השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 14 - ביילסון

יום ראשון ה-15 באוקטובר - יום שישי ה-20 באוקטובר.

"איפה שהוא בין חם לקר"

היא מתיישבת מעליי ותופסת בידיי, מרתקת אותי למיטה בעיניה הכחולות המתגרות. חיוכה ממזרי אך כאשר שיניה נחשפות בצחקוק היא נהפכת קורנת כשנדליר יוקרתי המנצנץ בשלל צבעים.
"תפסיקי" היא מתחננת אליי כאשר אני מסובבת אותה ומטביעה אותה על המיטה תחת גופי.
"מה?" אני שואלת במבט תמים.
"את חייבת לתת לבחורה מעט זמן לנשום. אנחנו בני אדם למען השם, לא חיות" היא משתובבת לעברי בגיחוך, כנראה מתכוונת לחצי הלילה הזה שבו לא באמת עצרתי למנוחה - היא יכולה להאשים אותי? אני לא יכולה לעמוד בפניה.
אני מתרוממת ומהנהנת באישור תוך כדי שאני משלבת את ידיי בהמתנה, גורמת לה לצחקק אף עוד יותר ממקודם.
היא נושכת את שפתיה, ומעבירה את ידה בשערה, מביטה בי במבט ממזרי ואני מנסה לשמור על איפוק, באמת שכן אך שפתיה העסיסיות מפתות אותי לנשוך אותן ולעשות בהן כרצוני.
אני נושכת אותן ולאחר מכן את פטמותיה. בזמן שהיא מצחקקת אני מתנפלת על צווארה "הרגע סיכמנו שתתני לי לנשום, לא?" היא שואלת מבעד לצחקוקים הילדותיים שלה שמפיחים בי אושר בלתי יתואר.
אני מתנתקת מצווארה כאשר היא תופסת בפניי בשתי ידיה ומביטה בה "אלא אם כן הזמן לנשימות הוא גם זמן לפיתויים..." אני קופצת את גבותיי בליקוק שפתיים ולוקחת לעצמי דקה או שתיים לבחון אותה, היא כל כך יפייפיה והיא כולה שלי - לפחות באופן מסוים: עיניה הכחולות נדמות כפניני צדפות ממעמקי אטלנטיס, לחייה סמוקות ושערה מבולגן ונפוח יותר מהרגיל, כנראה בגלל כל הסקס הזה שעשינו.
שדייה מלאים ועומדים בצורה מושלמת להישג ידיי ופטמותיה מזדקרות כתגובה אליי. אני לא יכולה לעמוד בהן לכן אני אוחזת בשדייה בשתי ידיי, מלקקת את אחת מהפטמות בגנבה ומציצה אל עבר דונה שנראית כמאשרת "ראיין..." היא גונחת בעונג כצליל מיתר אוטופי לאוזניי אשר גורם לי לחשוב על התקופה העתידית שהולכת להיות לי בקרב דונה אדמס ומאושרת בחלקי על אף שיש בינינו מחלוקות בעניין.
אני עוצרת את זרם המים בכיור, קוטעת את זכרונותיי מהלילה האירוטי במיוחד שהעברתי בחברתה של גברת אדמס ומביטה במראה בעודי משיבה את מברשת השיניים למקומה.
השעה היא שש וחצי בבוקר ודונה כמובן ישנה. היא לא ממש טיפוס של בוקר.
ליל אמש היה ללא ספק הלילה הטוב ביותר בחיי, ובכן, חלקים ממנו, ועוד לחשוב שאזכה לחוות זאת שוב ושוב? מזל נפל בחלקי לא כזה מזל גדול נקפצת במחאה חלק קפדני בתת המודע שלי, יודעת שאני רציתי הרבה יותר מאשר היחסים שלי עם דונה כעת.
מזל בהחלט! נקפצת וסוטרת לה חלקה השני של תת המודע שלי, לבושת שמלת טוטו קצרה במגוון צבעי הקשת ופותחת את רגליה הזנותיות לעברי.
אני מנערת את ראשי מן הבלגן שמתחולל בו ויוצאת מחדר האמבטיה אל עבר חדר הארונות, מתלבשת בבגדי ספורט ומוציאה מהארון השני עוד סט של בגדי ונעלי ספורט אל עבר חדר השינה לצד דונה.
היא תצטרך אותם.
אני מלטפת את שערה, תוהה לעצמי אם עיניי חזו בעוד בחורה שנראית ככה בבוקר: ריסיה נחות על לחייה, שערה נפוח ומפוזר לכל עבר אך עדיין מבריק בניצוץ הברונטי-בלונדיני שלו, בטנה עולה בנשימות קטנות ושפתיה- אוי שפתיה האדמדמות כתות, עד כמה הן מבריקות, כאילו ליטשו אותן בזה הרגע. מחשש שלא אעמוד בפיתוי אני מצמידה את שפתיי אליהן מספר פעמים עד שעיניה הטורקיזיות נפקחות לעברי בדביקות ומביטות אל עבר השעון "מאוד מוקדם, תחזרי לישון" קולה ממלמל בצרידות של בוקר.
היא מצמידה אותי לעברה כבובת דובי ומאלצת אותי לשכב לצידה. מממ... לא להתפתות ביילסון!
"אנחנו יוצאות לעשות פעילות גופנית. עכשיו." אני דורשת בתוקף לעברה כשהיא נוחרת בבוז.
"למה לצאת בשביל פעילות גופנית כשאנחנו יכולות לעשות אותה במיטה?" היא נושקת לצווארי ואני מתרוממת מהמיטה, מבינה שדונה לא הולכת לצאת ממנה ונכעסת - האנשים הנחותים ביותר הם אלה שלא מקיימים הבטחות.
אוף. הבוקר הזה לא הולך בכלל כפי המתוכנן לו!
ברגע של אי שפיות זמנית אני מחליטה להרים אותה על כתפי ולקחת את בגדי הספורט איתי בזמן ששלל צעקות וקללות בוקעות מפיה "ראיין, תורידי אותי!" היא פוקדת לעברי. לא ידעתי שהיא יכולה להיות כזאת נוקשה ותוקפנית.
גם לא ידעת שהיא תחרפן אותך ככה רק בגלל שלא קמה מהמיטה.
"צר לי לבשר לך, גברת אדמס, אבל התחייבת לפעילויות גופניות בתמורה לסקס, האם אני צודקת?" אני שואלת, לא חוששת להיות גסה ומשעשעת יתר על המידה. היית מספיק גסה אתמול למשך תקופת חיים שלמה! מתרה בי תת המודע שלי.
"הו! איך את מעזה?!" היא מגיבה בפליאה לנוכח הגסות שלי ומתעלמת נחרצות מהנימה המשועשעת שלי בזמן שאני עושה את דרכי לסלון.
"תעני על השאלה." אני דורשת ממנה בקול תקיף הרבה ממקודם.
"נניח" היא ממלמלת בנפנוף, מה שמעורר בי את הרצון לצחוק. דונה אדמס היא מצחיקה אבל עדיף לי שתשעשע אותי, יותר מאשר תחרפן אותי.
"הצטרפי אליי." אני משכיבה אותה על הספה באנחה. מביטה בעיניה שמשום מה אפלות יותר.
"כן אבל, בשש וחצי בבוקר לעזאזל?" היא מגלגלת את עיניה, נוטשת את המבט המבלבל האחרון, ומביטה בי בעיניים כחולות גדולות מהספה. התחנפות לא תעזור לך, מתוקה.
ורק שתי שניות לאחר שהחלטתי להיות אדישה למתיקותה אני נאנחת, זה יותר מדי קשה.
כיצד אוכל למצוא בי את הכוחות הנפשיים להיאבק בה כשהיא כזאת מתוקה?
"כן." אני חורצת, מסווה כל רגש של חולשה באוטומטיות כנגדה ומשלבת את ידיי אל מולה, מודה לאלוהים שהיא לובשת טישרט ותחתונים כי אחרת לא הייתי מצליחה לשלוט בעצמי ונותנת לה לעשות כמבוקשה.
"תתלבשי." אני פוקדת ומסלסלת את שערי שאותו אספתי בגומייה.
היא קמה ממקומה, תופסת בשולי חולצתה ופושטת אותה מעליה למולי.
אני מחייכת חיוך צדדי לעברה, מחזיקה את עצמי די חזק מלהתנפל עליה.
האם פגשתי בעבר באישה שעשתה לי חיים עד כדי כך קשים בחברתה? נחמד לדעת שדונה גילתה את הנשק הזה נגדי, וכך תוכל לגרום לי ללכת בעקבותיה כמו שוטה ללא בושה בכל זמן נתון.
היא מתלבשת באיטיות מייסרת, דואגת לשלוח לי מבטים ממזריים וחיוכים לא ישרים לאורך כל התהליך המזויין עד שאני מציעה לעזור לה להתלבש בעצמי.
היא כמובן צחקקה, הבינה שאני מציעה להפסיק את הסבל האירוטי הזה וחסה עליי בכך שהיא סיימה להתלבש בזריזות.
רצנו ארבעה קילומטרים, שזה מספר נאה יחסית לאישה שלא הייתה בכושר גופני במשך שנתיים.
היא התלוננה. אני רגילה לנשים שמתלוננות אבל משום מה זה הכעיס אותי, הנחמה היחידה שלי הייתה בניצוץ הקטנטן שזכיתי לראות פעמים מעטות במהלך הדרך, ואני מודה שלא ראיתי אותו כמעט בכלל, אולי רק כששכבנו וכשאנחנו רבות. אוויר צח וקצת שמש עושים לה טוב, היא נראית זוהרת ולא רק מבחוץ.
מרבית הדרך שתקנו ונתנו למוזיקה שבאייפוד שלי להיות לצליל בעבורנו.
פה ושם היא שחררה בדיחות כדי לשבור את הקרח, אבל למען האמת, זה היה מוזר להישאר לצד מישהי - מושכת ככל שתהיה - אחרי לילה של סקס פרוע ולהבין שהיא לא בת הזוג או הסטוץ שלי, נאלצתי לעשות סדר במחשבותיי בכדי להירגע.
אני פותחת את הדלת הראשית לשביל הגישה של הבית שלי, מורה לדונה להיכנס עם ידי ונשענת על הדלת "התעייפת, אה?" היא שואלת בהתנשאות כחלק מהניסיונות שלה להפיג את המתח.
אני עדיין כועסת עליה, למעשה כעסתי עליה מאז שהערתי אותה, לפעמים פשוט לא אכפת לה מעצמה וזה עדיין מחרפן אותי השם יודע למה.
אני שמה לב לכך ששרוכיה אינם קשורים ונחרדת. על זה בדיוק אני מדברת! את לא יכולה לבדוק את השרוכים?!
אני מעלימה את הכעס ושולחת אליה גיחוך קריר, בכל אופן יודעת שאפילו עוד לא התחממתי, שלא לדבר על התעייפתי.
"אני לא מתעייפת כל כך בקלות," אני מתקרבת אליה, שולחת אליה מבט ומתכופפת אל נעליה, מביטה בה מלמטה וקושרת את שרוכיה "כדאי שתזכרי את זה" אני לוחשת כשאני מתרוממת בדרך המגרה ככל האפשר אל מול עיניה הכחולות הסקרניות והנאיביות.
זה יהיה העונש על חוסר האכפתיות שלך כלפי עצמך. אגרה אותך עד מוות בדיוק כפי שאת עושה לי.
לפתע, היא תופסת בפניי ומצמידה את שפתיי לשפתיה. אני מאפשרת ללשונה את הגישה לפי וטועמת את פיה, טעם כה טהור של תות ודונה. תשכחי מהעונש.
נדמה שבזה הרגע הסינוסים שלי נפתחו ואני יכולה לנשום סוף כל סוף.
אוי דונה, אני כל כך רוצה אותך.
אני אוחזת בישבנה, מעסה ומעצבת אותו לפי רצוני, בזמן שהיא משחילה את ידיה אל הטרנינג שלי.
אני מחליטה להרים אותה ולהשכיב אותה על הדשא. להתמזמז זאת המילה הכי טובה לתאר את המצב הזה.
מה אני עושה? אסור לי להתמזמז איתה!אני עדיין כועסת עליה, לעזאזל.
אני מפסיקה ונושמת נשימה ארוכה.
"מה קרה?" היא שואלת ועיניה דואגות, היא מלטפת את האזור תחת אוזני. היא הבחינה שהוא די רגיש אצלי למגע - אני נתקפת צמרמורות שוב.
אל תתני לה לפתות אותך שוב. קומי.
"בואי נאכל ארוחת בוקר" אני משנה נושא.
"אוקיי" קולה עוטף וחמוד עד כדי כך שאני נושקת לשפתיה נשיקה בתולית.
אני מנסה להבין למה אני כל כך כועסת, עשיתי עם הבחורה הזאת כבר המון דברים מלוכלכים או לא, חשקתי בה בפומבי ועוד. האם זה בגלל שהיא לא נכבשת בקסמיי עליהם עמלתי שנים רבות? או שזה באמת בגלל שהיא לא דואגת לעצמה מספיק? יקח לי שנים לעבד את כל מה שקרה איתי ועם דונה מאז הגעתי לכאן.
היום עובר באופן קודר ומוזר, אני ודונה ממשיכות בתלם שאיתו התחלנו מאז דחיתי את הנשיקה שלה: היא מתוקה ושקטה מתמיד, אני עצבנית ונוזפת על כל הקשור בבריאות שלה, הפעם בקול.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חילקתי כזה מספר של הרצאות שלא לעבודה שלי.
ויחד עם המחשבה הזאת אני נזכרת שאני גם לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בחורה הצליחה לחרפן אותי על כאלה דברים קטנוניים. אני נשמעת כמו אמא בשבילה, עם כל האירוניה שבדבר, אז כך או כך לא הופתעתי כשהיא החליטה שנמאס לה ממני באיזשהו שלב וחזרה לביתה. מערכת היחסים הזו לא הולכת לפי התוכניות שלי כלל וזה מערער את הסדר הפנימי אותו אני נואשת לסדר.
לקראת סוף היום בעודי מנסה לעכל את הדבר שנקרא דונה אדמס היא מגיעה לבושה בשמלת מיני סגלגלה ושיער גלי שלא אופייני לה, המחשוף כמעט גורם לי לקריסת מערכות. היא הולכת לאנשהו?
שיט. יכול להיות שלמרות שאנחנו שוכבות היא תלך להזדיין עם אחרים? לא דיברנו על זה!
"היי," נימת קולי נעימה יותר מאשר התכוונתי שתהיה. לאן היא הולכת בשמלה שכזאת?
"גברת ביילסון, שלום לך" עכשיו כשהיא מתקרבת אני רואה שקית שמבצבצת מאחורי גבה. מה יש לה שם?
למה אני לא מודעת לשום דבר שקורה כאן עכשיו?! אני משתיקה את הצלילים בידיעה שבעוד רגע אדע במה מדובר.
"את נראית מאוד חגיגית, אדמס" אני חושבת שהגיע הזמן להעיף את לוח העבודה הצידה להיום, לא הצלחתי ולא אצליח לעבוד במה שנשאר ממנו, לא כשהיא כאן.
"את נראית מאוד מסוקרנת, ביילסון" הנימה המשועשעת שלה מאווררת את החדר במשב רוח קליל כרגיל, ולשם שינוי אני מחייכת בתגובה. ברכות על התגובה הרציונלית הראשונה שלך היום!
"ובכן, חשבתי שהיום היה קצת..." אני בוחרת לנסות להשלים אותה "איום ונורא?" היא מגחכת.
"התכוונתי להגיד מוזר. זה לגמרי ברור שיש לך ספקות לגבינו," מה? יש לי? אני בוחרת להגיב בשתיקה רועמת ובתהיות פנימיות על הרגשות הלא מוכרים לי.
"זה בסדר, ראיין. גם לי היה מוזר, וחשבתי על זה רוב היום," אוי לא. היא מסיימת את זה בינינו? דפקתי את הכל. למה אני חייבת להיות קרה וכעסנית אליה? מה יש בה שגורם לי.. לאבד עשתונות?
"ההגדרה למה שאנחנו היא "חברות עם הטבות"," היא מנסה להתבדח? עליי?
"אני חושבת שהצטיינת בחלק של ה"הטבות" אבל אני לא חושבת שאנחנו מכירות אחת את השנייה מספיק בשביל להיות חברות, אולי זה מה שעושה אותנו כל כך מוזרות." בעל כורחי אני מצחקקת כמו ילדה קטנה. הצטיינתי? וואו. אני יודעת שהיא משתוקקת אליי אבל זה שונה מאוד מלהיות מסופקת במיטה איתי, אין יותר מאושרת ממני לגלות מה היא חושבת על כישוריי המיניים.
"אז הבאתי אוכל סיני, שבמחשבה שנייה אני לא יודעת אם את אוהבת." היא נראית נבוכה לרגע, ועכשיו היא נראית כמו ילדה קטנה ואבודה שטובעת במימדי הבית הענקי שלי.
אי אפשר לתאר את האומץ שלה במילים. אחרי שהייתי כל כך איומה אליה היום היא בוחרת להופיע מיוזמתה ולחשוף את הקלפים שלי במקומי? אני מעריצה אותה. וגם, אני לא חושבת שמאז מלודי הייתה בחורה שיזמה איתי ארוחת ערב.
"אשמח לאכול אוכל סיני איתך, אני מאסיה אחרי הכל." אני מקלילה את השיחה בשבילה, יודעת שזה מה שהיא נואשת לעשות.
במחשבה שנייה על מה שאמרה כלל לא שמתי לב שגם דונה הייתה שקטה ומהורהרת רוב היום, בשונה מהאישיות החריפה והקופצנית שהכרתי בה.
אני קמה מן הספה הטובענית סוף כל סוף ומתעשתת "תרצי משהו לשתות?" אני פונה אל המטבח אוטומטית.
"מה שזה לא יהיה שאת שותה." היא מתקרבת אל המטבח ומתיישבת אל שולחן האוכל שמעברו השני של הבר.
אני מוציאה שני בקבוקי בודוויזר מן המקרר וניגשת לשבת מולה לא לפני שהבאתי צלחות וסכו"ם איתי לשולחן.
"אני מחכה." דונה מכריזה למולי בעודה יושבת קצרת רוח. מחכה למה? אוה! השיחה.
"שום דבר לא עולה לי לראש, אבל הייתי שמחה אם תפרטי יותר על ההצטיינות שלי במיטה" אני קופצת גבות ופותחת את בקבוקי הבירה בשביל שנינו. אני זוכה לצחקוקים מהצד שלה.
כן! הצלחתי להצחיק אותה.
"זה מה שאת תמיד רוצה לדבר עליו, מה?" היא שואלת בשעשוע ופותחת את קרטון הנודלס והסושי.
"אני מניחה שזה העניין עם תשוקה בלתי נגמרת" אני מתחילה לאכול ומגלה שהאוכל מדהים. סרקתי את מרבית ניו יורק בחיפוש אחר אוכל סיני כזה טוב, אצטרך לשאול אותה מניין הוא הגיע.
"את מנסה לעשות ממני צחוק, גברת ביילסון?" לא הייתי חולמת על לעשות דבר כזה אבל בכל זאת שפתיי נמתחות לחיוך מרושע, מה שמזכיר לי על ההתנהגות שלי היום: למה אני חייבת להיות אכזרית אליה? זה לא מגיע לה.
"רציתי להתנצל על היום. אני הייתי צריכה להיות זאתי שמזמינה אותך לארוחה." אני מזכירה לעצמי עד כמה אמיצה ועקשנית דונה, הדבר מעלה בי חיוך.
"אין צורך. מה את אוהבת לעשות כשיורד גשם בחוץ?" מאיפה היא הביאה את זה עכשיו? אני מתעננת.
"לצאת להליכה. למה את שואלת?"
"באמת? רציתי להכיר אותך קצת יותר טוב" היא מושכת בכתפייה.
"אה. מה את אוהבת לעשות כשיורד גשם בחוץ?" אני חוזרת, מבינה שזאת שאלה נדושה ששואלים בדרך כלל בדייט ראשון, לא?
"לקרוא תסריט או ספר, עם כוס חמה של שוקו בצד." אני מחייכת לעברה, היא כזאת ילדותית שזה מדהים אותי.
"אוכל מועדף?" היא שואלת.
"זה מגוחך! אני לא יכולה לבחור רק אחד." נימת קולי קפואה.
"אוקיי. מה לגבי ספר אהוב?"
"כל מה שקשור באגדות הארתוריאניות." היא זוקפת גבה.
"המלך ארתור ואבירי השולחן העגול?" היא מכווצת את מצחה. על מה היא חושבת?
"זאת קלאסיקה." אני מסבירה.
"מאוד מיושנת ורומנטית." אז מה?
"מה רע בלהיות רומנטי?" אני מצתדקת.
"לא חשבתי שחרבות ואהבות זה הקטע שלך." היא משתעשעת על חשבוני עם החיוך המשוחק שלה?
ואני לא יודעת אם זאת העובדה שהיא צוחקת עליי, האומץ הבלתי יתואר שלה, השמלה המשגעת, או הטירוף הרגיל בסביבת האישה הזאת אבל אני רוצה אותה והתשוקה הנבנית ביני לבינה מאשרת לי.
אני נוטשת את הצלחת אחרי המזלג וחצי שטעמתי מהאוכל.
"לא טעים לך?" הקול שלה גרגרני ולא יציב, והמחשוף שלה נדמה גדול וטובעני יותר מאשר היה. אני ממש שמחה שלא הלכה עם השמלה הזאת אל עבר מישהו אחר. אני מנסה להתנער, אבל המחשבה שלה בידיים של מישהו אחר מטמטמת אותי - אני רוצה לתבוע בעלות על הבחורה הזאת- היא שלי ואך ורק שלי.
"אני לא חושבת שאני רעבה כרגע, לא לאוכל בכל מקרה." אישוניה מתרחבים. כן! אני משפיעה עליה כמו שהיא משפיעה עליי. את שלי בייבי.
"אני שמחה לבשר לך שגם את הרעב הזה תוכלי להשביע, גברת אדמס." אני מוסיפה, מצפה לתגובה שלה.
"ראיין" היא נושפת.
"כן דוני?" אני שואלת, קמה על רגליי ורוכנת אליה כמו חיה שעטה על הטרף.
"אני כל כך רוצה להשכיב אותך על השולחן הזה, גברת אדמס." היא מרימה את מבטה, חנוקה ממילים ומתרוממת תחת מבטי חדור המטרה. הנה, בזה אנחנו טובות, בלחרמן אחת את השנייה עד מוות.
אני צועדת את המרחק הקצר שבין הגוף שלי לגוף שלה בזמן שהיא מתרוממת ונשענת על שפת השולחן.
אנחנו רק נשיפות כבדות ואנחות, ואפילו עוד לא נגענו אחת בשנייה!
"תסתובבי" אני פוקדת עליה וכך היא עושה. מוצא חן בעיניי.
אני פותחת את השמלה שלה "שלא תעזי ללבוש אותה מול מישהו שהוא לא אני, מבינה?" אני שואלת, מרגישה יותר מדי קרירה ורכושנית כלפיה אז אני מניחה לידיי ללטף אותה ולשפתיי להדביק נשיקה על צווארה כדי לעדן את הפקודה שלי.
היא מהנהנת בנהמה. אוי כמה שהיא חושנית.
אני מקלפת ממנה את השמלה ומסובבת אותה אליי, זוכה לקבל הצצה לפטמותיה הזקורות. "המחשוף הזה יכל להרוג אותי" אני מטביעה את פניי בשדייה ודוחפת אותה אחורה עד שהיא חצי שוכבת חצי יושבת על השולחן. "את מנסה להטריף אותי?" אני פולטת כשהיא גונחת את שמי ומתחכחת בי מעט.
אני מוצצת את פטמותיה ומעסה את שדייה, אני יכולה רק לדמיין עד כמה היא רטובה מכל ההתחכחויות הללו בי.
אני יודעת עד כמה אני רטובה, וזה כל כך מחרמן לעזאזל.
אני רוצה לשמוע אותה גומרת, זה מה שיספק את הדחף המפלצתי שבי, שרוצה לתבוע בעלות על כחולת העיניים המהפנטת הזו.
אני מתמקדת בלזיין את הפטמות שלה עם הפה שלי ומשתמשת בשיניים קצת יותר מדי, ובכך גורמת לה לצווח מעונג, והצווחה הזאת מגיעה הישר למקומות הדרומיים ביותר בגוף שלי. פאק...
אני בקושי מבחינה שהיא גמרה כי אני כל כך עסוקה בטיפול המסור שמעניק הפה שלי לשדיים שלה. השפתיים שלה זועקות לשפתיים שלי, ומי אני אם לא מספקת את כל רצונות הגברת הזו?
"למיטה. לפני שתחרפני אותי שוב." היא מצחקקת.
"אבל מה לגבי האוכל?"
"נאכל אחר כך." אני מרימה אותה בידיי ככלה, מובילה אותנו אל חדר השינה ומדליקה את האור, זורקת אותה על המיטה ומתפשטת הכי מהר שאני יכולה.
"תגידי לי, גברת ביילסון, יש לך "חרב" במקרה?" היא מצליבה את ידיה מאחורי ראשה בחיוך משועשע. חרב? אהה... אז זה מה שהיא רוצה? היא מתפתלת בתגובה למחשבותיי.
אני מביטה אל הצטלבות ירכיי כעונה על שאלתה "אבל, אני חושבת שיש לי כמה "חרבות" מגומי אם זה מה שאת שואלת, גברת אדמס." אני מצמצמת את מבטי אליה בזמן שאני רוכנת לנשק את בטנה התחתונה.
"בבקשה, סר לנסלוט." היא מתחננת בחיוך לגלגני.
"את לועגת לי?" אני שואלת כלא מאמינה, אז זה היה העניין עם החרבות...
"כלל לא, גברת ביילסון." חיוכה הרחב והשובב מדביק אותי גם בחיוך.
"כרצונך, גוויניבר." אני כדה כידה, נסוגה אל חדר הארונות וחוזרת עם בקשתה של דונה.
"שני הצדדים?" היא מצפה שאני לא אהנה? גם ככה הלחות שהצטברה לי בין הרגליים משתווה לתכולתו של הנילוס.
אני בוחרת להגיד משהו שישעשע אותה
"למיטב זכרוני, גם סר לנסלוט וגם המלכה גוויניבר נענגו מקיומו של הרומן הסודי בניהם." אני נשכבת מעליה ותופסת בידיה, מנשקת את צווארה בעודה פולטת נחרת צחוק, אני מפשילה את תחתוניה לאט לאט.
אוי, אני כל כך רוצה אותה לכן בלי שום גינוני טקסים וזמני שעשועים אני מחדירה אליה את הצד הראשון של הדילדו ואליי את הצד השני. לעזאזל, זה כל כך טוב כשהאזורים הדרומיים שלנו פוגשים אחד בשני.
אני מתפעלת מכמה שאני רוצה אותה, היא הייתה כל כך שקטה היום ואז בערב כל כך בוגרת ומשתלטת, סקסית שכזאת.
במחשבה שנייה, אני הופכת אותה כך שהיא מלמעלה "את. תרכבי עליי." עיניה נפערות בעודה מנסה לעכל את התפנית שקיבל חדר המיטות.
תראי לי שאת שלי, בייב.
היא מתחילה לזוז בחושניות ומהירות, מזכירה לי את הדונה החריפה והכעסנית שאני מכירה כשהיא מנשקת את פלג גופי העליון ומחלצת ממני אנחות "דוני!" אני מתנשפת, מתאפקת מלגמור מוקדם מדי ומגיבה לה בדחיפות איטיות משלי מלמטה כך שאם אגמור, זה יהיה יחד איתה.
זה לא כזה פשוט להתאפק, אני צופה בכמה מחרמנת היא מהנקודה הזאת וזה מפליא אותי יחד עם השילוב הממכר של הריח המתוק-חמצמץ שלה: לבנדר ודבש.
אוי! וריח של סקס...
אני מתפוצצת לאלף חתיכות, לא טורחת לסתום את הפה וצועקת את שמה מספר פעמים כשהיא נדחקת לתוכי ומאריכה את האורגזמה שלי.
כשאני חוזרת לגבולות השפיות אני מגלה את עיניה הטורקיזיות של דונה בוהות בי, ראשה נח על החזה שלי בשלוות נפש.
"ללא ספק הצטיינת" היא ממלמלת ומעלה בי חיוך רחב מאוד.
"אז את מתכוונת להלביש אותי ולהחזיר אותי לשולחן? אני גוועת" אני מהמהמת אליה "ממ.."
"לא אמרת שלמיטב ידיעתך שני הצדדים נענגו מהרומן?" היא מזדקפת בפרצוף צדקני ומשלבת ידיים ברוגז.
אני מחייכת אבל לא מגיבה. הגיע תורי לחרפן אותה עד מוות.
"מה הספר האהוב עליך?" אני משנה נושא, רוצה להתבדח עליה גם כן.
"אני המצאתי את המהלך הזה, ביילסון" היא מתרה בי, גורמת לי לחשוב שאני לא מנכ"לית בת עשרים וחמש כלל אלא ילדה נזופה בת שש.
היא נשכבת מעליי ומאזינה לקצב ליבי בזמן שאני נענגת מהשקט הבלתי מביך שאפף אותנו.
זה היה מהיר. כנראה שהזדקקתי לחיבור הזה בינינו מאז התעוררתי, זה מה שהכעיס אותי? הכמיהה לדונה? לא. לא רק.
מאזכורו של הכעס אני נזכרת בחששות שלי שעלו כתוצאה מהשמלה המחרמנת אש שדונה לבשה עד לפני חצי שעה.
"אנחנו לא לגמרי דיברנו על מונוגמיה." אני חצי אומרת חצי שואלת.
"למה את מתכוונת?" עיניה הטורקיזיות חזרו להביט בי. אוי עד כמה התגעגעתי אליהן.
"במערכת היחסים שלנו אנחנו מונוגמיות או לא?" אני שואלת באופן ברור.
פיה מתעקם והיא מתרוממת מעליי "חשבתי שזה היה ברור." קולה תובעני ומבטה כועס. שיט!
"לא לי." אני מנסה להרגיע אותה בליטופים.
"אז תני לי להבין, אנחנו במיטה ביחד בזמן שאת חושבת על האפשרות שלך לשכב עם אחרות כביכול?" מה! לא. לא. לא. לא.
למען השם דונה, הרגע היית שלי.
"מה פתאום!" אני מתרה בה בשעשוע. הרי רק אתמול בערב היא הלכה מכות עם מישהי ברחוב בגללי.
היא קמה מן המיטה ומתחילה להתלבש "אני לא מאמינה עלייך." היא ממלמלת אליי בעודה לובשת את התחתונים. אני המומה לאורך כל התהליך. היא הולכת ממני? אבל היא שלי! היא לא יכולה ללכת, אסור לה, אסור לה.
החרדה מטפסת לי אל העורקים ומאיימת לבלוע אותי.
"דונה." אני מוצאת את הקול רק כשהיא יצאה מהחדר אל עבר חדר המגורים.
שיט. אני צריכה להתלבש ולרדוף אחריה. אני לובשת את המכנס והחולצה בזריזות ורצה אל חדר המגורים רק כדי לגלות שהוא ריק, אני רצה החוצה ותופסת אותה במעבר שבין הבית שלי לביתה שלה.
"דונה, אל תלכי." אני נושמת לרווחה ואוחזת בה על אף שהיא מנסה להתנגד.
"עזבי אותי." היא תוקעת בי מרפקים.
אל תלכי ממני, מתוקה.
"אני לא מעוניינת לדבר איתך, ראיין." קולה נודף ארסיות.
"רק חכי שנייה, תני לי להסביר למען השם." אני אוחזת בפניה ומושכת אותה אליי עד שהתנגדותה פסקה מלכת.
"דונה." אני מושכת את תשומת ליבה אליי "אני דיברתי על כך שאת תהיי מונוגמית." אני מתנשפת, לחוצה מהאפשרות שיכולתי לאבד אותה כאן ועכשיו.
את חייבת ללמוד איך להגיב, ביילסון!
"אז למה צחקת עליי?" היא תוקפת.
"כי, כי רק אתמול בערב התאגרפת עם האישה הזאת במועדון, את חושבת שלא קלטתי אז?" אני תוקפת אותה חזרה. למה היא מתעקשת להפוך אותי לאכזרית?
אילולא כך התנהגת היא לא הייתה מתעקשת.
היא מעקמת את פיה, מתאמצת להחניק את החיוך שלה "התאגרפתי?" אני מהנהנת ומשיבה לה חיוך. לא יאמן עד כמה היא יפה, למרות שעד לפני רגע הייתה מהירה ועצבנית.
המחשוף שלה עדיין מטמטם אותי אבל גם מעצבן אותי, גם אם השעה מאוחרת ואין אף אחד בחוץ, אם מישהו יניח עיניים מטונפות על המחשוף שלה אני אאבד את שליטתי היקרה לי מפז.
"אני מצטערת." היא ממלמלת בלי רצון.
"ובכן, זה היה חידוש, אף בחורה עדיין לא ברחה מהמיטה שלי אי פעם." אני מגלה שזה נכון אם כי אמרתי זאת כדי להקל עליה ואכן הצלחתי.
"שניכנס? קשה לי ממש להתרכז כאן בחוץ כשאת עם השמלה המטרפת הזאת."
"כן. ורק שתדעי, אני לא חושבת שאצליח להראות אותה למישהו אחר מלבדך." בקו ישיר למחשבות שלי היא גורמת לי לחייך באושר וחולפת על פניי.
אני נכנסת פנימה אחריה, נכנעת לקיבתי ומתיישבת לאכול יחד איתה.
במהלך הארוחה סיפרתי לדונה על איך ייסדתי את ביילסון בע"מ ומה היה רעיון הבסיס לחברה, אני משלבת קצת מכל פרויקט כדי להסביר את העקרון שעליו נשענת החברה: ביסוס תשתיות באזורים חסרי תשתיות שבאמצעותם נפתח טכנולוגיה חקלאית הפועלת לקיימות בסביבות שהציבוליזציה הרסה.
אני לא נכנסת לתחום ההשקעות שהחברה מתעסקת בו כי אני חוששת שזה יותר מדי ללילה אחד.
דונה מצידה משתפת אותי בעקרונות שעליהן עמדה בקמפיינים שלה בסמוך לעבודה כשחקנית. אני מופתעת לגלות שפמיניזם מופיע מספר פעמים לאור מה שעברה ושצדק משפטי וחברתי נמצאים בראשי סדרי העדיפויות שלה.
היא ציינה שכנראה הייתה נלחמת חזק יותר היום כנפגעת מהמערכת המשטרתית-המשפטית אבל שאין בה די כוחות לחזור להיות אקטיביסטית או שחקנית כרגע.
אני לא יכולה להגיד שלא התאכזבתי לשמוע זאת, אני חושבת שהיא שחקנית מבריקה ובכלל בחורה עם ראש יצירתי מאוד על הכתפיים.
היה מאוד נחמד לדבר עם דונה, אני בדרך כלל לא פותחת בדיונים מעמיקים אודות החברה שלי מחשש שאנשים לא יעמדו בקצב אבל היא פשוט מפליאה אותי עם הפיקחות שלה.
דונה צדקה. השיחה שלי ושלה סייעה לנו להיות פחות מוזרות אחת בזרועות השנייה במשך היומיים האחרונים, רק שזאת הייתה השיחה המעמיקה היחידה שעשינו ללא סקס, אני לא מתנגדת. מאוד נעים לי כשהיא באה ואנחנו רק שוכבות ומדברות בחדר המיטות. האם הייתי רוצה שזה יהיה אחרת? כמובן שכן והמחשבה שזה לא נתון בשליטתי עדיין מוציאה אותי מדעתי.
לא ממש בילינו זמן ביחד באותם יומיים חוץ מבבקרים, בזמנים שהתקשרתי כדי לוודא שהיא אוכלת על פי התפריט ושותה את המיצים הטבעיים, ובלילות כששכבנו.
אבל כן העברתי את מרבית זמני הצהריים טבועה בעבודה או עם סטלה ודילן ברחבי העיירה, אני מודה שהם הצליחו ללמד אותי על אטרקציות שניתן לעשות בעיר, הם נכנסו די חזק לעניין של ארגון החתונה רק כי הם לא רוצים למשוך את עניין האירוסין יותר מדי ובגלל שאני השושבינה הראשית לדילן היו מספר דברים שאני פשוט חייבת-חייבת לעשות. במרבית השיחות שלנו דילן לא הזכיר את הסלידה שלו מהקשר שלי ושל דונה, בגלל שסטלה הייתה איתנו או שהוא החליט לשחרר? לא יודעת אבל כך או כך היה הרבה יותר נעים בחברתו כפי שנהג.
גם אם עדיין לא הביע את סלידתו הוא היה נחרד לגלות שאתמול חזר להיות מוזר עם דונה. אולי רק מצידי? הרגשתי מנוצלת ובמקום קריר על אף האינטימיות שכבר נבנתה בינינו, ידעתי להבחין שמשהו לא כשורה: כשדונה הגיעה, שכבנו והיא הלכה מיד אחרי, בקושי החלפנו מילה, אפילו כשיצאנו לריצה בבוקר. ניסיתי להצדיק את כל מה שקרה בכך שאולי היא הייתה זקוקה לזה, רק לזה. מצד אחד היא נראיתה מוטרדת אבל מצד שני המחשבות שלי נדדו לכך שאני מאבדת אותה.
כמה מצחיק, היא מעולם לא הייתה שלי כך שאין לי מה לאבד.
אני מניחה שזאת הסיבה שאני עומדת מול הדלת של משפחת אדמס עם חבילת שוקולדים של M&M שדונה הזכירה שהיא אוהבת באחת משיחות המיטה שערכנו. אני יכולה להיות הידידה הטובה שהיא זקוקה לה אם היא מוטרדת, זאת ההגדרה למה שאני והיא עושות, לא?
כשאני נוקשת על הדלת אלכס פותח והוא מאושר מאוד לראות אותי "כבר שלושה ימים שכולם רואים אותך יותר ממני" הוא מכריז בצדקנות.
"הייתי די עסוקה, נוכל לצאת מתישהו השבוע. דונה פה?"
"בטח, כן. היא בחדר שלה" הוא מכניס אותי פנימה, בדיוק כשעיניה של מלאני מוצאות אותי. "ראיין, כמה נחמד מצידך להצטרף אלינו. חבל שלא הגעת מוקדם יותר היינו אוכלים ארוחת ערב יחד." היא מברכת בחמימות. אני מרגישה כל כך מרוחקת עכשיו כשהיא פה. האם זה בגלל שבפעם הקודמת ששמעתי ממנה זיינתי את הבת שלה בחדר הכביסה או בגלל שאני מזיינת את הבת שלה באופן סדיר ללא ידיעתה?
"זה בסדר, אכלתי ארוחת ערב. מה שלום סטלה ודילן, הם פה?" אני מסווה את מטרת הביקור שלי עכשיו כאשר אלכס נטש אותנו לטובת הטלוויזיה בחדר המגורים. היא גם ככה מאוד חשדנית כלפיי וכלפי דונה.
"לא. הם יצאו לארוחת ערב יחד, הם מתכננים את הדקורציה בחתונה." אני נזכרת בשיחות המעומעמות שהיו לי עם דילן היום ויודעת שהוא סיפר לי על זה, ושסירבתי להצטרף כי דאגתי לגבי דונה.
"אם כך, אני אבדוק מה שלום דונה, ברשותך." אני מנידה אליה ונסוגה אל חדר השינה של דונה, הוא ריק אם כי נשמע זרם מים מכיוון חדר האמבטיה, אני מניחה שהיא שם ומתיישבת בציפייה על המיטה.
היא תחשוב שאני מסיגת גבול או שבאתי רק בשביל קצת סקס? לעזאזל, למה גררתי רגליים לפה?
כדי שלא אברח החוצה אני מחליטה להתבונן באוסף התסריטים המבולגן של דונה שפשוט משגע אותי, ממש כמו בעלת התסריטים, ומוציאה תסריט אחד ממקומו המסורבל. הוא נשמע מעניין על פי השם "בזמן שהלכת" אולי דונה הולכת ממני בהדרגה? מה אם היא הבינה שמה שהולך בינינו העניק לה מספיק כוחות ועכשיו היא כבר לא זקוקה לי יותר? סתם באתי הנה בלי אישור שלה, אלוהים יודע על מה היא תחשוב. בדיוק כשאני חושבת על להרים את התחת שלי וללכת היא יוצאת מן המקלחת ונראית כמו אלה מהמיתולוגיה היוונית כשהיא עטופה ככה במגבת.
היא משתנקת כשהיא רואה אותי יושבת על המיטה שלה. שיט. הרחקתי לכת.
"מה את עושה פה?" היא נובחת.
אני ממצמצת, לא הייתי צריכה לבוא.
"היית נראית קצת מוטרדת אתמול, חשבתי לקפוץ ולהביא לך את זה," אני מציגה לעברה את השקית ונדמה שהיא מתרככת כשהיא בוחרת להתיישב על המיטה.
"תודה. אני מצטערת לגבי אתמול." עיניה נרכנות באשמה.
לא. לא באתי לנזוף בה אם זה מה שהיא חושבת.
"רוצה לדבר על זה?" אני מתעלמת ממה שרמזה ומנסה להיות מאוד מתחשבת וקשובה.
"אין על מה לדבר." היא מתיישבת ולובשת את התחתונים שלה בעוד שהמגבת עליה ולאחר מכן את המכנסיים, היא צועדת אל חדר האמבטיה בחזרה וכשהיא יוצאת השיער שלה אסוף וחולצה תלויה על כתפיה. הייתי שמחה להפשיט אותם ממנה. אני מדכאת את התשוקות שלי לאור המבט הקודר שלה.
אז היא לא רוצה לדבר. אוי, אולי באמת הכל נגמר בינינו?
"אם כך את רוצה שאעשה לך סדר בתסריטים?" זה המשפט הכי טוב שהצלחתי להוציא מהפה? איבדת את הקסם שלך, ביילסון.
היא מרימה אליי גבה אבל חיוך מתעורר על שפתיה. חוששני שעדיין לא איבדתי.
"נו טוב, הם באמת מפריעים לך מהיום הראשון. לא באמת אכפת לי." היא נשכבת על המיטה אחרי שאני יורדת ממנה כדי להתיישב על הכיסא אל מול התסריטים.
"אז מה שלומך היום?" אני מתחילה לומר, מחניקה ככל האפשר את עליצותי מהעניין.
"בסדר," היא לא מפרטת. למען השם, מה אוכל אותה?
היא פותחת את שקית הM&M שהבאתי ומתחילה לאכול. אני מחייכת.
"אבל אם תתחילי להתפשט תוך כדי הסידור הקדחני שלך אולי אהיה עוד יותר בסדר" וואו, היא במצב רוח ממש רע היום. האופן שבו אמרה זאת הוא אופן שדונה לעולם לא תשתמש בו.
"אני לא חושבת שאני אוהבת את הטון שלך, דונה" אני משיבה באימרה קרירה אף יותר.
"אז אל תאהבי. את לא אמא שלי או משהו." היא משלבת ידיים ונעשית חוצפנית יותר ויותר אבל שום דבר מזה לא מעצבן אותי. אני דואגת לה. ולנו.
"אני לא רוצה לריב איתך, דונה. אני לא יודעת מה קורה איתך, רק רציתי להיות שם בשבילך" היא נאנחת.
"זה דבר שלי עם עצמי." שיט. הפרעתי לה לחשוב קצת לבד? אני מתערבת לה בחיים יותר מדי?
"את צריכה מרחב, שאלך?" אני מסלסלת את שערי. בבקשה אל תבקשי ממני ללכת.
"לא. זה הדבר האחרון שאני רוצה." המילים שלה מרגיעות אותי וכך גם כף ידה שמטיילת על העורף שלי, לרגע אני חושבת שתמשוך אותי לנשיקה אך, היא פשוט מנתקת את ידה ממני. ולרגע חשבתי שהצלחתי לשנות את מצב רוחה.
"ראיין?" אני מבחינה בדילן שעומד בפתח הדלת לחדרה של דונה.
"היי," אני מנידה בחיוך.
"מה את עושה כאן?" הוא מתקרב ומתיישב בסמוך לרגליים של דונה על המיטה.
"ובכן, דונה הייתה קצת מדוכדכת וחשבתי שאני ושקית הM&M שהייתה לי בבית נארח לה חברה." הוא מגחך ולוקח חופן סוכריות מהשקית. אפשר לראות שמתחת מעטה החיוך של דונה היא לא מרוצה.
לכל הרוחות, עד ששכנעתי אותה לתת לי להתקרב.
"נחמד לראות את שתיכן מתקרבות קצת." הוא משתדל מאוד להיות ישיר במרירות שלו כלפיי. והנה ימי ההגנה שלי נפסקו.
"נראה שמצאת את הדרך לערימה המבולגנת, לא?" הוא שואל, אבל אני לא חושבת שהוא מתכוון רק לתסריטים.
"כן." אני לוחשת ומשתדלת להישאר שקטה, אני לא רוצה לריב. לא עם דונה ולא עם דילן למרות שאיכשהו אני איומה לשניהם לפעמים.
"את לא יודעת, דונה, אבל ראיין מסוגלת להיות מאוד עקשנית כשזה מגיע לסדר וניקיון." הוא מצחקק ואני ממשיכה לסדר.
רגע. הוא הולך לספר לה?!
לא! למרות שאני יודעת שהוא לא מרוצה רק מהקול שלו דילן בחיים לא יוציא אותי מהארון ככה.
"הבנתי את זה בעצמי. סטלה לא מחכה לך?" היא שואלת, כמעט מצווה עליו להסתלק. ואני הופכת מופתעת פתאום מהנימה המאוד לוחמנית שלה.
"כן. היה לנו יום ארוך של סידורים, נתראה." הוא מתרומם וחוצה את החדר עד לפתח הדלת, סוגר אותה מאחוריו.
את רצף האירועים הבאים אני לא מצליחה לפרש: דונה מתנפלת עליי בנשיקות, דונה מתיישבת בחיקי ומחבקת אותי בחמימות.
אני לא מצליחה להבין למה, עד שהיא פוצה את פיה "אני מצטערת שאת צריכה לסבול יחס כזה מהחבר הכי טוב שלך בגללי." החיבוק נעים כל כך שרצוני הוא לא להתנתק ממנה לעולם אבל לרוע המזל היא זו שמתנתקת וחוזרת לשכב על המיטה.
"הוא בסך הכל מזהיר אותי, אני לא חושבת שהוא מעלה על דעתו שמה שקורה בינינו קורה." אם היה יודע לפחות לא הייתי צריכה לשקר לו אחרי שהוא היה דוחף אותך מכל המדרגות.
מרבית הלילה אני ודונה משוחחות עד שהיא נרדמת בחיקי. מסתבר שהדבר שמטריד את דונה הוא שמלאני מעוניינת לחזור הביתה מהחופשה הזו כבר בשבוע הבא אבל דונה עוד לא מוכנה לחזור לזוועות שמבטיחה לה אל איי.
ניסיתי להרגיע אותה שיהיה בסדר אבל היא לחוצה מהאפשרות שמלאני תכריח אותה לחזור, ואם להיות כנה גם אני. זה מדהים ומפחיד כמה חשובה הפכה דונה בעבורי בשבוע האחרון.
הפשרה שהצעתי לדונה הייתה שהיא תנסה לדבר עם מלאני על השינוי שהיא עוברת כאן ועד כמה החזרה לאל איי תמנע אותו.
הייתי מאושרת כשהצלחתי להרגיע אותה עד שסוף סוף היא נרדמה.
חמקתי בשקט ובזהירות מחדר השינה שלה אל הדלת הראשית לא לפני שנתקלתי בדילן.
"את לא חושבת שהשעה מאוחרת?" הוא נזף בי כרגיל ואני נאנחתי.
"דילן. אני אוהבת אותך." תפסתי בכתפיו.
"אבל אם אתה לא סומך עליי, מה הטעם בחברות הארוכה ביני לבינך?" זה מה שאמרתי. ואוי. כמה שאני שונאת את עצמי על כך, זה הרי ברור שהוא יסמוך עליי, על בחורה שמשקרת לו יום יום בנוגע ליחסים שלה עם אחותו בחוק לעתיד.
הוא היה מהורהר למשך זמן מה. בכנות? גם אני לא ידעתי מה להוסיף היות שאני שקרנית מטונפת.
"נכון. את צודקת." המבט האפור שהוא נתן בי היה שפע כנות וטוהר. אוי דילן, למה אני עושה לך את זה? בשביל בחורה? זה כל העניין?
ידעתי שעמוק בפנים, במקום שרחוק אפילו מהישג ידיי עצמן, מסתתרת תשובה לכל השאלות שאני לא יודעת אם אני מוכנה אליה נפשית, תשובה שהייתה בתוכי מהרגע שפגשתי את דונה.
הבעיה היחידה היא שאין לי צפי למתי ואיך אדע אותה. וכשהיום יגיע תשתרר מלחמה אינסופית בתוך הלב שלי ומחוצה לו.
"אני אוהב אותך גם כן." הוא חיבק אותי בחוזק.
"אנחנו חייבים לצאת קצת להשתחרר, נוכל לשאול את כולם אם ירצו לבוא." הוא היה עד כדי כך מלא תקווה שכמעט פרצתי בבכי על כתפו כמו איזו מתבגרת במשבר חייה.
"אני אשמח." באמת שהתאפקתי לא להקיא כל פיסת מידע שאני מסתירה מדילן.
"נדבר מחר?" שאלתי והוא הינהן.
מאז אותו הלילה שהוכתר כהצלחה מסחררת, היות שהשלמתי עם שני האנשים הכי חשובים לי, אפשר להגיד שהיחסים שלי ושל דילן השתפרו. רק חבל שלא יכולתי להגיד דבר שכזה על היחסים ביני לבין דונה, נשארנו אותו הדבר.
במהלך יומיים נוספים בחברתה במיטתי הרגשתי שככה זה אמור להיות ביחסים מהסוג הזה. נשמתי לראשונה כששאפתי לריאותיי מהריח שלה כשהייתה שלי לפחות ללילה אחד, הרגשתי מיוחדת מהמגע שלה, מדקרת תחושה מעצבנת ולא מוכרת עברה בי בכל פעם שהתעלסנו. אולי זאת הסיבה שבגללה ציפיתי ליותר? החלטתי לשחרר אם כי ליבי מנע ממני, וכך נשארתי: חסרת שליטה, מבולבלת, מעוצבנת מכל הבלגן שאפף את החיים שלי, מופתעת מאותה בחורה, מגששת בין מבוך הקשרים שנמצא בליבי.
ובהכל אשמה בחורה אחת, בחורה סקסית ומדהימה אחת, שבקרוב, אולי בקרוב מאוד כבר תהיה מחוץ לטווח ידיי.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold