמא שלך?" אחד מהשלבים לקירור הגוף הוא להפשיט אותה, ולמען האמת לא כל כך קל לי לבצע את הפעולה הזו.
"זה בסדר, תעשי את זה." אלוהים שיעזור לי.
"מלאני." אני קמה ומתנתקת מידה של דונה, ומדברת בשקט לכיוונה של מלאני.
"הגוף שלה מתחמם, היא יכולה להתעלף שוב כל רגע." מלאני נלחצת אל מולי ואני מרגיעה אותה בליטוף כתף "דונה אמרה לי שהרופאים המליצו לה לשים קרח ולהתפשט מול מזגן או מאוורר." היא נרגעת ומבינה את כוונתי. אני לא יכולה להפשיט אותה, זה פשוט יותר מדי, ובנוסף זה לא טוב לדונה, הרי אני הייתי זאת שהלחצתי אותה מלכתחילה בגלל הפה הגדול שלי.
"דילן, סטלה צאו בבקשה מהחדר." דילן מביט בי במבט שמבהיר לי היטב שהמקרה הזה לא נגמר רק בהסבר שלי.
אני באה לצאת אבל מזהה את ידה של דונה מושטת אליי "את יכולה להישאר?" קולה חלוש אבל החלטי ואני מבינה שגם אם לא אפשיט אותה איאלץ לצפות בה.
"בטח." אני אוחזת בידה בזמן שמלאני מורידה לה את הבגדים.
אני מתמקדת בעיניה ולא נסוגה מהן אפילו לשנייה עד לרגע שבו מל מכסה את דונה בשמיכה.
"את בסדר?" מל שואלת את דונה שמהנהנת בחולשה "אני חושבת שהיא פשוט עייפה, כדאי שנשאיר אותך לנוח." אני מסבירה לדונה שמסרבת לעצום את העיניים ולשחרר מידי "הי, הכל בסדר." מבטה מודאג ועוצר דמעות, ואני מתחילה לתהות מדוע.
היא לוכדת אותי במבטה המכשף, מותירה אותי עומדת שם לצד מיטתה. ואז אני מבינה סוף סוף, אני מבינה שהיא רוצה שאשאר "אני מבטיחה שעדיין אהיה פה כשתתעוררי." אני מרגיעה בחיוך קטנטן, עדה למבטיה החוזרים של מלאני.
דונה עוצמת את עיניה בסופו של דבר ומשחררת מידי, אני יוצאת מן החדר יחד עם מלאני, מותירה את המלאכית לשנתה השלוותית ומגיעה אל סלון הבית עם אימה.
"כדאי שתסבירי את עצמך בפירוט גדול יותר ממה שאמרת לי." טון קולו התוקפני של דילן תופס אותי ביציאתי מהמסדרון.
"דילן..." סטלה מנסה לנחמו "אל תתערבי, סטלה." וואו, הוא באמת כועס אם החליט לוותר על כינוי ה"מאנקי" שלה.
"מה שאמרתי לך, אני ודונה עצרנו לאכול, אחרי שיצאנו מארוחת הצהריים והגענו לרכב היא אמרה לי שהיא לא חשה בטוב ושלוש שניות אחר כך התעלפה לי בידיים, מה ציפית שאעשה? אקח אותה לביתי ואטפל בה? אתם המשפחה שלה." אני משלבת את ידיי ומקשיחה את לסתי, עכשיו תורי להיות כעוסה.
"אני מבין, ממתי נהפכתן לקרובות?" הוא ממשיך בנימה התוקפנית שלו.
"אני רק נמצאת לצידה, זה לא אומר שאני קרובה אליה, דילן, הבהרת את הנקודה שלך היטב אמש." אני מחליטה שמיציתי את השיח הזה ונסוגה אל המטבח שם מלאני נשענת על האי וצופה בנקודה כלשהי בתקרה "את בסדר?" אני שואלת אותה בעיקר בגלל פניה המודאגות.
"אם להיות כנה מצבה הבריאותי והנפשי של הבת שלי די מדאיג אותי." חיוך מזדקף על שפתיי "כמובן, את אמא שלה." דאגה אימהית, אוח, דאגה אימהית.
"תרצי ספל של תה?" היא שואלת בחביבות.
"לא תודה, יש לי עוד ניירת לעבוד עליה היום." אני נזכרת בפרזנטציה שהבטחתי להכין לישיבה הבאה שלי עם מונסנטו, לקבוע רשימת ראשי מחלקות בנוגע לפרוייקט החדש, לצוות כל מי שנמצא מתאים ולמלא את פנקס הרעיונות שלי לפגישה עם יו.
"לא הבטחת לדון שתיהי כאן כשתתעורר?" היא זוקפת את גבותיה בזמן שפי מתעקל בחיוך ביישני.
"נכון, זה בסדר מצידך אם אביא לכאן את המחשב שלי ואשב לידה?" היא מהנהנת בתנועה שמצהירה שזה מובן מאליו.