השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 13 - אדמס

יום שבת, ה-14 באוקטובר.

"תעתועיו של אזור הדמדומים"

אזהרת 18+

אלומת אור לבנה מעיבה על הקיר התחתון לצד המטבח ותוך רגעים ספורים דמיונותיי משתלטים עליו, מקרינים על גביו את מחשבותיי כאור המקרין על גבי לוח בד אשר משמאליו ומימיניו מוסטים להם וילונות כצבע הדם.
אני נותנת לנפש הדמיונית שלי לסחוף אותי, אל מעבר למציאות העכשווית ותוהה לעצמי באותו הרגע מה יכול לקרות במרחב זמן מקביל.
לפתע הקיר מתמלא חיים, תמונה שמתפקסת באישה אחת במיני צבעים ללא כל זכר ללובן המת, היא ישובה לצד שלל דפי עבודה, אוחזת בפרח הורד הכהה שאת עלי הכותרת שלו היא סופרת במטרה לדעת מאיזו החלטה היא תתחיל ובאיזו תסיים - החשש מתעורר בעיניה הזהובות, היא אינה רוצה לבחור לבדה אלא שיבחרו בשבילה, הרי שדבר שכזה מנוגד לכל מוסר שהיא אי פעם למדה, אבל היא רוצה, אני יודעת שהיא רוצה, אחרת לא הייתה כאן.
היא מתחילה בלטישת עלי הכותרת מן שורש הורד עד לאחרון שבו.
שם היא התשובה, כה פשוטה ותמימה ועם זאת כל כך מסובכת וערמומית.
היא קמה על רגליה ויוצאת מן דלת ביתה, שערה מתעופף ברוח מרוב חיפזונה, כל תלתל מכה בשמש השטופה.
והנה אני שם בחוץ, מביטה בה שוב, הפעם היא איננה נבוכה, אינה שקטה כמתגנבת לצפות בי, למרות שהיא עדיין בוהה.
לחייה סמוקות, עיניה עמוקות ומשחקות בצבעיהן, שפתיה ורדרדות ומתוחות מקצה לקצה.
היא אינה אומרת דבר, רק מתקרבת אליי בריחה המשכר הפראי.
"דונה, את יכולה להעביר לי את המחשב?" שואל דילן מהקצה השני של הספה וקוטע את החלום בהקיץ המתוק דווקא ברגע הכי לא מתאים.
"בטח." אני משיבה לו בנימה עוקצנית ומעבירה אליו את המחשב הנייד.
"על מה את חושבת שם בפינה?" הוא פותח את המחשב הנייד במבט בורק וקשוב.
"דברים." אני ממלמלת ומשחקת באצבעותיי.
"דברים? אלו דברים?" הוא מגניב את ידו אל כוס הקפה בלגימה אחת ממנה.
"ציפייה." אני מתמצתת במילים ככל שאוכל, העניין הוא שאפילו לא אכפת לי לדבר על הפיל שבחדר, להיפך, כל מה שמפחיד אותי הוא להגיד את זה בקול רם.
"ציפייה למה?"
"ציפייה בכלליות, מה הצורה שלה? איך היא מריחה? מה היא גורמת לך לעשות?"
"דברים די לא רגילים לחשוב עליהם, את לא חושבת?" הוא שואל אותי, עוזב את המחשב לרגעים ובוחן אותי.
"בוא נסכים שלא להסכים שאני אדם נורמלי." חיוך קטנטן מתגנב לשפתיי.
"אני מסכים אבל את נראית שונה היום, את בסדר?" הוא שואל ואני מרימה את מבטי אליו, לא חוששת לענות כפי שאני מרגישה "יותר טוב מרק בסדר." וקמה מן הספה.
"זה נהדר, אם תצטרכי מישהו לדבר איתו דעי שאני תמיד כאן, אל תהיי זרה ותעדיפי את ראיין על פניי, טוב?" מבטו מכווץ כחושב מחשבה לא נעימה ועיניו טבולים בגוונים עמוקים של אופל מתכתי.
"טוב." אני פונה אל עבר המסדרון כשהוא ממלמל בקריאה "אה, רציתי לשאול אותך אם תרצי להצטרף אלינו היום." אני מסתובבת אליו בחזרה, מעוננת מעט למה הוא מתכוון? רגע לפני ששאלה זו מתגלגלת על לשוני הוא מספק לי את תשובתה "אני, סטלה וראיין חשבנו לבחון מועדון בסביבה." מועדון? חשבתי שהיא לא הלכה, כדאי שאענה כמישהי שלא יודעת דבר על אתמול.
"אם כך ראיין היא ממש חיית מסיבות." אני מתבדחת.
"היא ביטלה לאלכס אתמול, לא הרגישה טוב" הוא מסביר את מה שכבר ידעתי מעולה.
"אבל כן, ראיין היא חיית מסיבות, כנראה שאת עדיין לא מכירה אותה כל כך טוב אם את לא יודעת את זה." הוא מגחך תחילה ואז מוסיף עקיצה לבדיחתו, דבר אשר ממש מכעיס אותי.
"ובכן, יש לי זמן להכיר אותה." אני זועפת אליו, יודעת שאם הכל ילך כשורה אכיר את ראיין פיזית אינטימית יותר טוב מאשר את האישיות שלה.
"היי! אל תהי כזאת זועפת, אני לא בטוח שאי פעם תכירי אותה כמו שאני מכיר. גם סטלה הרגישה מאוימת כשראיין סיפרה לה תמצית ממה שהיא יודעת עליי, אתן בנות מאוד רכושניות." הוא מתבדח בצהלה ואני לא יכולה שלא לצחקק אפילו במעט.
אני נאנחת מצחוק "אז את רוצה לבוא?" בגוון קולו של דילן מצויה מעט חרדה, אולי בגלל שבתקופות האחרונות ביליתי רבות במועדונים ולא תמיד חזרתי כשורה.
ולמרות זאת לא אוותר, אני חייבת להשקיף על ראיין הערב "כן, אני אשמח."
"ואם לא תרגישי טוב?" הוא מנסה להכשיל אותי או מה?
"אז אחזור הביתה, הבית לא רחוק בהתחשב בכך שאנחנו בעיירה קטנה ושמה אספן." אני מגלגלת את עיניי לעברו ומזדקפת כדי להצהיר באופן לא מילולי שדונה אדמס בריאה ושלמה, הולכת בלי קביים והיום סוף כל סוף הולכת להסיר את הבטון המגרד הזה מהרגל שלה!
"אוקיי. תהיי מוכנה בשמונה וחצי." הוא מושך בכתפיו ומשיב את תשומת ליבו אל המחשב.
לאחר ארוחת בוקר נעימה בחברת סטלה ואמא תוך דיבורים על החתונה הקרבה של הזוג המאושר וההבטחה שלא משנה מה אני אהיה השושבינה הראשית אמא וסטלה מציעות בפניי שישמחו לבוא עימי לבית החולים מה שבאמת מסייע לי כי אני לא אוהבת ללכת לשם לבד.
הביקור אצל הרופא הלך די טוב, הוא נתן לי רשימת מזונות שכדאי לי לאכול כדי לחזק את עצמות הגוף שלי: אחד מהם היה מוצרי חלב שאני לגמרי שונאת, אני יכולה לספור על יד אחת את כל מוצרי החלב שאני מסוגלת לאכול כמו יוגורט, מילקשייק, גבינות כמו מונסטר, צ'דר, פטה, מוצרלה וחלב שמגיע רק עם הקפה או עם דגני הבוקר, ושוקולדים שלא ממש מומלצים על ידי הרופא - שזה מבאס כי הם בערך האהובים עליי מכל הרשימה הזאת.
בכל הסקטור של המעדנים אין אפילו אחד שמוצא חן בעיניי בטעם או במרקם.
עוד הוא הוסיף שדגים וביצים יכולים לפצות על חוסר הרצון שלי במוצרי חלב, ושאם לא אצליח לצרוך את הכמות המתאימה של הויטמין תמיד אוכל להוסיף אותו על ידי תוסף ויטמין די שקיבלתי כמרשם.
אחרי שחזרנו, אמא ואני עשינו סדר במרתף, וכדי להתעלם מפינת הכביסה שאתמול הייתה פעילה יתר על המידה החלטתי להתלונן על עבודת הפרך שמעמידים אותי בה מהרגע שכביכול הבראתי.
אחרי שסיימנו אכלנו ארוחת צהריים שסטלה בישלה ושתודות לאל לא קשורה במוצרי חלב אלא בדגים, דילן ישב איתנו וחילק את הקשב שלו בין שיחת טלפון עם ראיין לבינינו, היא הודיעה שתהיה מוכנה בשמונה וחצי, ובטני התמלאה בפרפרים.
האם בכלל תרצה להיות בחברתי הלילה? אני מקווה שכן, זאת אומרת אני לא רוצה להלחיץ אותה או משהו כזה.
ועכשיו כחצי שעה לפני היציאה שלנו, אני יושבת בחדרה של סטלה ומחכה שתבחן את כישורי האיפור שלה עליי.
היא יוצאת מן חדר הארונות בשמלת מיני שחורה מחמיאה עד מחצית הדרך לברכיים.
"את עדיין לא לבושה?" היא נוזפת בי, שיט, ידעתי ששקעתי במחשבות יתר על המידה.
"אני לא בטוחה מה אני רוצה ללבוש." אני נאנחת בשכיבה על המיטה ומכסה את פניי בידיי.
ואם רק אפריע לה לבלות עם נשים אחרות היום?
"את נראית מתוסכלת, ספרי לי מה קורה."
"ראיין, זה מה שקורה." לעזאזל! את לא יכולה לשמור על הפה שלך, אדמס?
אני מסירה יד אחת מעיניי ורואה שהיא קופצת גבה בהתעננות.
"היא... מטרידה, היא תמיד כזאת כנה ועוקצנית לרגע אחד, וברגע האחר היא מתבדחת ומשוחררת." כשאני מסבירה זאת ככה אני מגלה שאני לא לגמרי טועה.
"וזה מטריד אותך כי..?" היא מתיישבת לצידי בעודי מתרוממת לישיבה.
"כי על אף שאנחנו מכירות שלושה ימים היא חשובה לי, אני אוהבת להיות ידידה שלה." אני נזכרת באותו לילה שדיברנו על כל משאת ליבנו אחת בפני השנייה, זה היה הלילה השני האהוב עליי, אני די בטוחה שאתם כבר יודעים מהו הלילה הראשון.
"אז תהי את, ראיין די מחבבת אותך בגלל מי שאת." אני אפילו לא בטוחה מי אני.
אני אגיד לך מי את! את פשוט צרה צרורה אחת שלמה.
"וחוץ מזה יש לי שמלה אחת שאני חושבת שתתאים לך." היא קורצת וקופצת ממקומה כדי להביא אותה.
כשהיא חוזרת היא דורשת ממני לשבת על כיסא ומתחילה לאפר אותי.
"זה לא מטריד אותך להיות ידידה של אישה כמוה?" היא ממלמלת בחשש.
"למה את מתכוונת "אישה כמוה"?"
"את יודעת, היא רשמית כזאת ובאה ממעמד חזק, והיא גם בקטע של בנות."
"אז היא לא יכולה להיות ידידה איתן?"
"אני לא בטוחה, גברים בדרך כלל לא ידידים של נשים." לא כולם...
"מה את בעצם אומרת?" אני נכעסת.
"אני אומרת שתיזהרי, יכול להיות שתנועה אחת שתעשי לא במקום תגרום לראיין לפרשן את הרצונות שלך אחרת" היא מתגוננת וחושפת שהכוונה היחידה שלה היא להגן עליי.
"למה כולם רוצים להגן עליי מראיין?" אני משתפת את מחשבתי.
"את אמרת שהיא לפעמים מטרידה" היא מתיישבת מולי ומסדרת לי מעט את האיפור.
אני מגחכת "אבל היא אדם טוב, היא בחיים לא תעשה משהו בניגוד לרצוני" גם אם אני רוצה היא תשאל אלפי פעמים עד שתבצע, כמו לדוגמא יחסי המין שקיימנו בפעם הראשונה - אני מאוד רציתי אותה והיא אומנם הייתה זהירה ודאגה לשאול אותי אם זה בסדר מצידי.
אבל למרות כל הדאגה הזו אני דווקא כן זוכרת כיצד היא נדבקה אליי לאחר חצי הלילה הראשון שלנו יחד במיטה, עד כמה הייתה משוכנעת בתשוקות שלי- אלמלא זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתה עלינו הייתי עוד עשויה להאמין לאזהרות של כולם אבל עכשיו אני יודעת שראיין מודעת לרצונות שלי, היא יודעת שלמערכת היחסים בינינו תהיה תנאים שאני אכתיב.
"אני בטוחה שהיא אדם טוב, אני רק מציעה לך להיזהר מדאגה." אני מהנהנת בנפנוף, מנסה לקחת את הצעתה של סטלה כדאגה הגיונית של אחותי הצעירה.
בזמן שאני קמה על רגליי ואוחזת בקולב השמלה שאני הולכת ללבוש אני מתחילה להיוודע שאין טעם בלדבר על ראיין עוד כיוון שאני כל כך מחורפנת מרוב התרגשות לגביה.
השעה היא שמונה וחצי כשאני מסיימת להתלבש וממהרת לרדת למטה מן חדרה של סטלה לאט ובזהירות, גם אם לא בחרתי ללבוש נעלי עקב היציבות שלי עדיין ברצפה.
אני יוצאת מהבית למראה דילן וסטלה המתמזמזים אך, מראה זה לא מעניין אותי כפי שהדמות ברכב האאודי כן, היא אינה מסתכלת לכיווני, אולי בגלל שדילן וסטלה מתמזמזים לידי.
צמרמורות תוקפות אותי כצמחי טרף ותחושה נעימה מפלחת אותי כסכין, הכיצד נעשיתי שלווה שכזאת בשנייה אחת? הכיצד נעשיתי חסרת שקט בשנייה אחת?
אני מתקדמת לעברה עד שהיא מבחינה בי וננעלת במבטה עליי כפי שליבי ננעל על שלוש מאות פעימות בדקה.
אני פותחת את הדלת הקדמית ונקפצת פנימה כדי לחבק אותה ולהריח את ריחה השמיימי שאליו התגעגעתי מכל.
אני משתהה בתוך החיבוק בעל ריח הפרדסים החריף ונשאבת אל תחושת הרכות ששערה מקנה לי, לרגע הכל הופך איטי יותר ונעים, ממש כמו ענן ורוד של מורפיום.
"היי. מה שלומך?" היא שואלת בקול רגוע בדומה לקולות שדרני הרדיו בבוקר.
"אני בסדר, את?" אני שואלת בביישנות יתר.
"די בסדר." היא מגחכת.
"ביילי שלנו הולכת לקטוף היום בנות, מה?" דילן קוטע את הרגע שלנו באימרה המחרידה הזאת ואני באה לטפס החוצה מן הג'יפ מה שמהווה מעט בעיה כי הוא גבוה מדי. איך בכלל טיפסתי לגובה הזה עם הרגל שלי?
"זה בסדר, דונה, אני ומאנקי יושבים מאחורה." הוא סוגר לי את הדלת כך שכל שנותר לי הוא להיחגר ומטפס אל המושב האחורי לצד סטלה.
"ביילי?" ראיין שואלת בזעזוע משולב בשעשוע.
"בתקופה האחרונה אני חש שאת זקוקה לכינוי חדש." היא מצחקקת, מאפשרת לי כרטיס בשורה הראשונה למנגינת הפעמונים של צחוקה.
"כולם חגורים?" היא שואלת את דילן וסטלה בעודה מציצה דרך המראה ומושכת באבזם לצידי כדי לוודא בעצמה שאני בטוחה, אני מחניקה חיוך ביישני.
"אז מה עשית כל היום?" אני שואלת לעברה בזמן שהיא מתחילה את הנסיעה.
כשהיא פותחת את פיה לענות דילן משיג אותה ומבצבץ אל אזורי הישיבה הקדמיים "אני אגיד לך מה היא עשתה במרבית היום, הגברת תרגלה את משפטי הפתיחה שלה ו..." היא דוחפת את ראשו אחורנית מה שגורם לי ולסטלה לצחקק.
"לפעמים כל שאתה צריך לעשות הוא להיות חתיך ולשתוק." היא מתרה בו.
"אמ... במרבית היום עבדתי אבל, גם התעסקתי בגינת הירק שלי בבוקר." עיניה זורחות לפתע ואני מרגישה שהגענו לאזור הנוחות של ראיין: כל מה שקשור בטבע וסביבה ירוקה בדומה לעבודה שלה ולהיסטוריה.
"מגניב, מה את מגדלת?"
"הכל בשלב מוקדם עדיין אבל אני מצפה לעגבניות, תותים, כמה סוגי תבלינים וחסות," היא מביטה בי. "תרצי לעזור לי לשתול עוד סוגים?" היא שואלת בעיניים נוצצות וגוון חד של ציפייה בקולה.
"אני לא באמת מבינה בכל דבר שקשור בצמחיה." אני ממלמלת ומשחקת באצבעותיי שבחיקי.
לכל הרוחות, למה אני כזאת ביישנית היום? בגלל שסטלה ודילן ממש פה מאחורינו או בגלל שנורא התגעגעתי לראיין ביילסון וקשה לי להודות בזה?
"אני יכולה ללמד אותך, יהיה כיף." לא כיף כמו שאני מדמיינת בראש הכחול שלי.
"רגע, איפה ג'קס ומארק?" דילן שואל את ראיין ובכך קוטע את שיחתנו לזמן מה.
"נתתי לג'קס לילה חופשי אחרי שהוא יקפיץ את מארק למועדון." למה זה מעניין את דילן?
"אז את שותה אלכוהול היום?" הוא מוודא ואני מתבהרת.
"כן, אני מניחה שאשתה קצת." היא מתעננת ואני מתה לדעת על מה היא חושבת.
למרות שהנסיעה נמשכת זמן ממושך איני מסתכלת דרך הזגוגית של החלון אלא על ראיין ועל הבעות פניה, על איך שעיניה משנות את צבעם מאור לחושך.
היא כל כך יפייפיה עד כדי כך שאני מסונוורת ממנה עד תום הנסיעה כשהיא מחזיקה את הדלת בעבורי כדי לרדת מהרכב.
אני מנסה לאחוז בכיסא עד שאני מגיעה לקרקע ומפחדת לנחות חזק מדי בשביל הרגל החלשה שלי עד שראיין אוחזת במותניי ומורידה אותי בעדינות.
"אין גבס?" היא מחייכת לעברי.
"סיימנו עם המשקולת המגרדת הזאת לתמיד!" אני צוהלת בצחקוק לעברה והיא רוכנת אל אוזני "את נראית עוצרת נשימה היום." היא לוחשת.
"תודה." לחיי מתחממות, עושה רושם שאני מסמיקה עד עמקי נשמתי ומודה לסטל בעומקו של ליבי על כך שאיפרה אותי לצורך הסוואת ההסמקות המביכות שלי.
אני באה להיעמד בתור שאל הכניסה למועדון הצמוד למקום החנייה שלנו כשראיין אוחזת באגני ומובילה אותי אל הכניסה השנייה שהיא חצי ריקה שם אני ממתינה יחד עם סטלה ודילן שנראים די בסדר עם זה. למה אנחנו מחכים פה?
ראיין מפטפטת עם האיש שבכניסה ובשלב מסוים הוא צוחק יחד איתה, פותח בפניה את דלת המועדון ומכניס אותנו.
רגע לפני שאנחנו נעלמים אל תוך המוזיקה הרועשת וריח האלכוהול המוחשי הוא צועק "היה נהדר לראות אותך ביילסון!"
כשאנחנו נכנסים פנימה בחורה מובילה אותנו אל שולחן עגול באזור לשמורים שם אנו מתיישבים.
זה ממש לא מה שאני זוכרת מהחוויה שלי עם מועדונים!
לפני שהבחורה הולכת ראיין לוחשת דבר מה באוזנה ומתיישבת לצידי בעודי מתקרבת אל אוזנה ומנסה להתגבר בקולי על המוזיקה הרועשת "את לא חושבת שזה קצת פלצני?" אני שואלת לעברה והיא מביטה בי בשאלה.
"אזור שמורים, יחס אישי וכדומה?"
"למה פלצני?" זה מדהים איך היא מדברת בשקט ועדיין מצליחה לגבור על הרעש.
"להיות במועדון זה לשבת מטונף ומיוזע לצד הבר ולשתות משקאות זולים מכוסות שייתכן מאוד שמישהו אחר כבר שתה מהן." המבט שהיא נועצת בי הוא מבט מופתע ומשועשע גם יחד.
"אני מאמינה שאת צודקת, בואי." היא קמה ומושיטה אליי את ידה שאותה אני אוחזת בשבריר שנייה.
היא מודיעה לדילן באוזן, לוקחת אותי מחוץ לאזור השמורים אל עבר הבר הפתוח ומזמינה לנו שתייה מהר בהרבה מכולם רק כי היא מושכת את עינו של הברמן.
היא נשענת על הבר בסקיני האפור שלה ונעלי העקב שמחמיאות לה ומביטה בי.
"מה?" אני שואלת אותה.
היא ממלמלת משהו שאני לא שומעת היטב "מה?!" אני מתרה בה בשעשוע, קולטת שאני זאתי שהצעתי לבוא לכאן.
"אמרתי שאני שמחה שפגשתי אותך!" היא צועקת אל עבר האוזן שלי, ואני נתקפת עוויתות חשמליות מרוב צמרמורות.
היא שמחה שפגשה אותי?! אני שמחה שפגשתי אותה!
הברמן מגיש לנו שני קוקטיילים ורדרדים שבתוכם עלים ירוקים ומעליהם שכבת ברד לבן שמעולם לא ראיתי ושני שוטים בצבע ברנדי עם ליים ירקרק.
"שימי לב, זה שילוב מאוד חזק, אז תוודאי שאת שותה את הקוקטייל לאט." אני פורצת בצחוק למולה.
"אני זקנה, שתיתי יותר בתקופה האחרונה מאשר את שתית בכל חייך." היא מצחקקת.
"טעות שלי." היא מתגוננת.
ואנחנו מקפיצות את השוט הראשון שמתגלה כויסקי משובח ואחר כך טועמות מהליים, השילוב בהחלט אלוהי.
זה הרי לא סוד שראיין מבינה באלכוהול אבל זה עדיין מפתיע.
אני טועמת מהקוקטייל בעודה בוחנת אותי ומגלה שהוא מדהים! לכן אני מרימה את הכוס ומשאירה אותה בידיי כלא מוכנה לשחרר ממנה.
ראיין נאנחת "יותר טוב מבירה, מה?" אני מהנהנת ומגלגלת את עיניי.
"איך הוא נקרא?"
"מוחיטו פטל מלכותי עם תוספת של וודקה, אומרים שהוא מתאים לקיץ אבל בעיניי הוא מומלץ לכל ימות השנה." היא מסבירה בשנינות ושותה בעצמה.
אני מעבירה את ידי בשערי ונלחצת כי אני רוצה לדבר איתה "חשבת עלינו היום?" אני שואלת בקול נמוך אבל אני יודעת ששמעה אותי.
ראשה נוטה לצד ימין ומבטה בורק אליי עד שדילן קוטע אותה שוב בחיבוק רכושני.
"מה הזמנתן?" הוא מתעניין ולוגם מכוסה של ראיין.
"וואו, זה מדהים!" הוא מתלהב ואני נרגזת, היא כמעט ענתה לי, דילן!
"קח, אני הולכת בכל אופן לסרוק את השטח." היא מאפשרת לו להמשיך לשתות בעודה מתרחקת מאיתנו.
רגע, מה זאת אומרת לסרוק?! לא לא לא לא לא, חייב להיות לזה הסבר אחר מאשר זה שאני חושבת עליו.
"השתעממנו כשהשארתן אותנו לבד, למה הלכתן?" אני מביטה בדמותה הנעלמת של ראיין.
"פשוט חשבתי שזה פלצני מדי לשבת כמו במסעדה כשאנחנו במועדון אז קמנו לבר."
"בואו נלך לרקוד!" סטלה קוטעת את התחקור של דילן, אוחזת בשנינו וסוחבת אותנו אל הרחבה, מרקידה אותנו עד שאוזל לי הכוח ואני חוזרת אל הבר ומזמינה כוס מים, שכחתי כמה מלהיב להיות במועדון.
אני מתיישבת ולוגמת מכוס המים שלי, מביטה בדילן וסטלה רוקדים וצוחקים לעברי, הם כאלה מתוקים ומתאימים אחד לשנייה, אני מקווה שהם יצליחו בהרבה יותר מאשר אני וצ'ארלס הצלחנו.
אני סורקת את המועדון בחיפוש אחר ראיין כדי להתעסק במשהו אחר ממחשבות אבל ללא הצלחה, היא פשוט נעלמה בחדר.
כשסטלה ודילן חוזרים אני מחליטה לנסות לבדוק אם הם ראו אותה "לאן נעלמה ראיין?" אני ממלמלת.
"כנראה תפסה איזשהו סיפוק לילי להערב, היא תמיד כזאת במועדונים." דילן ממלמל ומזמין עוד סבב של שוטים.
"אה." משום מה התשובה של דילן מבהילה אותי יותר לכן אני מקללת אותו בסתר ליבי.
"בכל אופן, מה אכפת לך ממנה, באת ליהנות איתנו, לא?" הוא שואל ומקרב את סטלה אליו שמהנהנת בהסכמה.
"כן, אבל חשבתי שיהיה נחמד לשבת גם איתה" אני משתפת במשיכת כתף.
"מה יש בה שאין בנו?" הוא מזייף מבט עצוב יחד עם סטלה וגורם לי לצחוק.
"היא מצחיקה... וקלילה, ועוקצנית - כיף להעביר איתה את הזמן." אני אומרת כמובן מאליו.
"כל הנשים מעדיפות אותה על פניי." הוא מתבכיין ואני נעצבת בהשתתפות.
"אני לא, צ'אנקי." סטלה משחקת בחולצתו ותופסת את תשומת ליבו, עד מהרה הם מתחילים להתמזמז שוב ואני? ובכן, כרגיל מתעלמת בגלגול עיניים וחושבת על ההתמזמזויות שראיין ואני קיימנו כששכבנו. לעיתים אני מתגעגעת לערב הזה, הוא הרגיש כל כך עמוק בעל כוונות רציניות אחת כלפי השנייה.
אני מקבלת את ההזמנה שדילן הזמין כי מן הסתם הוא עסוק מדי בשביל לקבל אותה וקולטת בעבר השני של הבר את ראיין מפלרטטת עם בחורה בלונדינית שמסביבהן בחורות אחרות שמייחלות לתפוס את תשומת ליבה של ראיין ביילסון האגדית.
לרגע אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה גם כן אך, מפסיקה כאשר אני מבינה עד כמה מגוחכת אני נראית, הרי זה היה התנאי שלי - לא להיות אחת מהנשים שראיין משיגה בקלות והנה פתאום אני לא שונה מהן?
ממש לא אדוני! אני מקפיצה שוט ועוקרת את מבטי ממנה בכעס.
"אז דונה, את וראיין דיי התקרבתן, לא?" דילן מסיים את המופע "קחו לכם חדר" עם סטלה ומפנה את תשומת ליבו אליי.
"כן, יש בעיה עם זה?" אני מתריסה בארסיות.
"לא, אני פשוט דואג." הוא מושך בכתפיו ואומר לסטלה שהוא תכף יצטרף אליה ברחבה.
"ממה?" אני נרגעת, יודעת שדילן לא אשם שהפרוצות האלו התכנסו סביב ראיין.
"אני לא רוצה שתיפגעי, ראיין אוהבת לעזור לאנשים ושם זה נגמר." מה? איך זה קשור לעניין?
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת, משעינה את ראשי על ידי.
"כולנו יודעים שאת במצב נפשי מעורער בתקופה האחרונה, וכמו שאמרתי ראיין היא אדם שאוהב לעזור לזולת, ייתכן וזאת הכוונה שלה איתך. אל תיקשרי אליה יותר מדי, אני לא רוצה שתיפגעי כשהיא תלך." הוא מעביר לי שערה סוררת אל מאחורי האוזן.
ראיין רוצה לרפא אותי? היא לא באמת מעוניינת בי? זאת מכה מתחת לחגורה.
ייתכן שדילן יודע על מה הוא מדבר, אולי חזה בסיטואציה כזאת בעבר עם ראיין, אולי אני רק עוד אישה שהיא כובשת בדרך גם אם בעבורי ולמטרה טובה, לא באמת אכפת לה ממני אלא מהמצפון שלה.
אוח! אני מביטה בדמותה הרחוקה ונכאבת בליבי, כיצד מה שהיה לנו אתמול ובלילה המרוחק והמתוק היה יכול להיות שקר לבן?
קצוות עיניי מעקצצות ואפי נסתם, כל גופי צורח מבפנים כדי שאתן לו להוציא את הדמעות החוצה אבל אני מנצחת במערכה, אסור לי לבכות עליה למרות שאני רוצה.
"אוקיי," אני מסכימה עם דילן ולשם שינוי בוחרת לקחת את האזהרה שלו ולהתרחק.
אבל קודם כל אני חייבת להוציא ממני את הכאב הזה.
"אני הולכת לשירותים, טוב?" הוא מהנהן ונושק ללחיי, חוזר אל סטלה הממתינה לו ברחבה בזמן שאני הולכת לשירותים על פי השילוט.
למזלי, התור לא ארוך יתר על המידה לכן מספיק לי להעביר את רובו בדפדוף בכתבות הוליוודיות באינסטגרם.
אני מקפידה לשטוף את ידיי ועיניי, ולהתנער אך לא מצליחה להתנתק מהמחשבות על ראיין ומההרגשה הכאובה הזאת שאני מרגישה. נבגדת.
אני מחליטה לצאת מהיציאה האחורית שם המאבטח נותן לי צמיד זוהר שמאפשר לי לחזור פנימה אחר כך, אני יושבת שם הרחק מקבוצות המעשנים ומביטה בכוכבים, מנסה להתנקות מההתמכרות לראיין הרבה מאשר מהתמכרות לעישון.
כשאני מרגישה שאני נקייה יותר אני נכנסת חזרה דרך מסדרון השירותים שעמוס ולכן אני ממתינה כדי שאוכל לעבור אותו, מביטה לצדדים ומבחינה בשתי נשים בפינה שמתנשקות וזה אירוני כי הרי כל מה שירגיע אותי כעת יהיו השפתיים של ראיין שדומות באופן מפליא לשפתיה של אחת מהנשים בפינה.
אוי לא.
אני מאמצת את ראייתי ומצליחה להבחין בגוון שערה המייחד אותה, התלתלים המבריקים, את גברת ביילסון, אותה גברת שמתנשקת עם בחורה אחרת למולי.
אני קופאת במקומי וגם אם הדרך הייתה פנויה סביר להניח שלא הייתי זזה, העולם מתהפך עליי, חם לי וקר לי, ועצוב לי.
מילותיו של דילן חוזרות אליי וחורכות אותי כסכין שהייתה טבולה בלבה רותחת.
רגליי נתפסות בקרקע ועיניי נעתקות לשתיהן, הרגע הזה פשוט נמשך ונמשך ללא הפסקה, אני מבולבלת מכמה שההתמזמזות שלהן מעציבה אותי אבל בעיקר בגלל שהיא מעצימה אותי, פתאום אני קולטת עד כמה מחרמן זה נראה מהצד: שתי נשים שמחליטות ללכת על זה.
ההרגשות מציפות אותי עד תום, עד שאני נשאבת אל תוך מערבולות של סופות הטבולות במחשבות.
מה נסגר איתי?! אני עדה שאזורים בגוף שלי שמעולם לא הרגשתי, פועמים כעת וגוררים אותי משם אל עבר הקומה השנייה שהיא קומת המשרדים והאספקה כנראה כי אני נכנסת לחדר מלא בחביות ומתיישבת על הרצפה, מרשה לעצמי לפרוץ בבכי ולשחרר את כל הבלבול החוצה.
מי היה מאמין שראיין ביילסון הטובה והתמימה תגרום לי להרגיש ככה?
איך יכולתי לעקוב אחריה ככה ללא שום כבוד עצמי או ביטחון שהיא מי שהיא אכן אומרת שהיא.
אוח, אני פשוט צרה שמסביבה תלויה קליפה של אישה.
עובר זמן שאני בכלל לא עוקבת אחריו עד שאני מפסיקה לבכות ומשתהה במחשבות על איך הפכתי לתלויה באדם אחר שוב, האם זהו הטבע שלי - להיפגע מאנשים אחרים ולהישאר שברירית לעד?
למה אני מרגישה ככה בגלל אישה שפגשתי לפני כמה ימים? בסך הכל שכבנו פעמיים ואני מרגישה דברים בכאלו עוצמות בגללה?
אני מודה לאלוהים שהאיפור שסטלה שמה לי על הפנים הוא חסין מים כי הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שראיין תראה אותי שבורה בגללה, לא הייתי מעוניינת שתחליט שהמצפון שלה מתעורר שוב ובטעות תחליט להזדיין איתי כדי לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.
הדלת של חדר המשקאות נפתחת לרווחה ומבהילה אותי, בהתחלה אני חושבת שאלה עובדים במועדון שיכול מאוד להיות שיסלקו אותי מפה אבל כשמבטה הירוק מציץ אל תוך החדר אני נרגעת ונכעסת בעת ובעונה אחת.
"היי, דאגנו עד מוות, איפה היית?!" היא מתרה בי בנזיפה ונחפזת לאחוז בידי שאני משיבה לחיקי- סימן מובהק לכך שאני לא רוצה שתיגע בי כרגע. בוגדת שקרנית
"לכי מפה." אני מאמצת את כל כוחות נפשי כדי להגיד לה את זה בנימה רגועה.
"מה קרה?" היא שואלת, מתיישבת מולי בהקשבה ואני מגלגלת עיניים.
"פשוט לכי."
"לא. אני לא אלך, אני רואה שבכית - ספרי לי מה קרה?" היא מאיצה בי לספר.
מניין היא יודעת שבכיתי? חרא!
"אין לך חיים, משקה שמחכה לך למטה או בחורה שמחכה שתועילי בטובך לחזור לזרועותיה?" אני שואלת, משתמשת בנשק שלה: להיות רשמית וקשוחה.
"אז זה כל העניין? את מקנאה?" היא שואלת בגיחוך שמבייש ומעצבן אותי עד כדי כך שאני סוטרת לה.
היא די המומה ואם להיות כנה גם אני אבל העצבים שלי מדברים מתוכי "אל תצחקי עליי." אני כל כך טעונה נגדה שכבר לא מעניין אותי מה אני עושה לכן אני קמה ממקומי הרחק ממנה ונשענת על אחת מהחביות, חשה בדמי פועם בחוזק.
ראיין עדיין קפואה בישיבה שלה ואני מחליטה להותיר אותה ככה ולהשתדל לזכור לנשום בסביבתה.
כל הגוף שלי מתמלא באנרגיה עד כדי כך שהרגליים שלי רועדות והגרון שלי מתחיל להתייבש יותר ויותר כשהיא מחליטה לקום ולהתקרב אליי.
היא נראית כועסת, מוכנה לקרב וזה מפחיד אותי כי עדיין לא ראיתי אותה כל כך כועסת, כשהיא מגיעה אליי גופי מתגונן אינסטינקטיבית ברעידות ועיניי נעצמות, אלא שאז אני חשה באגודל שלה מוחה דמעה סוררת ממקומה ואני מרכינה את ראשי רק כדי שלא תראה אותי כשאני חלשה אבל היא מנסה להרים את פניי.
"אני מבולבלת." אין לי שמץ למה שיתפתי אותה בהרגשה הזאת שלי, אולי מעוניינת שתדע.
היא מלטפת את שערי, גורמת לי לעוד יותר בלבול כשאני מבינה שעד לפני רגע היד הזאת הייתה על אישה אחרת.
"בבקשה" אני מרחיקה ממני את ידה.
"כואב לי לראות אותך ככה." היא אומרת חרש, סימן שהמצפון שלה בפעולה.
"כן, תמיד כואב לך עליי." אני נרגזת שוב.
"מה זה אמור להביע?" היא מצמצמת את מבטה אליי ברגש דמוי כעס, קולה יציב כהרגלו, וליבי קופץ בניתור אל הגרון.
"בחייך ביילסון, את רוצה להגיד לי ששכבת איתי רק בגלל שרצית, שלא ריחמת עליי בדרך?" אני שואלת אותה בזמן שהיא אפופת הלם ונסוגה אחורה כאילו החטפתי לה בשנית, כנראה שהיא מבינה שהיא סוף סוף נחשפה אלא שלחייה הופכות אדומות וארשת פניה מסגירה מעט בושה כן, היא צריכה להתבייש
"זה מה שאת חושבת?" היא משתדלת שלא להסתכל אליי.
"איזה עוד הסבר יש לזה?" אני דבקה בדעה שלי כדי שלא תנסה לכבוש אותי פעם נוספת.
"ניחוש פרוע: את מוצאת חן בעיניי?" היא מציעה כמובן מאליו, נראית פגיעה מהרגיל.
היא מסתובבת בחדר ומתיישבת על חבית רחוקה ממני.
"אם אני מרחמת עלייך למה אני נאבקת כל פעם מחדש בשבילך? למה אני מספרת לך על הבעיות שלי? למה כל מה שאני עושה הוא להראות לך שאני רוצה אותך?" היא שואלת בעננה.
"לא היה נראה שרצית אותי מוקדם יותר היום." אני מעיפה לעברה בארסיות.
"כי לעומתך לי יש מה להפסיד! ואם לא הייתי מתחילה עם מישהי דילן היה חושד!" היא מתרה בי במבט המפחיד ביותר שראיין שלחה לעברי אי פעם.
"אז לא היה לך כל כך קשה לקטוף מישהי ולדחוף את הלשון שלך במורד הגרון שלה אחרי הכל?" אני משלבת את ידיי למולה.
"היא נישקה אותי" היא ממלמלת בייאוש.
"דונה," היא קמה מהחבית ונעמדת מולי "מה את מצפה למצוא כאן?" היא שואלת, מביטה עמוק אל תוך עיניי.
"אני לא יודעת, פשוט תעשי לי טובה ותחזרי אליה, היא בטח מחכה." אני נאנחת ומרגישה עייפה מכל הוויכוח הזה.
"את תרגישי טוב עם זה?" היא שואלת.
למה היא בכלל מתחשבת בדעה שלי?!
"ראיין, אני לא הבעלים של הפות שלך, לכי" אני יורקת לעברה.
ראיין לעומת זאת נרתעת בנשיפה "אני לא יכולה ללכת אליה, אמרתי לה שקרה משהו עם ידידה טובה שלי." היא מסבירה ואיכשהו אני חשה בהקלה.
"אז זה מה שאנחנו?" אני באמת כבר לא יודעת מהו טיב יחסינו אחת עם השנייה.
למען השם, הערב הזה התחיל כל כך טוב!
"בנתיים." היא ממלמלת, זאת אומרת שהיא עדיין חושבת על הרעיון שהצעתי?
אני מתמלאת חיים ואוויר תוך עשירית השנייה, יודעת שראיין עדיין רוצה אותי באיזשהו אופן.
אני חוזרת להישען על החבית ונושמת לרווחה "עכשיו כשסגרנו כמה דברים, ספרי לי למה את מבולבלת?" נדמה כי לראיין אזלה הסבלנות למשחקים.
"הרגשתי נורא כשנישק... כשהתנשקתן," אני מתקנת את עצמי תוך כדי וחולקת את תחושת הייאוש שלי.
"ו.. גם הרגשתי... קצת טוב." כשאני מרימה את מבטי אני קולטת שמצחה של ראיין מכווץ ועיניה מעוננות.
"טוב?" היא שואלת לעברי בכיווץ מצח, אני לא יודעת אם יש בי מספיק אומץ וביטחון לחזור על המילה הזאת.
"מחורמנת." אני נושכת את שפתיי ומרכינה את מבטי, מחכה לצחוקה הרם של גברת ביילסון.
"אני מבינה את הבלבול," כשאני מבינה שהיא לא לעגה לי אני מתבהרת ומרימה את מבטי.
"אני לא רוצה להרגיש ככה שוב." ראיין מהנהנת כמסכימה איתי, נראית אחוזת מחשבות ומתוסבכת.
ככה אני גורמת לה להרגיש ואלוהים, כמה שאני מצטערת על כך, האמנתי לדילן במקום להאמין לה שהיא כן רוצה אותי ולא נמצאת איתי מרחמים.
כל מה שאני רוצה הוא להרגיע אותה ואת עצמי מכל ההרגשות שהופצו בתוכי עד לפני שהיא הגיעה.
"דילן וסטלה נורא דואגים, בואי נ-" אני קוטעת אותה בנשיקה שאותה היא מעמיקה בזריזות, כנראה שגם היא רצתה לעשות זאת אך לא ידעה אם כדאי לה.
אני עד כדי כך לא קריאה?
היא אוחזת באגני ומשעינה אותי כנגד החבית בזמן שלשונה התקיפה והזריזה מסתערת על הצוואר שלי, מציגה לי עד כמה היא ואני רוצות את אותו הדבר: אותנו.
היא מרימה את רגלי כדי שתחבק את אגנה, מתחכחת בי ומעבירה את ידיה בתוך שערי בזמן שאני אוחזת בישבנה מבעד לסקיני ג'ינס.
ידי האחת נקפצת אל סנטרה ומקרבת אותו בקשיחות כך ששפתיה יתקרבו לשלי "תבטיחי לי שהן לא יטעמו שפתיים של אחרת." היא פוקחת את עיניה שנהפכו לדבשיות - כנראה סימן לכך שהיא שמחה כעת בידיי.
"אני מבטיחה." אני מצמידה את שפתיי לשפתיה שוב ושוב עד שאני מעמיקה את הנשיקה ומנקה את חלל פיה מטעם המנטה הגועלי שככל הנראה שייך לבחורה ההיא אשר נישקה את ראיין ללא רצונה.
אגנה נדחף כנגד אגני בזמן שאני מתנתקת מן הנשיקה ועוברת אל צווארה, מסמנת שביל משלי עד לבסיס הצוואר ועדה להתנשפויות של ראיין תוך כדי שאני פורמת את הכפתורים שבחולצה שלה, פוערת אותה לרווחה למראה החזייה האפורה שלה ונושקת אל פנים התהום שבין שדייה. "דונה, אלוהים, את הורגת אותי" היא נאנחת.
אני מורידה את החזייה שלה כלפי מטה ובכך חושפת את הפטמות שלה, מתפתה לנשוך אותן ולעשות בהן כרצון לשוני, ידיי נדחפות אל אחורי מכנסיה ומעצבות את ישבנה בזמן שלשוני מחליטה לחזור אל הצוואר שלה במעלה הלסת עד לזווית העין בנשיקות.
בבת אחת ובלי שום התראה מוקדמת היא מתרחקת ממני ומסובבת אותי כך שאני רוכנת על החבית, התנוחה הזאת גורמת לצמרמורות לשוב ולפעול בתוכי, להתמקד באזורים דרומיים ביותר ולגרום לי לרטיבות יתר.
בשם אלוהים, כמה שהיא סקסית.
ראיין מוסיפה להיצמד אל הישבן שלי בתנועות מעגליות ולהזרים את ידה אל מתחת לשמלה שלי שאותה היא מרימה, מחדירה את אצבעותיה אל תוכי נוסף לכך שהיא מעסה את הדגדגן שלי בגסות תחת התחתונים שלי, רוכנת לנשק את צווארי וגורמת לי צמרמורות.
אני גונחת כשהיא מפשילה לי את התחתונים, חוזרת להחדיר אליי שתי אצבעות ומנשקת אותי כדי להחניק את האנקות שלי.
ראיין מתנתקת מהנשיקה ותופסת בצווארי, מוציאה ממני את אצבעותיה ונוטשת אותי מלאת הרגשות.
אלא שלפתע עצם כלשהו נכנס אל בין רגליי ונדחף אל תוכי, היא חוזרת לאחור עד שהעצם כבר לא עוד בתוכי ואז שוב גולשת פנימה עד שאני מרגישה מלאה לחלוטין, המהירות שלה גוברת לאכזרית מדי כשהיא רוכנת אל האוזן שלי ונושכת את התנוך.
"את כל כך סקסית, אני לא עומדת בזה" היא לוחשת באוזני בנהמה של מורעבת, מרימה אותי בעוד שהעצם שהוא כנראה דילדו עדיין בתוכי וצועדת אל עבר חדר צדדי בטח כדי שלא יצעדו אל עבר חדר המשקאות ויראו אותנו מזדיינות.
החדר שאליו אנו נכנסות הוא סוג של חדר שירותים שם ראיין דוחפת אותי כנגד לכיור אל מול המראה, אני מסתובבת אליה אוטומטית ומתנשקת עימה אך היא ממהרת לסובב אותי חזרה לכיוון המראה ולדחוף אל תוכי את הדילדו.
במהירות היא מורידה לי את החלק העליון של השמלה כלפי מטה ומשחררת את החזייה.
ראיין משתמשת ביד אחת כדי לעסות את הדגדגן שלי בתנועות מהירות שגורמות לי לצרוח ולהיאנק כמו מטורפת, וביד האחרת היא מעסה את שדיי, כל זה תוך כדי שצווארי הוא שולחן הניסויים של לשונה האכזרית.
אני נאנקת ועוצמת את עיניי, עדה לכל התחושות הללו שממלאות אותי ומרגישה את הגלים אופפים אותי במעט.
"פתחי את העיניים, דוני." היא לוחשת בעדינות ואני פוקחת את עיניי אל דמותה הנדחפת אליי מאחור בחלחלה, עוצמת אותן בחזרה - אני לא צריכה לראות את זה.
איני יכולה לצפות בנו ביחד, למה היא מבקשת את זה ממני? הרי אני כאן איתה ולא עוזבת אותה, למה להוסיף עליי תחושות גועל על מי שאני ולמה שהפכתי?
היא נושקת לשערי ואוחזת בשתי ידייה בשדיי המקפצצים בעודה ממשיכה להידחף אליי "דוני, בבקשה פקחי את העיניים." היא נושקת לזווית העין שלי ומרחרחת את צווארי כשאני פוקחת את עיניי בשנית, מביטה בצער על המשגל שלנו ומרגישה פרוצה עוד יותר ממקודם.
משום מה דמעות מתחילות להצטבר בעיניי מאחורי אותו סכר שחוסם אותן מלרדת.
ראיין כנראה מזהה את השינוי הזה בי ונושקת אל צדודית פניי בסגידה עד שהיא מגיעה אל שפתיי אותן היא מפנקת בשלל נשיקות פרפר בזמן שאני גומרת בפרעות ובעיניים פקוחות אל מול מראת הגיהנום שמאלצת בי להתמודד עם המציאות: אני אוהבת לשכב עם ראיין ביילסון, להרגיש את עורה צמוד לשלי, להריח את ריחה המשכר ולפתוח את רגליי בעבורה, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה הזאת יותר.
כשאני פוקחת את עיניי לאחר אורגזמה מטריפת חושים אני רואה את ראיין מנשקת את פלג גופי העליון במסירות ולא מפספסת אף מיקום מהכתפיים ומעלה.
"את כל כך מהממת, רציתי לעשות לך את זה מהרגע שראיתי אותך מוקדם יותר הערב." היא מתוודה אליי ואני מתמקדת בדמותה במראה, מלטפת את שערה ומשקיעה את מלוא תשומת ליבי לריחה המשכר.
אני מחליטה להתנתק מהמראה ולהסתובב אל ראיין, לתפוס בפניה הרכות ולמשוך אותן אליי לנשיקה.
כשאנו מתנתקות היא מנגבת את קצוות עיניי שכנראה נוצצות מדמעות עצורות.
אני מחבקת אותה ברגליי, אולי עדיף שנעשה את זה ככה כדי שאוכל לראות את פניה?
"דילן וסטלה דואגים לך, בואי נלך," היא נושקת לידיי ונחלצת מהחיבוק של רגליי, מרימה לי את התחתונים, מלבישה לי את החזייה ומסדרת לי את השמלה.
אני מושכת את פניה מעלה ומנשקת אותה רק כי אני באמת מרגישה שבורה מהערב הזה, הוא בכלל לא הלך כפי שתכננתי!
"אני יודעת שאת רוצה עוד," היא נושפת כשהיא מתנתקת ממני ללא רצון.
"אבל זה לא אפשרי לעשות את זה כאן עכשיו, נגיד לסטלה ודילן שלא הרגשת טוב והקאת באחד מחדרי השירותים למעלה, אחר כך אגיד להם שישארו ויהנו בזמן שאני אקח אותך הביתה." ראיין מתכננת בעודה מרימה את המכנס ומסדרת את עצמה, היא נראית מוטרדת ולחוצה, כנראה בגלל שהיא נאלצת לשקר לדילן שוב.
"ראיין, ראיין" אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה ואוחזת בידיה, כורכת את ידיי סביבה, נושקת לשפתיה ונותנת ללשוני להתגנב אל חלל פיה ולהתערבב עם לשונה רק כי אני יודעת שהיא זקוקה לרגע של מרגוע.
היא מחבקת את מותניי בשתי ידיה, מצמידה אותי אליה בתשוקה ומתנתקת ברכות.
"בואי נלך." קולה נשמע עייף ומיואש, ולרגע אני מייחלת שהסרטן היה לוקח אותי לפני שהיא הגיחה אל חיי, כך יכולתי לספק לה פחות כאב משכבר יש לה בעיניים.
אנחנו יורדות אל מוזיקת המועדונים בעוד שראיין מנתבת את הדרך ומחזיקה אותי כמישהי שבקושי מצליחה לעמוד, מה שגורם לי להאמין שראיין ביילסון יודעת דבר או שניים במשחק.
דילן וסטלה רואים אותנו עוד מרחוק ומשלימים את הפער בריצה אליי "מה קרה?!" הם משתוללים בפאניקה, מה שגורם לי לרצות לצחוק על ההצגה הקטנטנה והחמודה שאנחנו מעלים פה לכבודם.
"מצאתי אותה למעלה מקיאה, כנראה שהתור לשירותים היה ארוך מדי," אני מנסה להחוויר כסיד כמו שרק אני יודעת ולהוריד דמעות קטנות בקצוות עיניי - אם יש מישהי שיודעת לשחק חולה זאת אני.
"את רוצה להישאר?" דילן שואל אותי ואני מנידה את ראשי.
"בסדר, בואו נלך הביתה." דילן משיב, ואני חוששת שאת שאיפותיי לגבי ראיין כבר לא אממש הלילה.
"די, כבר זמן רב שלא יצאתם, תישארו ואני אקח את דונה אליי, אני גם ככה לא רוצה להטריח את מלאני." גם ראיין טובה בלשחק מודאגת, אלא שאני חושדת שהיא לא משחקת את התפקיד הזה.
"לא, היא צריכה אותנו-" דילן מתחיל לומר עד שאני קוטעת אותו "אני לא צריכה אף אחד-" וראיין קוטעת אותי רגע לפני שאני מתמוטטת בכאילו על הרצפה "תירגעי שם, ילדה" היא מחבקת את הצד שלי ואיכשהו מכעיסה אותי יותר "אני לא ילדה!" אני צועקת לעברה מבעד למוזיקה.
"בסדר, גברתי," ראיין משיבה בזמן שדילן וסטלה צוחקים, איך פתאום הפכתי למושא הצחוק שלהם?
"זה לא יהרוס לך את התוכניות, אר?" דילן שואל בדאגה לעברי. תוכניות?! ממש ממש ל-א! יש לה תוכניות אחרות איתי, כן א-י-ת-י! "לא, גם ככה לא היה הולך לי." אבן ענקית יורדת מעל ליבי ואני מתאפקת בחוזק שלא להתנפל עליה בנשיקות, ומחניקה חיוך עליץ ביותר לעברו של דילן.
"תדאגי לה." דילן מתרה אל עבר ראיין והיא מהנהנת במבט מרצין, הוא משחרר אותנו במבטו "מארק יחכה לכם עם הרכב." היא מודיעה והם מתרחקים בהנהון.
ראיין ואני יוצאות מן הדלת שממנה נכנסנו אל עבר האוויר הקר של אספן, היא חשה בשינוי ומורידה מעליה את המעיל, מניחה אותו על גבי ומלווה אותי אל הרכב עד שקול קורא בשמה "ראיין!" היא ואני גם יחד מסובבות את פנינו אל עבר הקול ואני רואה את אותה הבחורה.
רודפת בצע, מטורללת שכמותך, עלייך להבין שהאישה תפוסה מכף רגל ועד ראש!
"קטרינה, דונה, דונה, קטרינה" היא מציגה אותנו אחת אל השנייה ומצליחה להסתיר היטב את תגובתה לעניין המפגש הזה.
"נעים להכיר אותך," היא שולחת את ידה אך אני מסרבת לשלוח את ידי ללחיצת יד "סלחי לה, דונה אינה מרגישה טוב וידיה צריכות להישאר במעיל." ראיין מתרצת את התגובה שלי והבחורה העונה לשם קטרינה מהנהנת.
"הבנתי ששכחתי לתת לך את מספר הטלפון שלי." היא מחייכת אליה ועיניי מתכווצות יותר ויותר, שיניי חשוקות וראשי מתפוצץ מעצבים.
עדיף שתכף אתן לך את הסטירה שלי!
"אוה, כן. נפרדנו בכזאת מהירות ששכחנו," אני מזהה נימה שברירית בקולה של ראיין שכנראה מכוונת אליי להישאר רגועה, מה שאני בקושי מצליחה לעשות.
היא מוציאה עט ונייר, הכלבה מוכנה...
ורושמת את המספר, מכניסה את הפתק אל הכיס של ראיין ומתקרבת בשפתיה השמנוניות והמגעילות אל שפתי האפרסק המתוקות שלה. עד כאן!
אני דוחפת את גברת קטרינה ממנה "וואו! מה יש לך?" היא צועקת עליי.
"אני אגיד לך מה יש לי, היא מחוץ לתחום!" אני משיבה לה בצעקה לא פחות חזקה ונדחפת כנגדה באיום.
"ראיין, מה..?" קטרינה ואני מתקוטטות בעוד שהיא מצפה לעזרה מראיין, כלבה כלבתית שכמותך!
לבסוף ראיין אוחזת באגני ומרימה אותי בעודי נלחמת בה ומתפרעת בידיה "אני כל כך מתנצלת, היא השתכרה יותר מדי והיא לא מרגישה טוב במיוחד." ראיין מסבירה את עצמה בהתנצלות תוך כדי שהיא מחזיקה אותי מלחנוק אותה.
"ראיין, תשחררי אותי!" אני מתרה בה בכעס בזמן שהיא מתחילה ללכת אל המכונית בעודי בידיה, כשהיא פותחת את הדלת היא מניחה אותי לשנייה שאני מנצלת כדי לשלוח לגברת קטרינה אצבע משולשת ולהבהיל אותה עוד קצת עד שראיין מרימה אותי אל הרכב וסוגרת את הדלת.
היא הולכת אל קטרינה, כנראה מוודאת שהיא בסדר כפי שאני רואה ממראת המכונית, אני מקווה מאוד שלא! זועקת תת המודע שלי בעודה מפגינה עם שלטים נגד יחסי נשים אחרות עם ראיין.
הן מדברות, כנראה שיחה מאוד מתוחה כי בסופה קטרינה סוטרת לראיין באותו צד שאני סטרתי לה מוקדם יותר הערב.
אני נושכת את שפתיי כדי לא לצחקק בעודה נכנסת לרכב ומתיישבת בצד הנהג, צוחקת את חייה החוצה על ההגה במקומי.
אני נושכת את שפתיי "תפסיקי" היא מביטה בי בזעזוע ואני מגלגלת את עיניי.
"זה ללא ספק היה הלילה הכיפי ביותר שחוויתי מימיי!" היא שואגת מצחוק ואני תוהה לעצמי היא לא הייתה אמורה לכעוס? יושבת תת המודע שלי על כיסא פסיכולוג עם סיגר בידה ותוהה לעצמה גם כן.
"אני לא מאמינה שבחרת את הכלבה הזאת מכל הנשים במועדון," אני משלבת את ידיי ברוגז, נזכרת בזעם שיש לי עליה.
"טוב, אז עכשיו באופן די מוחלט מנעת ממני להתקשר אליה או להסתכל עליה יותר בחיים." היא מצחקקת חרש ונרגעת בעודה נשענת לאחור ומביטה בי במבט בורק ועמוק - היא נראית כמו ילדה קטנה שמסתכלת על חנות ממתקים ולחיי מתחממות, אני מחניקה חיוך מבוייש לעברה ומסתכלת על ידיי.
"מה?" אני שואלת בקשיחות, מעוניינת שתפסיק לנעוץ בי מבטים.
"את ממש קנאית אובססיבית," היא מאבחנת בקול רגוע ושקט.
"ברצינות, עוד לא ראיתי מישהי שרבה עליי ככה." למה לא? על מישהי כמוה צריך לריב.
אני מסיטה את מבטי לחלון, חושבת על הכלבה הזאת שעוד הועילה בטובה לסטור לראיין, מנסה להוציא את האדרנלין והכעס ממני מהמחשבה של מה שהייתי עושה לה אם לא הייתי ברכב "תתחילי לנסוע." אני נובחת עליה, כרגיל מוציאה עליה את העצבים שלי.
"כרצונך, דוני אדמס המתאגרפת הדגולה." אני לא יכולה שלא לגחך אפילו מעט לגבי דבריה.
אני מנסה להירגע ונזכרת במשגל של היום, כיצד התחכחה בי ונישקה את צווארי בחושניות, איך טרפה אותי במבטה הזהוב כשזיינה אותי מול המראה.
אני יודעת שלעולם לא יהיה לי את האומץ להגיד את זה בקול רם אבל אני אוהבת לשכב איתה, לטעום אותה מבין שפתיה ורגלייה, לשמוע את אנחותיה ואת הזעקות שלה שקוראות בשם שלי, אני אוהבת כשהיא אוחזת בי בקשיחות ולוחשת באוזני משהו מחרמן בתוספת הכינוי שהמציאה לי, אני אוהבת כשהיא מסתכלת בעיניי ומתרככת אט אט, נמסה למולי, כשהיא מתמוטטת תחתיי באנחות, כשמשקלה כבד עליי וחמימותה אופפת אותי.
אבל למרות כל המיניות הזאת סביבה, אני אוהבת לבלות זמן איתה גם כשאנחנו לא שוכבות, עולה בתודעתי הערב שבו נחשפנו אחת לשנייה - זה לא היה סקס, אלא משהו נקי וטהור עד כדי מפחיד - ויש בי חלק שמפחד מעוד ערבים כאלו.
אני מתמלאת במחשבות בהגיענו אל הבית וראיין מכבה את המנוע, אני אוחזת בידית כדי לצאת כשראיין נועלת את הרכב ומונעת ממני "מה?" אני שואלת לעברה בשארית הכעס שנותר בי.
"אני פשוט רוצה להסתכל עלייך עוד קצת" היא נאנחת, מניחה את צד ראשה על המשענת ומביטה בי, שולחת יד אל שערה סוררת אחת ומעבירה אותה אל מאחורי האוזן שלי, ממשיכה ללטף אותי באזור הזה עד שאני עוצמת את עיניי בעונג למולה "תסבירי לי מה אני צריכה לעשות איתך?" היא נושמת ואני פוקחת את עיניי לעברה בכיווץ מצח.
"קחי אותי למיטה שלך," אני לוחשת.
"את שווה יותר מזה." הו לא, אני לא רוצה את ראיין בצורה הזו.
"זאת האופציה היחידה שיש לנו." היא נושפת החוצה בכבדות ומטה את ראשה אל החלון הקידמי "בואי ניכנס" אני מציעה, מלטפת את פניה הקרירות.
היא משחררת את הנעילה ויורדת מן הרכב, מורידה אותי לאחר מכן ומלווה אותי עד לכניסה "וונדה, תכיני מפתח כניסה." היא אומרת אל המיקרופון "אשרת בקרה?" וונדי שואלת את ראיין "0782" ראיין עונה קוד כלשהו, למה? רק אלוהים יודע.
"מפתח?" וונדי משיבה לה בשאלה.
"תגידי את השם שלך למיקרופון" היא אומרת לי וכך אני עושה.
"מפתח כניסה התקבל." וונדה מכריזה ואין לי שמץ על מה.
"מה עשית?" אני שואלת אותה.
"תלחצי על הכפתור ותגידי את השם שלך." אני עושה כמצוותה והדלת נפתחת, אני צועדת פנימה בהלם "למה שתתני לי את המפתח לבית שלך?" אני שואלת בזעזוע, לא אמרנו הרגע שאין אפשרות אחרת?
"מן הראוי שאם נעשה את זה, תוכלי להיכנס לבית שלי בלילות." אני פוערת את עיניי בחיוך רחב - האם זה אומר שמעכשיו אנחנו נשכב באופן סדיר?!
"מה גרם לך לשנות את דעתך?" אני נדבקת אליה בגופי על שביל הגישה לביתה.
"בחורה מדהימה אחת שהפכה למתאגרפת בשבילי." אני מצחקקת ונושקת לזווית פיה.
היא אוחזת בידי ומכניסה אותי פנימה אל ביתה, סוגרת את הדלת ותולה את המעיל שנמצא עליי.
אני באה להוריד את השמלה שלי כשראיין עוצרת אותי, למה? "אנחנו צריכות לדבר"
על מה? "בני זוג צריכים לדבר, אנחנו צריכות להשמיע קולות במיטה, עכשיו." אני מנסה לשעשע אותה ואכן היא מגחכת.
"ברצינות, שבי." הנימה הפיקודית שלה גורמת לי לחשוב שהיא חייבת לספר לי משהו חשוב לכן אני מתיישבת על אחת הספות, נזכרת באותו הערב הראשון שהייתי פה.
"את רוצה משהו לשתות?" היא שואלת בשעשוע, כנראה מתייחסת להפגנת השכרות שלי בפני קטרינה המגעילה מוקדם יותר הערב.
"כן, ויסקי בלי קרח." אני מצמצמת את עיניי אל עבר עיניה שנהפכו קפואות לפתע, לסתה מתקשחת ונסוגה אל המטבח. היא כועסת? אני מנסה להתנער מזה ולהניח שזה רק עוד מזג שמתחלף בראיין כל זמן מה.
כשהיא חוזרת אני מביטה סביב אל רחבי הבית שכבר מוכר לי היטב מהפעם הקודמת כשעוד הייתי חסרת הבנה מעמיקה לגבי טיב יחסיי עם גברת ביילסו-פלצת, מדהים להבין שזה היה רק לפני ימים אחדים.
היא מתיישבת מולי ונראית רשמית למדי.
"אז, על מה רצית לדבר?" אני שואלת אותה בזמן שאני לוגמת מן כוס הויסקי ומשיבה אותה למקומה על השולחן.
"קודם כל, על הערב- הזכרת משהו שאני לא מצליחה לשחרר ממני," היא נאנחת בייאוש. על מה היא מדברת?
"שאני מרחמת עלייך-" אני קוטעת אותה "ראיין-" היא קוטעת אותי בחזרה "לא, את צריכה לדעת שמעולם לא הייתי במלחמות פנימיות כאלו על בחורה, דילן יכול להגיד לך שכשזה מגיע לבחורות לא באמת מעניין אותי מה קורה מסביב, אני מזיינת ואז אני זורקת למרות שמעולם לא עשיתי זאת בצורה שפוגעת במישהו," היא ממלמלת בהסברים.
"אני מבינה אותך, ראיין. קלטתי אותך לא נכון קודם, אני מצטערת, פשוט שדילן אמר לי שאת יכולה לפעול ככה מדי פעם ו.. כנראה שהאמנתי לו." אני לוחשת את החלק האחרון.
"דילן יגיד הכל כדי להרחיק אותך ממני, ולמעשה אני לא מאשימה אותו- אני רעה בשבילך, במיוחד במצבך עכשיו ולכן אני חושבת שכדאי שיהיו כמה תנאים ליחסים בינינו," היא מסבירה, תנאים?
זה מדהים עד כמה רשמית היא, היא בקושי מראה סימני חיים, שוב מתנהגת בצורה האנטי אנושית שלה.
"כמו?" אני שואלת, לחוצה מכך שתציב תנאים שיגרמו לי לוותר עליה.
"אני רוצה לדאוג לך ואני יודעת שבלעדיי את לא תדאגי לעצמך, אתן לך תפריט שיחזיר אותך לאורח חיים בריא יותר כפי שהרופא המליץ, ובנוסף אני ואת נעשה פעילות ספורטיבית- ולא, לא בדרך שאת חושבת עליה." אני מכווצת את מצחי, מה?! לעזאזל לא!
"ממש ממש לא!" אני מתרה בה, כמעט שואגת בזעם "אלה העניינים הפרטיים שלי לכל הרוחות, אין לך כל זכות!" אני קמה בתקיפות.
"יש לי כל זכות, בייחוד שכשהגוף שאני מזיינת הוא הגוף שלך." היא קמה כנגדי ומבטה נראה מאיים אך אני כבר רחוקה בעצביי.
"אל תנסי לסובב את זה כלפייך, גברת ביילסון, את רוצה להשפיע על הבריאות שלי? תסמכי עליי וזהו."
"אני בקושי מכירה אותך, ועל פי ההיכרות הקצרה שלי איתך את לא באמת דואגת לעצמך!" היא נוזפת בי.
אני מתיישבת באנחה ובשילוב ידיים, זה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי שנעשה כשנכנסתי לכאן.
"אני לא מסכימה לתנאים שלך." אני רוטנת, יודעת שראיין לא תוותר על סקס איתי.
"אז לצערי, אין עסקה." אני פוערת את עיניי לעברה, אבל אבל אבל... למה?! היא אמרה שהיא רוצה אותי!
"אני לא מבקשת הרבה, דוני, ואני יודעת שאת רוצה אותי ואת יודעת שאני רוצה אותך." כן ממש, אם היא הייתה רוצה אותי כבר מזמן היינו מתנשפות על שטיח הרצפה במסדרון.
"אוקיי," אני נכנעת, יודעת שהעקשנות שלי עלולה לעלות לי במחיר כבד מדי "אבל את חייבת להבטיח לי שלא תהי קרציה לגבי זה." אם היא תהפוך לאמא שלי או אפילו משהו דמוי אמא שלי אהרוג אותה בעצמי.
"אשתדל." היא מנסה נואשות להסתיר את עליצותה ואני מכריחה את עצמי להאמין שהכל יהיה בסדר, עליצותה מוכיחה לי שגברת ביילסון אוהבת לנצח.
"אז יש לנו עסקה?" היא מרימה גבה במבט הכי מחרמן שאי פעם תוכל לשלוח אליי - אני חושבת.
"אני מאמינה שיש לנו." אני מתרוממת, מרוקנת את כוס הויסקי שלי בלגימה אחת ומניחה אותה בחזרה, מעבירה את לשוני על שפתיי בפיתוי ומעמיקה את מבטי בעיניה בצבען הדומה לנוזל הברנדי שהרגע לגמתי, הן נראות ממזריות, אני מתמקדת בחיוכה המרושע והעסיסי.
אני פושטת את השמלה אל מול עיניה הרעבתניות של ראיין וזורקת את השמלה עליה בצחקוק, נותנת לה בדיוק את מה שרצתה ממני במבטה.
היא מסירה אותה מעליה ובוחנת את הלנז'רי שלי "אוי, מה שאני הולכת לעשות לך, דונה." אני נושכת את שפתיי ומתיישבת בחיקה, נתונה לנשיקות התוקפניות שלה שבצורה פנטסטית כלשהי הן חמימות ואוהבות תוך כדי.
היא משכיבה אותי על הספה בחיוך שובב ונשיקות פרפר, מתמקדת בלנשוך לי את השפה התחתונה ולהעביר את לשונה על צווארי מספר פעמים עד שהיא מרימה אותי כך שרגליי מחבקות את אגנה באמירה "אני לא יכולה להתאפק" ונחפזת אל החדר, סוטרת לי בישבן ומעסה את גופי בחושניות, זורקת אותי על המיטה ונוגסת בשפתיי לנשיקה עמוקה, עדינה ותוקפנית גם יחד, השילוב כה משכר.
היא מתרוממת ומורידה את חולצתה, משתהה במבטה על דמותי הפרוסה על המיטה לכבודה כסעודת מלכים לבחורה רעבה במיוחד.
ואני פשוט שוכבת שם, מתבוננת בה ומתנשפת, יודעת שאת מבוקשי קיבלתי, ראיין ביילסון היא שלי באופן שאני רציתי. לכמה זמן אנחנו כאן ככה? אין לדעת אבל, אוי אלוהים, כמה זה ממלא לקבל את מה שרציתי סוף סוף.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold