השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 12 - אדמס

יום שישי, ה-13 באוקטובר.

"הנוכל להיות לנצח מבלי להיות בכלל?"

אזהרת 18+

אתמול עבר כמעט בהצלחה מרבית.
לאחר שסיימתי את השיחה המתוחה והמוזרה עם ראיין יצאתי מביתה, כמובן שבטרם עזיבתי דיברנו זמן מה על הכשל שמעתה ולנצח ישכון בחברות שלנו, הרי אי אפשר לטאטא הכל אל מתחת לשטיח ולנהוג כאילו ליל שלשום לא התקיים בכלל, אפשר רק להשתדל שלא לחזור על אותה הטעות.
ההתנהגות שלה במהלך המריבה הייתה מוזרה, אנטי אנושית כמעט, כאילו נואשות ניסתה להדוף אותי ואת הרגשות שלה. יכולתי להישבע שהיא הפכה קרירה עד שנהפכה לדמות ללא הכר.
לא אשקר, נפגעתי, ויותר מזה, על אף שהייתי חסרת ישע ופגיעה כשהיא סיבבה את הנושא הכאוב ביותר בחיי נגדי, הפכתי גם מבולבלת והטלתי ספק בכל מה שהכרתי בגברת ביילסון, אולם הכל השתנה כשהיא חזרה מן החדר, בכזאת מהירות - שהחזירה את ראיין להיות באור חיובי בראשי.
למרות כל ההתנגדות והויכוח הסוער שהוביל לפגיעה העצמית בכבודי ובנפשי, איכשהו, לאחר ליל שלשום הרגשתי חזקה יותר לראשונה בשנתיים האחרונות, זאת הייתה שיחת ההשכמה שלי גם אם לא התרחשה במילים - מצד אחד אני רואה את הלילה הזה כטעות לחברות שביני לבין ראיין, כשבעצם הטעות הזאת לא עשתה דבר מלבד לשפר את חיי ולחזק את אישיותי.
אז אם הרגשתי טוב עם עצמי מדוע אמרתי לה שזאת הייתה טעות? הסיבה לכך פשוטה, ראיין ואני אסון כשאנחנו ביחד, הרי זהו לא סוד שאנחנו רבות בכל פעם שאנחנו פוגשות אחת בשנייה, לכן לפי דעתי גם אם כל אחת תסופק לחוד עדיין נהיה מאומללות ומבולבלות מהקשר הזה. ובנוסף, למה לנו להרוס את הקשר החברי הזה שבנינו בזמן כה קצר על ידי תחושות שלא במקום? לא הייתי רוצה להרוס אותנו ואני יודעת שגם ראיין לא רצתה, היא פשוט לא רואה את הנסיבות עדיין לכן נפגעה כל כך כשאמרתי לה שאני לא מעוניינת בקשר מהסוג הזה איתה, נוסף ליהירות העצומה של ראיין שאיכשהו תמיד צצה לה לצד נשים שאיתן היא מבלה, פניה היו מוכי הלם וקרירות כאשר הצלחתי לחלץ את מילות הדחייה הללו מפי.
היא בחיים עוד לא נדחתה בעבר?
אני מתנערת, עדיף שנשאיר את הנושא הזה בצד כיוון שאת סיבוכיו הותרנו מאחור, סגרנו אותו כלא היה אמש בשעות הצהריים, ועדיין, כעשרים וארבע שעות אחר מכן אני מוצאת את עצמי מדשדשת בנושא בעת התריסר, מדוע? אל תהי טיפשה, גברתי, קודם לכן תהית שאת מדשדשת בנושא והתנערת ממנו יותר מהר מחתול שמתנער ממים, לא ככה?
חדל לקשקושים! ידוע שהסיבה למרדפיי האינסופיים אחר מחשבות על ראיין אינו עוצר מלכת היא שלא ראיתי אותה היום כלל.
כמשדר החוזה בתגלית מן החלל אני קולטת לפתע שכיום, בפעם הראשונה מזה תקופה רבת ימים אני מעדיפה לפעול בטחינת מחשבות שאינן מבוזבזות במקום לישון, לצפות בתוכניות זבל בטלוויזיה, או פשוט לפשפש בטלפוני.
היקום ולו אחד אשר יסביר לי כיצד התרחש הנס? מדוע ולמה התחלתי לראות את החיים בפרספקטיבה נכונה עתה בחיפזון? מהו הדבר אשר השתבש בי? או שמוטב לשאול מהו הדבר אשר תוקן בתוכי בימים האחרונים?
איני יכולה להניח את האצבע שלי על המקום הקלוקל באישיותי שאיכשהו מצא מרפא חיוני.
"דונה." אמא מציצה אל חדרי בעודי מסובבת את מבטי אליה.
"התעוררת עכשיו?" היא צועדת אל החדר.
"לא. אני ערה מעשר." אני מזדקפת לישיבה בעודה מתיישבת על מיטתי.
"אוה. את בסדר?" היא מלטפת את ידי.
"כן, פשוט חושבת על כל מיני דברים." אילו רק היית יודעת על כמה דברים יש לי לחשוב.
"אלו דברים?" יותר מדי.
"על החיים, בזמן האחרון משהו השתנה." איכשהו פסקתי מלרדת עוד יותר נמוך מהמקום השפל שבו אני נמצאת.
המקום הוא עדיין אותו מקום שפל, קר ומעורפל אבל יש בו נקודה פחות אפלה משאר הנקודות ואני תוהה אם זוהי נקודת מבטי שהשתנתה או שמא המקום הצמיח לעצמו זקיק של אור.
"השתנה לטובה או לרעה?" היא שואלת ומסלסלת את אחת מקצוות שערי, מזכירה לי את ראיין בפעולה הזו.
"לטובה. אני פשוט לא מבינה איך הכל השתפר בימים ספורים." אני משחקת באצבעותיי וחושבת לעת עומקו של השינוי המוצלח שאי שם עברתי.
"אני יכולה להבין." היא נשכבת מולי על הצד ומביטה בי.
"כן?" אני שואלת במבט שמיואש מלחפש אחר הסבר ראוי.
"מצאת ידידה חדשה." הכל חייב להיות קשור בראיין, מה? איכשהו אני לא אוהבת את ההסבר הזה.
גם אם התחלתי להשתנות כאשר היא הגיעה זה לא בהכרח אומר שהשתניתי בזכותה, לא? זה מה שחסר לי, שתבוא אליי ותחפש אחר הכרת תודה אם בכלל תבוא אחרי שפגעת בה כך.
אני מקווה שהיא בסדר, בימים האחרונים כל מה שראיתי ביום היה ראיין וגם בלילה... תת המודע שלי לא מוכנה לסתום לרגע ולהידחף עם מחשבות סוררות בקדמת מוחי.
"אמא." אני נוזפת בה חרישית.
"מה? יש לה השפעה עלייך." היא מסבירה בעיניים בורקות.
יש לה? אני לא בטוחה. היא יודעת להקשיב מעולה ולהזדהות איתי, ויש לה דרך ישירה מאוד להגיד דברים קשים - את זה אני אוהבת בה - היא משתדלת להיות ממושמעת ומנומסת רוב הזמן למרות שבסביבתי היא פחות כנראה בגלל שאני מוציאה אותה מדעתה קצת יותר מדי.
יכול להיות שיש לה השפעה קטנטנה עליי כידידה שלי - היא בן אדם מעולה לשפוך אליו נושאים קשים כיוון שיתכן שלא תגיב כמו אנשים נורמלים פעמים רבות, כלומר, היא לא מרחמת עליי, על אף שאני שואלת את עצמי מדוע לא לעיתים תכופות.
"העובדה שאת יושבת וחושבת מאז שהעליתי אותה על הפרק די מאשרת שאת מושפעת ממנה." אני מגלגלת את עיניי אליה בחיוך מבוייש "זה בסדר שיש לך ידידה שמשפיעה עלייך דונה, רוב האנשים בעולם יוצאים מתקופות רעות בזכות חברים." היא מתקרבת אליי ומניחה את ידה על הלחי שלי, מבטה נראה קצת עצוב ואני תוהה למה. "אני פשוט קיוויתי שאוכל לעזור לך לצאת מכל הסבל שעברת ואת עוד עוברת." היא מוחה דמעה סוררת אחת על פניה.
"אמא, אל תרגישי ככה, עזרת לי יותר מכל אחד אחר, היית שם בשבילי תמיד," אני מקרבת אותה לחיבוק וחשה בחמימות האינסופית שמקנה לי הקרבה עימה.
"את היית בסדר גמור, עשית מספיק. ואני מצטערת שהייתי כזאת רעה אלייך. אני אוהבת אותך." אני ממלמלת בעודי נרגעת בידיה המנחמות של אימי אשר תמיד היו מקום מקלט מהחיים עבורי.
"אני אוהבת אותך גם כן, יקירתי, כל כך." במשך זמן מה אנו מתנדנדות מצד לצד ומעלינו הילה של ביטחון, לפחות ככה זה מרגיש.
לבסוף היא מתנתקת ומסדרת את שערי שגלש אל הפנים "את המתנה הראשונה שלי, האחת שהפכה אותי לאמא." היא נושקת למצחי ומותירה אותי עם חיוך בעודה קמה מהמיטה אל עבר הדלת.
אני מגחכת. מי ידע שאני ואמא שלי יכולות להסתדר פתאום?
"אוה ודונה." היא מציצה מהדלת, כנראה כדי להגיד לי עוד משהו שיחמם את ליבי.
"עכשיו כשאת בסדר תוכלי לדאוג לכביסה בזמן שאני אצל שלי היום." היא שולחת לי נשיקה ומגחכת בדרכה הצוהלת החוצה מהמסדרון.
ובכן, לפחות אני יודעת ממי ירשתי את הרוע הזה. אני נוחתת לאחור על המיטה ומביטה בתקרה, עדיין משועשעת מאימי.
בהבדל ממשפחות מפורסמות אחרות בביתנו מעולם לא היו משרתים או עוזרי בית, בהחלט יש לנו עובדת ניקיון אחת שמנקה אחת לשבוע את חזות הבית ואת ג'ו שדואג לצרכינו באוכל, אבל חוץ מזה אנו דואגים לעצמנו בענייני ניקיונות החדרים היומיומיים ובעניין הכביסה - את עניין הכביסה אני מבינה הכי הרבה, אני לא הייתי רוצה שאדם זר יגע בכביסה המלוכלכת שלי, אלה הבגדים שלי ושל המשפחה שלי לכן עליי ועל המשפחה שלי מוטל לטפל בהם, זאת חשיבה הגיונית בסך הכל.
אני מביטה בתקרה ומנסה לשער מהו הנושא הבא שעליו אחשוב, ואך ורק מכיוון שאני מכירה את עצמי טוב מאוד אני קמה, יודעת מעולה שכאשר אין לי על מה לחשוב אני חושבת על ראיין ואין בי את הכוחות לחשוב עליה שוב, גם ככה נראה שהחיים שלי סובבים סביבה.
אני יוצאת מן החדר אל חדר המגורים וחוזה באלכס המיוזע עומד במטבח וחופן מקערת הצ'יפס "אתה לא יוצא לריצות כדי להוריד במשקל?" אני מקנטרת, מחברת בין הפנים המיוזעות שלו וקערת הצ'יפס החצי ריקה.
"את לא אמורה להפסיק להיות כלבה מתישהו?" הוא משיב לי באותו טון תקיף בעודי מגחכת כאשר אני ניגשת אל המקרר.
"אני מעירה לך לטובתך." אני מוציאה את בקבוק מיץ התפוזים הרגיל אל האי במטבח, אוספת כוס ומוזגת לתוכה.
"וואו, את באמת הפסקת להיות כלבה מכשפתית לשם שינוי." הוא לא נראה שבריר של משועשע וזה גורם לי לקפוץ גבה.
"מה הבעיה שלך?" הוא נראה די זעוף ואני תוהה אם זה בגללי.
"אני לא יודע, מצטער. כנראה מחסור בסקס." הוא מנפנף.
"למען השם, זה מספיק." אני אוספת את הכוס ולוגמת ממנה בדרכי אל הסלון.
"אויש תשתקי, כל שבועיים עד חודש את מקבלת מנה של סקס." בן של...
"שכחת שזה כנגד לרצוני?" אני שואלת, עדיין המומה מכמה שהוא בוטה.
"את עדיין מקבלת." ליל שלשום עולה בתודעתי ואני ממהרת לסלק אותו.
"אתה אידיוט." אני מגחכת.
"אולי אלך לאחד המועדונים היום בערב." אני מושכת בכתפיי.
"אולי אלך עם ראיין" אני מכווצת את מצחי בהתעננות "למה שראיין תלך איתך?"
"פגשתי בה תוך כדי ריצה, דיברנו קצת והיא אמרה שיכול להיות שהיא תלך לאיזשהו מועדון שהזמינו אותה אליו, היא שאלה אותי אם אצטרף אליה ואמרתי כן, אני חייב למצוא זיון." הוא נח על הספה.
מה ראיין תעשה במועדון? אני בכלל בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה? אני מתנערת.
היא אמרה ש"יכול להיות" זאת אומרת שהיא לא בטוחה אם היא תלך, אולי היא תבוא לקצת הערב ותהיה איתי.
עם כל הכבוד, מה יש לבחורה הצעירה הזאת לעשות בחברתך כשהיא יכולה להיות בחברה של נשים אחרות וצעירות ממך? אני מנערת ממני את תת המודע שלי שהחליטה לעשן סיגר מול הפנים שלי.
לעזאזל. בא לי סיגריה. כבר עבר זמן רב ואני מתחילה לרצות את זה עוד ועוד.
את בטוחה שאת מדברת רק על הסיגריות? כן! אני נובחת על תת המודע שלי ונאנחת.
כדי להסיח את עצמי מההתמכרות הזאת אני מדליקה את הטלוויזיה אבל דבר לא עוזר לכן אני פונה אל הישורת האחרונה: לחשוב על ליל שלשום וכך אני טובעת כפראית בתוך ים הזיכרונות המתוקים מהלילה המדהים הזה, אני יכולה להרגיש את הנישוקים החמים שלה על צווארי ואת איך שהתחכחה בי ודחפה את לשונה עמוק עד שפת פתח הגרון שלי.
איך שנהמה כשדחפתי את לשוני במעגלים סביב הדגדגן שלה, הטעם שלה...
"דונה, אל תשכחי את מה שאמרתי לך, אני הולכת לשלי." אמא קוטעת את מחשבותי האפלות במזל גדול! היה אסור לי לחשוב על ראיין, אסור בתכלית האיסור!
מה הבעיה שלי? זה לא שאני כמו רוב הבנות האלו שרואות בן אדם בעל השפעה ונמשכות אליו אוטומטית אז מה, בשם הארץ, פסול בי? למה אני לא מצליחה לדפדף את ליל שלשום ממני?
אוף, התשוקה הזאת עוד תכלה אותי. אתמול הבנתי שהיא פסקה כי חשבתי שהאכלתי את המפלצת בתוכי בלילה עם ראיין אלא שהיום אני מגלה שהיא עוד פעם רעבה.
לא, הפעם לא אפול בפח.
שאר אחר הצהריים עובר די במהירות, אני אוכלת ארוחת צהריים עם דילן ואלכס ששילובם מצחיק אך, מאז שנתתי למחשבותיי לגלוש אל אותו הלילה האכזבה הכתה בי בשנית, כשהבנתי שלא אוכל להתמלא סיפוק ככה עוד, פשוט שיחקתי באוכל שבצלחתי והינהנתי מדי פעם כשקראו בשמי.
לאחר הארוחה שטפתי את הכלים וניגשתי אל המרתף בו נמצא חדר הכביסה, אל המרתף מוביל גרם מדרגות שיורד מסוף המסדרון עד לשני מטר תחת הבית ושם חדר הכביסה שאליו יש דלת נפרדת שנותרת נעולה במרבית היום, לכן אני פותחת אותה ומדליקה את האור בכניסתי.
אני חייבת להודות שהופתעתי מכמה שהיה לי קל לרדת במדרגות, כנראה שהשבוע סוף סוף אפטר מהגבס כיוון שאני גם ככה לא הולכת עם הקביים ובנוסף אין לי כאבים יותר.
פעם כשהייתי קטנה פחדתי מהמרתף, רק כי אלכס הבהיל אותי כשסיפר לי שיש שם ליצנים, שמהם אני בהחלט מפחדת.
אני לא יכולה להסביר מדוע אני מפחדת מהם אבל משהו בארשת הילדותית שלהם ופאות השיער המוזרות והאף האדום שנראה כאילו האף הנורמלי התנפח כתוצאה ממכה פשוט... אהמ... יותר מדי.
היום אני יודעת שהוא דיבר שטויות אבל בזמנו הוא היה אחי המניאק והסאדיסטי.
לאחר שאני מוציאה מהארון את שולחן הגיהוץ לכביסה שבעוד רגעים ספורים אעלה ואאסוף, אני מכינה את נוזלי הכביסה לכל אחת משלושת מכונות הכביסה שברשותנו.
ובכך אני חוטפת ארבעה סלי כביסה יחד איתי במעלה אל המרפסת שם אני מורידה מהחבל את הבגדים הנקיים שאני אמורה לגהץ ולקפל אל תוך הסל הראשון שכדי לא להתבלבל בין הכביסה המלוכלכת אני צועקת לאלכס שיעזור לי לשים את הסל הזה על השולחן שעליו הנחתי את המגהץ במרתף וכך הוא עשה.
כשחזרתי מאסיפות הכביסה מהחדרים החלטתי שאסור לי להישאר בשקט במרתף אחרת אחשוב על דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם, וללא ספק אפשר להגיד שיש לי המון דברים כאלה שרק מחכים להתגנב אל ראשי לכן הפעלתי את האייפוד על השיר של פרנק סינטרה "האהבה היא כאן כדי להישאר" - שיר ישן למדי, אפילו בשבילי, אבל כחובבת ג'אז הטעם שלי חייב להיות ישן כדי לחזור לתקופות שבהן הוא היה שכיח, לא הרבה אנשים מחבבים ג'אז כמוני, לדוגמה אמא ואבא לא היו חובבי ג'אז אלא רוק אנד רול, צ'ארלי בכלל העדיף שירת נשמה או מקהלה והאחים והאחיות שלי מקובעים בעמדה שלהם: שפופ הדאנס החדש הוא מלך הקטגוריות.
יש לי אהבה לפופ ולרוק מכל הסוגים כמובן, אולם תמיד אעדיף את טפיחות הפסנתר ואת התיפוף הלא מורגש יחד עם הסקסופון והחצוצרה המורגשים בהחלט, חגיגה של זרמים מוזיקלים שאותם מתווה הזמר הראשי, אשר לא התקיים טוב יותר מאשר פרנק למשימה הזו.
מהר מדי מסתיים השיר ומתחלף בעוד שירים שנמצאים ברשימת ההשמעה הישנה שלי כמו "אני מטילה כישוף עליך" בידי לא אחרת מאשר נינה סימון בעלת גוון הקול הייחודי ביותר שפגשתי.
וכך עוד ועוד נבלעת בתוך אותן החצוצרות וניגון הפסנתר האופייני עד שאני מתעייפת ומחליטה לעצור את המוזיקה ולעלות מעלה להפסקת שתייה.
כשאני מגיעה אל המטבח אני מוצאת שם את ראיין ובאותו הרגע ליבי מרקיע לשחקים ומבצע סלטות מרוב התרגשות.
כמה זמן שלא ראיתי אותה! בסך הכל יממה, ידידתי צוחקת עליי תת המודע שלי אשר שוכבת לה על כורסא אורטופדית ולוגמת לה בלאדי מרי.
היא נראית מדהים! שערה מסולסל ומבריק, היא לבושה באוברול שחור צמוד וכנראה שהיא נועלת נעליי עקב כי היא גבוהה בהרבה ממה שזכור לי.
ראיין גם היא שמה לב שהגעתי למטבח ומחייכת אליי, כנראה בגלל שהיא לא רוצה לעצור את דילן וסטלה אשר יושבים בגבם אליי ועדיין מדברים איתה.
אני ניגשת אל המקרר ומוציאה בקבוק מים, לוגמת ממנו ותוך כדי מאזינה לשיחה של דילן, סטלה וראיין "היינו שמחים להצטרף אלייך ואל אלכס אבל נראה לי שבשישי הזה נישאר בבית ונצפה בסרט." אז זה נכון? היא באמת יוצאת למועדון הערב? אוי, מה אעשה? מה תעשי? סיפרת לבחורה שאת לא רוצה אותה ועכשיו את מוטרדת שהיא תלך ותהיה עם אחרות? יש לך בעיות.
הקול ההגיוני בראשי אומר בזמן שתת המודע שלי שהחליטה משום מה לשים שפתון אדום זוהר וזנותי על שפתיה מוציאה לו לשון ומרימה אצבע מגונה.
אני מתנערת, כדאי שפשוט אחזור למרתף ולא אשאר לדבר איתה, אם אשמע על הבילוי שלה הערב עוד פעם אחת כנראה שאתעלף או שתת המודע שלי תתעלף קודם או שתוכלי לפתות את גברת ביילסון בשנית... מציעה תת המודע שלי בליקוק שפתיים כי אם לא תעשי זאת כנראה שהיא כן, על בחורה אחרת הערב.
אוח! אני שופכת את כוס הבלאדי מרי שלה ומדביקה נייר דבק על פיה כדי שתסתום לזמן מה.
אני מסתובבת ללכת אל חדר הכביסה בזמן שדילן וסטלה פונים אליי "איך מתקדם עם הכביסה?" דילן שואל בניסיון להצחיק אותי כנראה.
"הכל טוב." אני נאנחת ומשחקת בפקק של הבקבוק, לא מעזה להתבונן בעיניה של ראיין, אין לדעת בין אלו צבעים הן מדלגות כעת.
"את עושה כביסה?" מגחכת ראיין ואני מרימה את ראשי בהנהון.
"אמא חשבה שדונה במצב הרבה יותר טוב ומיהרה לחלק לה עבודות להיום." סטלה מסבירה בשעשוע.
"לא משנה לי לעזור לה טיפה." אני לא רוצה שישתמע שאני מתעצלת לעזור לאימי ואני מעוניינת לסיים את השיחה הזאת כדי שלא אצטרך לעמוד כאן בחברת ראיין בידיעה שבעוד פרק זמן מסוים היום היא תדחוף את הלשון שלה במורד גרונה של אישה אחרת.
"לא התיימרתי להגיד זאת, ודרך אגב איפה מלאני? לא ראיתי אותה כל היום." ואותי?!
ניכר שקולה של ראיין מוטרד, אך זה לא מעניין לי את התחת, אז מאמא שלי כן אכפת לה?! הייתכן שהיא מתחמקת ממני?
"היא הלכה לחברה טובה שלה, שלי." ראיין מהמהמת בהבנה.
"אם תסלחו לי, אחזור אל חדר הכביסה." אני מנידה בראשי לכולם ונחפזת לברוח מהמטבח אל חדר הכביסה שבו אני עומדת כנגד הדלת ומתנשפת.
אוח! היא כזאת מעצבנת! וחוץ מזה, אני לא מאמינה שלא הסתכלתי בעיניה לאורך כל השיחה! מה כבר יכולתי לעשות? להביט בה ובשנייה פזיזה לרצות שוב לחוות את אותן החוויות שעברתי בליל שלשום? לא, בשום פנים ואופן לא.
אני חוזרת אל שולחן הקיפול ומותירה בנתיים את הכביסה בצד.
אני מפעילה את המוזיקה, הפעם על "לא יכולה לחייך בלעדיך" של בארי מנילו, שמשקף את רגשותיי לחלוטין עד כדי כך שאני מוצאת את עצמי מטה את ראשי מצד לצד בעונג. על אף שזהו לא שיר שמלווה בלהקת ג'אז או סגנון מוזיקלי ממוקד כלשהו אני מוצאת את הלחץ והמתח בקרבי מתפוגגים לצליליו.
"שיר יפה." אני פוקחת את עיניי בבהלה ומסתובבת אל ראיין אשר טוחבת את ידיה בכיסים שבאוברול שלה.
"תודה." אני מסתובבת חזרה וממשיכה לגהץ את אחרוני פריטי הביגוד.
שובו של הלחץ והמתח 2!
"לא ידעתי שאת מסוג האנשים שעובדים עם מוזיקה." היא מודה בזמן שאני מנמיכה מעט, עדיין מעט כעוסה על מקודם.
"זה הרגל רע?" אני ממלמלת בקול קר למדי. לא אכפת לך ממני? אז נשתווה
"לא אמרתי את זה." קולה מתחכם ועדיין מלווה בגוון מוטרד.
"אלו סוגי מוזיקה את מעדיפה?" היא שואלת, עכשיו מתיישבת על מכונת הכביסה.
זאת הולכת להיות שיחה ארוכה די בכדי שאתפוצץ ממתח, או שתת המודע שלי - מה שיבוא קודם.
"אני לא אומרת לך." היא תעשה מזה בדיחה על בטוח, היא בטח לא חובבת ג'אז. וחוץ מזה אני עדיין כועסת עליה.
"למה?" היא מגחכת.
"כי את תצחקי עליי." אני מסיימת לגהץ ומתחילה לקפל את הבגדים שגיהצתי.
"זה לא יכול להיות כזה נורא, קדימה." היא ממריצה אותי ואני מגלגלת את עיניי לנוכח ההרגשה הזאת, הנעימה בסביבתה - כפי שעשרות אלפי פגזי זיקוקי דינור מתפוצצים בשמיים וכרכות העננים הרטובה מטל, הרגשות כה מנוגדות ומטריפות בשילובן, כך שזה בלתי אפשרי לחיות איתן ללא עקצוצי עצבים מטרידים ואוקיינוס מלא במסתורין, תשוקות ותהפוכות.
"אני אוהבת ג'אז." אני מחכה לשאגת הצחוק מצידה אך כל שאני שומעת הוא קריאת התפעלות "את חתיכת אדם נדיר בהחלט." היא מודה ואני מסתובבת אל דמותה היושבת על מכונת הכביסה ומדפדפת בספר הפעלה ישן.
"זה לא נכון." אני רוצה שתפסיק להחמיא לי. קשה לי עם נוכחותה גם אם נעים לי. ואני עדיין מעוצבנת לעזאזל.
"לא הרבה אנשים אוהבים ג'אז-" אני קוטעת אותה בהתרגשות מעצבנת "ואת? מה את חושבת על ג'אז?" אני ממשיכה לקפל ומסיטה את מבטי, עדיין מונעת מעצמי להביט בעיניה.
"אני מאוד אקלקטית, עם זאת יש לי טעם מאוד מיושן כך שאני פוגשת ג'אז לעיתים רבות." אני עוצמת את עיניי ומתענגת לנוכח השפה הרהוטה והנימה הרשמית שלה שהתחילו להיות המועדפות עליי לאחרונה.
"חשבתי שאת בעניין של פופ דאנס כמו כולם." אני מתוודה, מחכה לנזיפה שלה.
"למה לאהוב משהו אחד כשאתה יכול לאהוב יותר, הרבה יותר?" היא שואלת בנימה אפלה ואני בולעת את רוקי.
חושדת אני שהגברת מוסרת לך מסר נסתר קורצת לי תת המודע שלי ואני שולחת לה אצבע משולשת מעוצבנת.
"אלו זמרים את מכירה?" אני שואלת, מעוניינת לדעת אם אמרה זאת רק כדי לשמח אותי. מה שיעצבן אף יותר.
"בג'אז? את יודעת: בילי, פרנקי, נינה, לואי, סטיבי, כל הגדולים." אני מנסה להחניק את חיוכי אך לא מצליחה לכבוש אותו.
"יש לך שיר מועדף?" היא שואלת אותי בשעשוע ואני מחליטה למצוא אותו באייפוד ולהשמיע מאשר להגיד.
ברגע שעולה קולה של נינה ברקע ללא קולות של כלי נגינה מלווים אני נפרמת כמו מיליון חוטי תפירה ומתנמסת כגוש חמאה ביום חם.
השיר המועדף עליי הוא "מרגישה טוב" של נינה סימון, הוא אותנטי והלחן פשוט מדהים, טפיחת הפסנתר אוטופית יחד עם החצוצרות, בין הטרומבון והטובה ככל הנראה, והקול שלה שפשוט כובש כל פעם מחדש, זהו שיא הפמיניזם כשאישה מציגה קול כה כריזמטי ועוצמתי.
אני ממלמלת עם נינה את המילים בזמן שאני מקפלת ומרגישה את העיניים של ראיין עליי.
כשהשיר נגמר ואני מפסיקה את פעילות האייפוד לאלתר ראיין ממלמלת "בחירה מעניינת. נינה היא אחת מחלוצות השירה בידי נשים, במיוחד כשהייתה אפרו אמריקאית, יש לי המון כבוד לעלמה הזו," אני מביטה בה משעינה את ראשה כנגד הקיר ומביטה בתקרה "והקול שלה, כמובן, הייחודי ביותר ששמעתי. על אף כל הנתונים הללו המילים כובשות אותי, נינה נתנה הסבר לרגשות ומחשבות שלא ניתן להסביר, אני חושבת שזאת המומחיות שלה בשיר הזה." היא נאנחת ומחזירה את מבטה אליי ואני כמובן, ממהרת להחזיר את מבטי אל הבגדים המקופלים סוף כל סוף ועוברת אל הסל שכבר סיימתי להכין, סל הבגדים הרגישים כמו הלבשה תחתונה מתחרה וכדומה.
"את בסדר?" קולה שב להיות מוטרד ואני מהנהנת "כן, אני בסדר." טיפה מתוחה ומעוצבנת אבל זה לא חדש בקרבתך
היא יורדת מעל מכונת הכביסה ואני חוששת שהיא מתכוונת ללכת, אולם כשאני מסתובבת אני מגלה אותה אוחזת בתחתוני חוטיני שחורים ומרימה גבה במבט משועשע.
אני בקושי מסוגלת להחניק את הגיחוך שלי אבל מצליחה לבסוף "אוו לה לה." כאילו שלא קשה לי מספיק, ארורה תהי ביילסון!
"אלו של סטלה." אני קוראת לה בכדי לגרום לה להפסיק, ככל הנראה אלו באמת של סטלה כיוון שלי או לאמא אין שום סיבה לשים תחתונים מהסוג הזה, אין לנו אדם שאנחנו יכולות להרשים באמצעות הלבשה תחתונה ממ...ובכן- אני ממש ממש לא רוצה לשמוע ממך, תת מודע!
בכל אופן, ראיין זורקת אותן בבהלה אל הסל מיד לאחר הערתי ואני מצחקקת בשקט, אפשר בכלל להישאר רצינית ומעוצבנת לידה?
"בחייך, ספרי לי מה קרה." היא מתעקשת ומשעינה את סנטרה על השולחן במבט מתוק שאני בהחלט לא מביטה בו.
"שום דבר." גם אם יכולתי לשתף אותה בבלבול הנצחי שהיא גורמת לי היא לא הייתה מבינה אותי.
"את לא יכולה להיות גלויה וכנה לרגע, נכון? את חייבת לעשות לי חיים קשים?" היא מזדקפת ועוקבת אחרי מכניסה את הבגדים אל הכביסה.
"זה יהיה קל מדי, לא יזיק לך אקשן." אני שולחת לה מבט מרוצה, נהנית מהתסכול שאני גורמת לה, בזמן שהיא חוטפת תחתונים שבמקרה שלי מן הסל שאותו אני מכניסה למכונה.
ראיין מחליטה להציג אותם לראווה ולצחקק לכל עבר, אני נאבקת איתה אבל היא פשוט לא משחררת אותם.
לבסוף אני פשוט מוותרת ומביטה בה מחייכת את החיוך הזה שלה שמראה עד כמה היא שובבה וצעירה.
"צלמי הפפארצי היו צריכים לצלם אותך ככה." אני מנסה לגרום לה לצחוק מעט ונרגשת כשזה מצליח לי "כן." היא מודה בצחקוק ומחזירה אותם לסל.
"את נראית מגונדרת היום." אני מנסה להעמיד פנים שאני לא יודעת דבר לגבי הערב.
"כן. אני יוצאת הערב לבחון מועדון פה באספן." היא משיבה את ידיה לכיסים.
"אוה, באיזה מועדון מדובר?" אומרת אחת שמבינה מעולה במועדונים- במיוחד באספן.
"פתחו אותו לא מזמן והזמינו אותי, מועדון של הקהילה." יש מועדון לגייז באספן ואלכס לא היה בו? אני בהלם גדול שאלכס לא סיפר לי על המועדון הזה, או שהוא לא ידע גם כן?
"אה." אני מסיימת להכניס את הכביסה, סוגרת את המכונה ומכניסה נוזל כביסה מיוחד דרך החור המיועד לו, ולאחר מכן מפעילה.
"רוצה לבוא?" היא באמת מציעה את זה? היא כנראה משתעשעת על חשבוני ובתגובה אני מצקצקת בלשוני כמזדעזעת "לא." כמעט צועקת לעברה את הבעת ההתנגדות שלי, ובנוסף זורקת עליה חולצה רק כי מגיע לה על כך שבכלל העלתה את האפשרות ועל שעיצבנה אותי ממקודם.
היא כמובן מצחקקת צחקוק משתובב ומשיבה את החולצה אל הסל, הולכת מסביב לשולחן ומגיעה אליי.
אוי לא, היא ממש קרובה, קרובה כל כך שאני מביטה בעיניה לראשונה מאז שראיתי אותה במטבח. לעזאזל, שכחתי כמה הן יפות ומושלמות, עיני הברנדי האלו שמשולבות בחציר ירקרק, אוי.
היה אסור לי להסתכל, ידעתי שאם אביט ארגיש נורא.
לפתע היא רוכנת לעברי בעודי פוערת את עיניי ומנשקת את הלחי שלי שבאותו רגע מתמלאת צמרמורות ומתחממת תחת מגע שפתיה "כשתהי מוכנה לדבר באופן גלוי אני פה בשבילך, עד אז אלך לי לפשפש במגוון נערות אספן." היא מחייכת אליי ומסדרת את האוברול שלה.
איך היא מעזה להגיד לי את זה לאחר שקיימנו יחסים אינטימיים? בשם האל, דונה, אמרת לבחורה שאת לא רוצה אותה יותר, היא מנסה להיות חברה שלך, ועכשיו גם זה לא בסדר?
אני מהנהנת ללא רצון, יודעת שראיין עומדת לפגוש הערב נשים אחרות שישכיחו ממנה עד כמה רצתה אותי אתמול ואני לא רוצה שתשכח, אני לא בטוחה מה אני רוצה.
היא פונה אל הדלת, וכל מה שאני חושבת עליו הוא עד כמה התגעגעתי אליה היום ועד כמה אני רוצה שתיגע בי שוב. אלוהים, למה אני כזאת מסובכת? אני כל כך רוצה אותה, אסור לי לתת לה ללכת מכאן לנשים האלו מבלי שאומר לה את זה, שהיא תחליט מה לעשות עם המידע הזה.
אני רצה אל הדלת ויוצאת אל חדר גרם המדרגות ממנו היא עומדת לצאת.
"אל תלכי למועדון הזה." אני לא רוצה שתלך, בבקשה, אני רק רוצה שתהיה איתי, שלא תלך, אסור לה ללכת לשכב איתן.
אני מתמלאת חרדה וחלחלה בכל עת שבה אני חושבת על תמונות הדימיון הפרועות שעולות בקרבי בהן קורבנות הלילה העתידיות של גברת ביילסון.
"מה לעזא-" היא מסתובבת אליי ומביטה בי מלמעלה במבט מבולבל וממצמצת מספר פעמים כדי להתאפס כנראה "למה?" היא מתרה בי ויש לה סיבה מחורבנת, אני כמו משחק אנד אן די נו מזויין.
אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק בזמן שליבי נוקש בחוזק על בית החזה, לא שמעתי אותו פועם ככה כבר יממה.
"אני רוצה אותך." ועכשיו השרביט בידיים שלך, תחליטי לעשות עם זה מה שאת חופצת בו, לפחות לא ארגיש מטומטמת בכך שלא אמרתי לך.
"מה?" היא שמעה אותי, אני יודעת, אבל היא רק רוצה להיות בטוחה, אני מבינה אותה.
"אני רוצה אותך, ראיין." אני נאנחת, מתנשפת מהמאמץ המרובה של ליבי.
לפתע היא מתחילה לגחך, גיחוך שהופך מהר מאוד לצחוק פרוע עד שהיא נוקשת באגרופה על הקיר.
לא נמאס לך להוציא אותה מדעתה? הלוואי ויכולתי להפסיק להוציא את עצמי מדעתי, אני כל כך מבולבלת ובכאוס עצמי כרגע אבל רוצה אותה ברמות שאני לא יכולה לתאר, כיצד אפשר לרצות מישהו באופן כה פתאומי ומוחלט?
"דונה, אני לא צעצוע. שלשום רצית אותי, אתמול לא, היום כן, אני לא מצליחה להבין את הדפוס של המחשבות שלך, אני לא יודעת מה את רוצה ממני." מבטה פעור ונוקשה, וקולה עצבני ומתוח.
אני יכולה להבין אותה, אלוהים, אם רק הייתה נותנת לי להרגיע אותה.
"היעדר המבטים שלך משגע אותי." אני מחפשת אחר פעם אחת היום שראיין תקעה בי מבט סקסי או מבט שחושק בי ונכשלת נחרצות, היא רק חייכה אליי ופניה היו חביבות רוב הזמן.
"כשאני תוקעת בך את המבטים שלי את משתגעת ומתעצבנת וכך גם כשאני לא? יצאת מגדרך?" היא שואלת בשעשוע, מיואשת מכל קצה אשר קשור בי.
"לא יודעת, אולי!" קולי הופך מעוצבן כי היא מדאיגה אותי עם היאוש שלה ומחממת אותי עם השעשועון שהיא החליטה להתחיל. היא לא יכולה לנהל שיחה אחת רצינית איתי?!
"מה את רוצה ממני?" היא מתייאשת ומתיישבת על המדרגות, נראית אחוזת עייפות פתאום.
"אני רוצה אותך." אני רוכנת אליה ועוצרת את עצמי כך שידיי אוחזות בקירות משניי צדדיי.
"בשביל מה? בשביל לילה מזדיין? בשביל לשתות איתי? או אולי בשביל שלא תדברי איתי על דבר אחד באופן גלוי, אה?!" היא נוזפת בי בכעס.
"לא, זה לא ככה!" אני מתרה בה.
"אין לי דרך אחרת לראות את זה!" היא צועקת עליי, גורמת לי לחשוב שהיה עדיף שהייתי סותמת את הפה.
"כשאני גלויה וכנה את משתגעת... אני-" היא קוטעת אותי ומתרוממת, מתדלקת את כוחותיה מחדש כדי לריב איתי "לא, אני משתגעת כי את גורמת לי להשתגע ולהתחרפן! את אישה בלתי אפשרית ומטרפת, אני לא יודעת איך זה אפשרי בשבילי לחיות סביבך, באמת שלא." היא מתפרצת ומכה את ידה בקיר.
אני נרתעת מההפגנה האלימה הזאת של ראיין, היא גורמת לי לחשוב שאולי אני לא מכירה אותה טוב כפי שאני חושבת.
"אני כה מבולבלת, אני לא יודעת מה אני רוצה, ובטח ובטח שלא יודעת מה אני ארצה בעוד זמן מה!" אני מחניקה את קולי הרם ונושמת עמוק כדי לא לעצבן אותה בשנית "אני יודעת רק דבר אחד והוא שאני רוצה אותך. ה..רעב הזה אלייך הוא כמו גוש שעומד לי בקצה הגרון ומונע ממני לנשום. אני מתגעגעת למבטים הבוערים שלך ולחיוכים הגסים באופן השערורייתי שלך שאת שולחת אליי- אני משתגעת מהם," אני בולעת את רוקי ונאחזת במחשבות על ליל שלשום "וכשאת נוגעת בי, ראיין, את משגעת אותי." אני מרכינה את ראשי כדי להשיב לעצמי את הנשימה שהופסקה מהתיאור הרחב הזה על תשוקותיי האפלות שכל רצוני הוא להיפטר מהן כבר יממה.
"אישה אחת פעם לימדה אותי שאני לא יכולה לקבל את כל מה שאני רוצה, אולי תלמדי ממנה." ראיין מסננת בארסיות אליי, כיצד היא מצליחה להישאר אדישה וכעוסה בעודי מתפוגגת ממתח הנראה לעיניה?
כמה רעה היא יכולה להיות אליי? זהו? היא כבר לא רוצה אותי? היא מחקה הכל?
"אני לא הצעצוע של אף אחד." עמידתה חסרת מנוח מתזוזות ואני חושדת שהיא רוצה לעזוב ונכעסת, כנראה בגלל שאני נפגעת מכך שדחתה אותי על סף אותו הדבר שעשית לה אתמול.
"את יודעת מה? תשכחי שביקשתי. לכי למועדון הזה שלך ותזדייני עם כל אחת שאת חושקת בה, מצידי עם חצי מועדון!" אני מתרה בה וחוזרת אל החדר בטריקת דלת שמרעידה את הבית מרוב כעס.
אני נחפזת אל הכביסה שנותרה ומתעסקת בה רק כדי לשכוח אותה.
אסור לי להיזכר בה, שתלך, היה עדיף שתלך, אם היינו שוכבות זה היה נגמר ברע ואסור לנו לעבור את הכאוס הזה בשנית.
אני מנערת את ראשי כמנסה לגרום לדמעות לעלות בחזרה אבל אין דבר שאוכל לעשות, הן נופלות על לחיי ואני מושכת באפי שישירות מתחיל להיות מנוזל.
אני עוזבת את הכביסה ונשענת על השולחן בידיי, מרכינה את ראשי ונותנת להן לרדת כשאני שומעת את הדלת החיצונית של גרם המדרגות נטרקת ובכך יודעת שראיין באמת הלכה ולא תחזור אליי.
אני מנגבת אותן לבסוף ומתנערת, אסור לי לחשוב יותר מדי, זה רק יעציב אותי יותר.
את צריכה לחזור להיות עצבנית על הכלבה היהירה שמחרבנת מזומנים, זה ישמח אותך ועוד איך.
אני חוזרת לכביסה ומנסה להפריד בין הצבעוניים ללבנים "את מטריפה אותי. ישבתי בבית יום שלם ולא הפסקתי לחשוב עלייך ועל כמה שאני לא יכולה להפסיק לרצות להיות איתך אז פשוט נמנעתי מלראות אותך כדי שיהיה לי יותר קל לעמוד במה שהסכמנו עליו, ועכשיו זה לעזאזל? כל מה שהיה דרוש הוא חבורה של בנות בבר כדי שתרצי אותי שוב?" אני עוצרת כשאני שומעת את הוידוי של ראיין שלא נטשה אותי ופשוט עומדת שם, מנסה לעכל את כל מה שאמרה.
היא ישבה בבית וחשבה עליי כל היום? היא עדיין רוצה אותי? אני מחניקה חיוך. היא רוצה לעמוד בהבטחות שלה אליי? טוב, תמיד ידעתי שהסכם איתה הוא הסכם.
אני מתעלמת מהמשפט האחרון שלה, הנימה העצובה והנחותה שבה הוא נאמר מצמררים אותי.
"את יודעת שאת האדם היחיד שאני מאפשרת לו לפגוע בי? אני רק מנסה לפגוע בך ומרגישה כל כך רע אחרי שאני עושה זאת למרות שהסיבה היחידה שלי היא לעטוף אותך בחיבוק ולנשום את הריח המדהים שלך כשאת בוכה בין זרועותיי." אני מסתובבת אליה בהלם והיא מביטה בי במבט שעוד לא זיהיתי בראיין, כל כך רגיש ופגיע, כאילו והיא עומדת למולי ללא עור שמגן עליה.
"ולמרות שיש סבירות די גדולה שאני רק הולכת ומשתגעת, אני רוצה אותך, ואני רוצה אותך עכשיו." היא נועלת את הדלת בשליחת יד לאחור "אז שיזדיינו בלעדיי." אני עוזבת את הכביסה ומתקדמת לעברה, חשה בשפתיה נלחצות כנגדי ומרגישה בלשונה עושה את פלאיה כשהיא נכנסת אל פי ומשחקת בלשוני, טעמה הממכר חוזר אליי ויחד איתו ריחה המשכר.
ראיין ממהרת להרים את חולצתי ולהוריד אותה ממני רק כדי שתוכל לנשק את כתפיי החשופות ולהעביר את ידיה על המקומות הללו ומעבר, אני מרגישה באצבעותיה - שמגען כבר מוכר לי היטב - מגששות את דרכן תחת קו המכנס שלי ואת לשונה במורד צווארי עד לשקעו.
אני שומעת את נשימתה החדה ומתמקדת יותר באותם הזרמים שמובילים אל האזור הדרומי שלי ומכווצים לי אותו יותר בייחוד כשראיין מחליטה להרים אותי ולנשק אותי בפראיות עד שאוזל לנו האוויר ואנחנו מצמידות את מצחנו אחד כנגד השני, נושמות כחיות פרא ומביטות אחת בעיני השנייה.
אני מכניסה את אצבעותיי אל שערה ומעסה את הקרקפת שלה, צופה בהבעות פניה השלוותיות שמראות עד כמה היא נהנית מהמגע שלי, עוצמת את עיניה ונאנחת בעונג בעודי מצמידה נשיקת פרפר אל צווארה "כמה שהתגעגעתי אלייך." אני לוחשת ומסיימת את עיסוי הקרקפת שלה לטובת הגב שלה.
זה מדהים כמה זמן היא מסוגלת להחזיק אותי בידיים שלה, אני אפילו לא כבדה לה.
לאחר שהיא שבה לקבל את האוויר שחסר לה היא נושכת את שפתיי ומכניסה את לשונה דרכן פעם נוספת, מבלגנת את שערי ביד אחת וביד האחרת דוחפת את שולחן הגיהוץ ומניחה אותי על מכונת הכביסה האמצעית שלצד זאת שהפעלתי.
אני פורמת את הכפתורים של האוברול שלה ומפשיטה אותו מפלג גופה העליון.
היא פותחת את רגליי ונכנסת אל בניהן בעודה ממשיכה לטרוף את פלג גופי העליון על אף שאני לובשת חזייה שהיא ממהרת מאוד להוריד ולהתחיל להפעיל את קסמיה על השדיים שלי שוב.
"היום," היא מתחילה להגיד בעודה מנתקת את עצמה מהשדיים שלי "היום הגעתי מוכנה." היא לוחשת באוזני ונושכת את התנוך. אוי זה נעים ורגיש.
רגע. למה היא מתכוונת? מה זאת אומרת "מוכנה"?
"אוי דוני," היא נושמת את צווארי ושבה לנשק את שפתיי.
"אני לא יכולה לחכות." גם אני לא, אני מתכווצת ומרגישה עד כמה כבר לא נוח לי עם המכנסיים בייחוד כשאני נהיית כזאת רטובה ומכווצת.
ראיין כקוראת את מחשבותיי קורעת את המכנסיים שלי בפרעות "שיט, אין לי מכנסיים להחלפה." אני ממלמלת והיא פורצת בצחקוק "את בחדר כביסה, טיפשונת." אני מצחקקת אליה, מבינה שמרוב הסקסיות שלה שכחתי איפה אני נמצאת.
היא מטביעה נשיקה על שפתיי ומתחילה למצוץ את פטמותיי בעודה מובילה את היד שלה במורד גופי המזרים עוד ועוד ברקים אל האזור התחתון שלי שמכווץ לחלוטין בגללה עד שהיא מגיעה אליו ומכניסה את אצבעותיה אל תוכי בעוד שלשונה פולשת אל פי, אני חשה בקצוות שפתיה מתעקלים כלפי מעלה כשהיא מתנתקת "את מוכנה בשבילי, אה?"
"כן, אמרתי לך שאני רוצה אותך." אני נושכת את שפתיי והיא משחררת אותן כמלטפת את לחיי.
"אז אפשר לוותר על המשחק המקדים, לא?" היא שואלת בהתנשפות.
"כל כך נמרצת." היא מביטה בי ומשחקת בשערי, מצמידה אותי אליה ומנשקת אותי בעומק ותאווה.
היא מנתקת את הנשיקה הזו מהר מדי, מורידה לי את התחתונים לחלוטין ולעצמה את האוברול לחלוטין יחד עם התחתונים אני משערת.
אני מביטה בה מלמעלה למטה ומבחינה בחגורה שנמצאת עליה.
הו שאלוהים יעזור לי, לזה היא התכוונה.
"אני יכולה להוריד אותו אם את רוצה." היא בוחנת את מבטי ואני מביטה בה כמחניקה חיוך "אין לי שום בעיה עם צעצועי מין." אני מושכת בכתפיי.
"טוב מאוד." אני מצמידה אותה אליי בפתאומיות וגורמת לה לצחקק כאשר אני דוחפת את לשוני אל לשונה וטועמת את מרבית חלל פיה בעודי מורידה את ידיי החמדניות אל הישבן המקסים שלה.
כאשר אני מתנתקת מהנשיקה אני לוחשת לה "למה את מחכה? תכניסי אותו." אני שואפת לתוך ריאותיי מעט אומץ בעת שאני מרגישה את צעצוע המין נדחף אל תוכי אט אט וגורם לי לחלץ אנקה וגם, להפתעתי, מראיין.
"הוא דו צדדי. בשם אלוהים!" היא חצי מודיעה חצי גונחת. אז בגלל זה גם היא מרגישה...
היא מתחילה לזוז כנגדי ואני כנגדה, מחלצת ממנה שלל גניחות עד שהיא מתחילה להיות קיצונית למדי וממש מצמידה אותי אליה בדחיפות אכזריות אחורה עד שהאיבר המדומה לא עוד בתוכי ופנימה בכל הכוח עד שהוא מגיע אל הרחם שלי, ומחלצת ממני וממנה אנקה חזקה.
ידיה מלטפות את אגני עד אל מעלה כתפיי ולשונה מסתערת על הצוואר שלי עד תחתית הסנטר, כך היא מבליעה את אנקותיה.
כעבור זמן מה של דחיפות אכזריות פנימה והחוצה מחליטה ראיין שאין בכך די ומגבירה את מהירות הדחיפה שלה.
אני מחליטה לנשק את צווארה כדי שלא אצרח - כיוון שלמרות שאנו מתחת לשטח הבית עדיין ניתן לשמוע אותנו - בפתאומיות מבהילה, ראיין אוחזת בירכיי, מרימה אותי אל מכונת הכביסה הפועלת על מצב סחיטה ומושיבה אותי מעליה, אוספת את שערי בידה ומתנשפת כנגד מצחי בעודה ממשיכה להידחף אל תוכי. עכשיו, כשהמכונה מרעידה את התנועות שלנו ומגרה את הדגדגן שלי עוד יותר ממקודם אני מצתמררת ומתכווצת, מוכנה ומזומנה לגמור בפרעות תחתיה "עוד לא, דוני." היא לוחשת באוזני. מה?! למה לא?
אני מחזיקה את עצמי מלגמור ואוחזת בישבן שלה בחוזק בעודה מושכת בפטמותיי ומאטה את הקצב.
לא! למה? הייתי כל כך קרובה!
הפעם ראיין מסתובבת בתנועות אגן מעגליות, פוקחת את עיניה ואוחזת בידה האחת בעורפי, מכריחה אותי לצפות בה.
"מה?" היא שואלת בלחש, כשהיא מבחינה בארשת פניי הלא מרוצה.
"אני רוצה להתפרק תחתייך," אני מורידה את ידי האחת מישבנה לטובת הדגדגן שלה ומעסה אותו בתנועות עיקשות וסיבוביות כפי ש"לימדה" אותי שלשום.
"אני רוצה שתתפרקי מעליי." ראיין נאנחת בעונג ועוצמת את עיניה למשמע קולי החושני.
לפתע היא מושכת ברגליי ומרימה אותן כך שהן מוצמדות אל שני צדדי ראשי "תחזיקי אותן ככה" היא פוקדת ומתרחקת ממני, מחטטת בתיק שלה עד שמוציאה בקבוקון כחול וקטן.
חומר סיכה? היא באמת עמדה ללכת מוכנה אל המועדון הזה, לרגע אני נעצבת ונכעסת גם יחד - ככה היא הייתה שוכחת אותי? פשוט מזיינת מישהי אחרת?
"את בסדר?" היא לוחשת ונעמדת בין שתי רגליי, אוחזת בסנטרי ומעבירה אצבע על שפתיי.
עיניה נתפסות על עיניי ומבחינות שאני מביטה בבקבוקון שבידה "לא הייתי שוכחת אותך כל כך מהר." מניין היא יודעת על מה אני חושבת?
היא רוכנת בכדי להנחית נשיקה מלטפת על שפתיי, תוך רגע קט אני נרגעת כפלא.
ובכך היא חוזרת לתוכנית שלה, בה היא פותחת את הבקבוק ושופכת מעט מן החומר הנוזלי על האיבר המדומה, לפני שהיא ממהרת לדחוף אותו אליי אצבעותיה נדחפות אל פי הטבעת שלי ונשימתי חשוקה מבין שיניי כאשר שתיים מאצבעותיה נדחפות אליי וממלאות אותי.
ראיין גוהרת אל הדגדגן שלי ומעבירה את לשונה עליו בעוד שאצבעותיה נדחקות פנימה אליי ומרחיבות אותי.
לבסוף כשהיא מרגישה שאני מורחבת ומוכנה בשבילה היא מטפסת על מכונת הכביסה כך שהיא עומדת על פיר הפתח להכנסת הבגדים "אני הולכת לגרום לך לאורגזמה שלעולם לא תשכחי, כעונש לחוסר ההחלטיות שלך ביחסים בינינו." לסתה מתקשחת ועיניה יוקדות, היא מפחידה ומחרמנת באופן מבלבל.
ובעודי מנסה לנתח את המשפט שלה היא דוחפת את האיבר אל פי הטבעת שלי ואת אצבעות ידיה אל הפתח שלי כך שהאגודל נותר על הדגדגן ולא מרחמת עליי, יוצאת ונכנסת בדחיפות ונסיגות מוחלטות.
היא חוסמת את פי ביד שנותרה לה ומצמידה את שפתיה אל אותה היד כך שגם היא וגם אני לא נצרח את נשמתנו החוצה.
גניחות קטנות מצליחות לעקוף את ידה של ראיין מצידי ומצידה אך אני כבר מרגישה ברעידה הזו שמזהירה אותי מפני אורגזמה קרובה.
היא מסירה את ידה ומשלבת אצבעות עם ידי האחת ששחררה את רגלי, פוקחת את עיניה ומביטה בעיניי.
אוי, עיניי החציר הללו, כה טהורות, כמו זהב ונחושת יחדיו. לפתע הן נעצמות ופניה קרבות אליי, שפתיה מנשקות אותי מבעד לכל הדחיפות האכזריות הללו ולאצבעות שלה שמשחקות בי. תוך כדי היא מביעה רכות ותשוקה מחממת לב שלגמרי מנוגדת לטון הקריר שאיתו פתחה את הרגע הזה.
רעש פתיחת הדלת החיצונית נשמע ואני נקפצת ואוחזת בראשה של ראיין.
בחייך! זאת הפעם השנייה שנמנעת ממני אורגזמה!
"אוי ראיין, תפסיקי." אני עוצרת אותה
מדחיפותיה ומצמידה אותה אליי.
אוזניי מאזינות אל עבר השקט התוסס מן גרם המדרגות עד שקול בוקע ממנו "דונה!" קוראת אימי מן המסדרון. זין! מה אעשה? ליבי קופץ כפליים בניתור שישפיל אפילו ברדלס. "מה?" אני שואלת אל אימי, מנסה להישמע נונשלנטית ככל האפשר.
נשמע שהיא נמצאת סנטימטרים ספורים בדיוק מן דלת הכניסה לחדר הכביסה.
"למה הדלת נעולה?" מה אגיד? תחשבי על משהו דונה! זה עתה איבדתי כל רמז ליצירתיות.
"בטח נעלתי אותה בטעות אחרי שראיין הלכה, הידיים שלי מלאות בכביסה עכשיו." אני מסבירה לה וראיין מביטה בי, מתחילה לזוז לאט לאט.
לא! מה את עושה? תמשיכי! חרא בריבוע.
מה שחסר לי הוא שהיא תרצה לחכות עד שאסיים ואפתח לה את הדלת.
ראיין קופצת אצבע על פיה באזהרה וממשיכה לזוז בעודה קוברת את פניה בצווארי עד שאני נושכת את שפתיי שניות ספורות לפני שאני גונחת ומונעת את האסון.
ידעתי שגברת ביילסון מרדנית וסוררת, אבל עד כדי כך? לזיין את הבת של המארחת שלה כשהיא עומדת מאחורי הדלת? היא צריכה להירשם בגינס.
"בסדר, פספסת את חדר האורחים ומסתבר שדילן הניח שם כביסה בסל, אני משאירה לך אותו ליד הדלת." היא מודיעה ואני כל כך עסוקה בלעצור את האנקות שלי, לפתע הרגש העולה בי הוא לצווח מרוב צחוק, מעודי לא הרגשתי כזאת ילדה קטנה שמסוגלת להתנהג בכזאת גסות, זה משעשע ומביך בו-זמנית.
"אוקיי, אקח אותו לאחר שאקפל את הכביסה הנוכחית." יואו, רק שלא תמשיך לתשאל אותי, על אף שאשמח שראיין תמשיך בסקנדל הזה. זה כזה אסור ומאתגר!
"יופי!" קוראת אמא ומאשרת בצליל הבא שאני שומעת והוא טריקת הדלת שיצאתי מכלל סכנה לחשיפה.
אני מאפשרת לעצמי לגנוח לפחות במקצת ולראיין להגביר את המהירות.
"אז כביסה הוא שם הקוד החדש שלי?" שואלת ראיין בשעשוע והתנשפות, וגורמת לי לצחקק מבעד לאנקות את הצחוק שרציתי להוציא עוד כשאמא עמדה כאן.
"אני חושבת שהתעללתי בך מספיק בהמתנה לאורגזמה שלך." היא לוחשת באוזני ומשדרת בי צמרמורות.
היא מגבירה את מהירות ההידחפות ואת סיבובי האגודל על הדגדגן שלי.
"כן ראיין!" אני נאנחת ומתרפסת תחתיה, חשה בגלים הנבנים בתוכי וברעידות מכונת הכביסה אשר חוזרות יחד עם הסחיטה השנייה.
"אוה, דוני!" היא גונחת וראשה נבלע בצווארי, אני משחררת את רגליי מאחיזת ידיי ואת ידי האחת אני מניחה על עורפה, את ידי השנייה אני מניחה על לחי ישבנה.
ובעת הרגע התחושה כובשת אותי ומוחי מתפוצץ לאלפי חתיכות.
אני מתכווצת, נרעדת ונושכת את כתפה החשופה של ראיין, נחושה לא להישמע צורחת ברחבי הבית.
כשאני פוקחת את עיניי דקותיים אחר כך אני מביטה בראיין שעדיין מתכווצת קלות, גמרנו ביחד? כיצד הייתה כזאת שקטה?
אני מאזינה לנשימותיה ומתנחמת במגע עורה החשוף בעורי.
רגליי שבות לחבק את אגנה באופן אוטומטי וידיה אוחזות בישבני, שפתיה נושקות לסנטרי על אף שהיא עדיין מסדירה את נשימתה.
עכשיו לאחר כל הטירוף שנבע מהריחוק שלי ממנה היום אני מסוגלת להתרכז בריח ובמגע המרגש שלה.
ראיין תמיד מזכירה לי עד כמה אני אוהבת תפוזי הדר, בקרבתה הכל איכשהו פראי יותר ומורגש כחסר בית שבוחר לזרוק את נעליו כך הרגעים שלי מרגישים עם ראיין, כפות רגליים יחפות שהולכות את דרך החיים על טיבה ורעתה לחוד.
נדמה כי ראיין פסקה מלהסדיר את נשימתה וכעת נושקת אל הלחי שלי במסירות.
"יש לך ישבן קטן." היא מלחששת בעודה מעסה אותו. סליחה? מה? לי יש ישבן קטן? ק ט ן?
תת המודע החצי מעולפת שנחה על הכורסא שלה מוחא כנגדי ומתחננת אליי למצוא הסבר הגיוני אחר לאמרתה של ראיין אך, אני מתעצבנת בעיקר בגלל שאני נפגעת מהפרט השולי שהזכירה, עוד מישהו להעביר עליי ביקורת - יופי.
אני מורידה את הטלפיים שלה ממני ודוחפת אותה לאחור, יורדת ממכונת הכביסה בחיפוש אחר פריטי הלבוש שלי.
"מושלם ליד שלי, התכוונתי." היא מנסה לכפר, עוקבת אחרי במבטה בזמן שאני לובשת את ההלבשה התחתונה שלי.
לא מתאים לה להיות כזאת שקרנית פתאום "גלויה וכנה." אני מזכירה לה את טענותיה העיקשות לגבי התקשורת בינינו.
אני מרימה את החולצה שלי מן הרצפה ולובשת אותה.
"נו בחייך, ממש אחרי הסקס?" היא שואלת בתחנונים בעודה מתלבשת גם כן.
"את הערת הערה." אני מתקשחת, למה היא מוצאת עונג בלהקניט אותי? אפילו כשאנחנו כה אינטימיות יחד.
אני חוזרת אל הכביסה שהשארתי לא מסודרת וממשיכה למיין.
"נו בייבי." היא משדלת אותי ומתקרבת אליי בפיתוי.
הו לא ראיין ביילסון, ממש לא - אני לא אחת מהנשים שאת קוראת להן בייבי.
"אל תקראי לי בייבי." אני מתרה ולא טורחת להסתיר את עצביי. היא מצקצקת בלשונה ברתיעה.
"דונה בבקשה." היא מתחננת ואוחזת בידי לאחר שהתלבשה.
תני לי להבין אותך נכון, ראשית כל את מקניטה אותי, שנית את משקרת לי בפרצוף ושלישית והכי מכעיסה - את קוראת לי בייבי כמו עוד אחת שהרגע אספת מהמועדון.
"לא בבקשה ולא שטויות, לכי לבחורות במועדון, בטח להן יש ישבן יותר גדול משלי." אני מושכת בכתפיי ומסיימת למיין אבל אז נזכרת שמחכה לי עוד כביסה בחוץ.
"אוח!" דופקת ראיין את אגרופה במכונת הכביסה במרמור. שתתמרמר, לפחות זה ילמד אותה לחשוב פעמיים לפני שהיא מקניטה בחורה שנייה אחרי שקיימה איתה יחסים, והיא עוד מדברת איתי על נימוסים!
"את יודעת מה? אולי באמת אעשה לעצמי טובה ואשכח אותך ואת השיגעונות שלך בלילה אחד. למה אני בכלל טורחת?!" היא מתפרצת בזעם, מסדרת את עצמה, אוחזת בתיק ופונה בזריזות אל הדלת.
לא! אל תלכי! היא נכה במוח שלא התכוונה! צורחת אליה תת המודע שלי שמתחננת לטעום את גברת ביילסון שוב אבל אני? שוב, אני לא בטוחה מה אני רוצה, אני בטוחה רק במה שאני לא רוצה - והוא שראיין תהיה עם נשים אחרות.
היא מגיעה אל הדלת, פותחת אותה ואז סוגרת אותה, מניחה את מצחה כנגד הדלת ביאוש עד שאפילו אני מתחילה לרחם עליה.
"את באמת לא מסוגלת לעשות את זה, נכון?" היא באמת לא מסוגלת ללכת ממני. זה הדדי אחרי הכל, גם היא רוצה להיות רק איתי, אולם אם היא ברצינות רוצה זאת היא תהיה חייבת לעבוד על הנימוסים והדחפים שלה. ובכן, לא על כל הדחפים שלה...
"אני נשבעת באלוהים שאילו יכולתי הייתי עושה את זה." היא מסתובבת כנשענת על הדלת כעת ונאנחת, מאשרת לי שהיא אכן לא מסוגלת לשכב עם אף אחת מלבדי. למה? למה היא לא יכולה? "למה לא?"
"את מוצאת חן בעיניי, מעולם לא פגשתי מישהי כמוך.. שטורפת את כל הקלפים שלי כנראה." היא מסלסלת את קצוות שערה המבולגן בצורה סקסית באצבעותיה.
מתפלחת אל ליבי חמימות אשר מטילה עליו מצור, ראיין ביילסון - המלאך האגדי המכונה גם גברת ביילסופלצת - מוצאת חן בי? באלו נפלאות העולם השתתפתי בכדי לקבל פרס שכזה?
"אני מנחשת שמילותיי מעוררות בך מחילה?" היא שואלת בתקווה בעיניה הבורקות ואני מנסה נחרצות להחניק את חיוכי בעודי מגלגלת את עיניי.
היא שולחת את ידה לכיווני בצעדיה אליי "למה? למה אנחנו רבות בכלל?" היא שואלת ועיניה רכות כשקיעה בשדות חציר.
"כי אנחנו עקשניות." אני חצי מנחשת, חצי מתוודה.
"אולי." היא ממלמלת ומושכת אותי מהחולצה אליה כך שאנו עומדות במרחק נשימה שמעניק לי עמדת תצפית מדוייקת יותר על עיניה.
כדי להרגיע אותה אני מניחה את ידיי בהצטלבות על עורפה ומלטפת את שערה, אישוניה מתרחבים ובוהקים אליי, עוקבים כנץ אחר פעולותיי ועם זאת רכים לנוכח נגיעתי בה.
זה מדהים עד כמה אני משפיעה עליה.
אט אט המבט הרעב עולה על עיניה, ומכאן אני יודעת בבירור שראיין עדיין לא סופקה, אם להיות כנה אפילו אני לא סופקתי.
אבל אני יודעת שבשעה הזאת כולם נמצאים בבית ולכן מעדיפה שלא להמשיך מאיפה שהפסקנו.
"אני צריכה להכניס את הסל מבחוץ." אני מתרצת לראיין ברמיזה.
"אמ... בטח, אעזור לך." היא מסלסלת את שיערותיה בשנית, כנראה נזכרת שאנחנו בבית מלא באנשים או שהיא לחוצה מהדחייה המעודנת שלי.
חשוב לי להראות לה שאני כן נמשכת אליה ולא דוחה אותה בשנית לפיכך אני נושקת לשפתיה כשהיא חוזרת עם הסל בידיה.
"למה זה היה?" היא שואלת בשעשוע.
"סתם." אני ממלמלת וממיינת את הבגדים בסל שאף אחד מהם הוא לא בגד רגיש, תודה לאל שגמרתי עם המכונה הזאת לא רק "עם" אלא גמרת גם מעליה קורצת תת המודע שלי בהומור גס.
"מתי את ואלכס צריכים ללכת." היא קופצת את ראשה "בעוד שעה, חשבתי לחזור הביתה ולעבוד על תרשימים." היא מתיישבת על הכיסא הצדדי וצופה בי.
תודה לאל שאני כבר לובשת מכנסיים.
"אז לכי." אני שולחת אותה ומנסה נואשות להחניק את חיוכי.
"מצאתי משהו יותר מלהיב מתרשימים פשוטים." אני לא יכולה לעצור את החיוך הנוקשה שלי.
"מלהיב" אני חוזרת על המילה בשעשוע.
"את מעדיפה סקסי? אם כי אני חושבת שלאלקסיס יש זוג מתנפחים מדהימים." אלקסיס? מי זאת?
"תזכירי לי מי זאת?" אני שואלת במבט מתנצל והיא מגחכת "הספינה שסיפרתי לך עליה." אוה! אני מגחכת.
"אם את אומרת מתנפחים, סביר להניח שהם מזוייפים." אני משתעשעת.
"כל עוד אני יכולה לטחוב את פניי בניהם הם אמיתיים בשבילי." היא מרימה גבה במבט בוער.
"תירגעי." אני מתרה בעיניה שהתחלפו לשובבות.
"איך אני יכולה להירגע כשאת מטריפה אותי?" היא שואלת בשילוב ידיים בזמן שאני מסיימת להכניס את סלי הכביסה שמיינתי אחד לכל מכונה ומפעילה אותן המכונות.
"אני שואלת את עצמי את אותה השאלה." אני ממלמלת ביובש בעודי עומדת מולה בציפייה "מה?" היא נאחזת בבלבול.
"עייפתי את הרגל שלי, אשמח אם תתני לי לשבת." אני מתרה בה בשעשוע על אף שבאמת עייפתי.
"די נוח לי כאן," אין גבול לחוצפה שלה! אני באה להתווכח איתה אבל היא משיגה אותי "אבל את תמיד יכולה להתיישב מעליי..." חיוכה סקסי ברמות ומבטה פתייני.
קצות שפתיי נמתחים בחיוך מבוייש ולא נשאר ולו זכר אחד לעצביי ממקודם כאשר אני מתיישבת בחיקה ופניי מול פניה.
"את מתכוונת ללכת למועדון הזה?" אני שואלת ומנסה להחניק את חששותיי.
"אני לא רוצה לבאס את אלכס." היא מעלה אך ניכר שהיא לא רוצה ללכת.
"את לא חייבת להגיד את זה רק בשבילי, אני לא בת הזוג שלך." ממש ממש לא בת הזוג שלך.
היא פותחת את פיה אבל אז סוגרת אותו ומגחכת כמישהי שלא מצליחה להסביר "דמייני שאת בחנות שוקולד, את אוהבת שוקולד נכון?" אני מהנהנת בבלבול, לא בטוחה לאן היא מובילה את הנושא.
"ואז אומרים לך ללכת לחנות של ירקות, הם מספקים אבל לא מפתים כמו שוקולד." אני מהנהנת בהסכמה, ברור שלא הייתי נכנסת לחנות של ירקות אם הייתי בחנות של שוקולד.
"ככה אני מרגישה איתך, אני אוהבת לשכב איתך - זה אחרת, אף פעם לא הרגשתי ככה בסקס." לחיי מתחממות וחיוכי נמתח בביישנות "איך?"
"אני מאבדת את עצמי בתוכך, הרגשת את זה?"
"כן." היא מביטה בעיניי.
"המוח שלי נמחק ברגע, הרגשתי כל כך שלמה וטהורה." היא ממלמלת כנזכרת ומותירה אותי בהלם רק בגלל שהרגשתי אותו הדבר.
"גם אני," אני מחייכת לעברה "אני יודעת." היא משיבה לעברי בחיוך יהיר.
"ומאיפה בדיוק את יודעת, גברת ביילסון?" אני משיבה לעברה, מבולבלת מהזריזות שלה.
"אני יודעת לקרוא עיניים של אישה." היא לוחשת.
"אז אם כך, מה את רואה?" עיניי מביטות עמוק אל תוך עיניה אדר מגניבות מבט בחזרה.
"אני רואה כאב ובלבול," היא לוחשת, מעבירה את ידה על שערי.
"את יודעת שלעולם לא אבקש ממך להיות מישהי שאת לא, נכון?" וואו, מאיפה היא הביאה את התהייה הזאת? יכולת קריאת העיניים שלה מדהימה! אני מרגישה רגועה יותר לאחר שאמרה זאת.
"אני יודעת. מעוניינת לדעת מה אני רואה בשלך?" אני שואלת, נחפזת לשנות נושא במהירות לפני שתספיק לפתח שיחה שעד מהרה תהפוך לריב.
"כולי אוזן." היא מחייכת בציפייה רגע לפני שפי נפתח בפרשנויות והדלת החיצונית משמיעה רעש.
אני נקפצת ממקומי וקוראת לראיין למצוא מקום מחבוא שהיא מחפשת אך ללא מציאה, לבסוף אני דוחקת אותה אל תוך ארון המשמש אותנו לשמירת דברים לא נחוצים בעודה מצחקקת.
בחייך, זה די מצחיק ואירוני! צווחת מצחוק תת המודע שלי בזמן שאני חוזרת לעבודה.
הדלת נפתחת כעבור שניות ספורות ואמא בפיתחה.
"איך את מרגישה, פרח." אמא מצמידה אותי אליה לנשיקה חמה.
"אני בסדר, אמא." לחיי בוערות, אולי כי ראיין נמצאת בדיוק בתוך הארון ושומעת את כל השיחה, או שמא בגלל שאמא לא כינתה אותי "פרח" מאז שהתחתנתי עם צ'ארלי.
"יופי. שוב שומעת את הג'אז הנוראי שלך?" היא שואלת בדביקות אימהית, כנראה שקיבלה כמה עצות משלי איך להתקרב אליי שוב.
"את יודעת, ככה זה עובד. את צריכה משהו, אמא?" אני מושכת בכתפיי בשאלה.
"אוה! כן כן, לשלי יש בעיית כביסה נוראית, אז הצעתי לה לשנות ג'ל כביסה, הבעיה היא שאני לא זוכרת את השם." היא מתרה בי פרצוף שכחני שמשעשע אותי.
"הוא ממש שם." אני מצביעה על הג'ל שאותו היא נחפזת לצלם בזמן שאני חוזרת לכביסה, חושבת לעצמי שהמסכנה תיחנק בתוך כל האבק שנמצא בארון.
את בכלל קולטת שהרגע דחפת לארון את אחת הלסביות המפורסמות בעולם? אני מחניקה את צחוקי הרם ומתרכזת בעבודה.
"איפה ראיין?" שואלת אימי בתזמון מושלם למחשבותיי.
"אמרתי לך, היא הלכה מזמן וסגרתי את הדלת אחריה בטעות." אני מוציאה את הכביסה מן המכונה ומעבירה אותה לסל.
"למועדון ההוא שאלכס סיפר לי עליו." אלכסנדר הארור מפיץ מידע לכל עבר!
"כן, אני מניחה."
"את לא חושבת שזה מעולה שהיא מחפשת?" היא שואלת ואני חוששת שאתעלף או אצחק לה בפרצוף.
"מחפשת מה?" אני מביטה באימי התמימה.
"בת זוג! אני חושבת שמאוד מגיעה לה. את צריכה ללמוד ממנה: היא אוהבת להמשיך הלאה למרות שהיא נפגעת." שאלוהים יעזור לי.
"אני חושבת שראיין ערמומית יותר מכפי שאת מניחה," אמא מכווצת את מצחה אליי בשאלה.
"זאת המאה ה-21, אמא," פניה מבולבלות אף יותר "ובכן, אני לא מבינה מה הקשר?" היא שואלת בבלבול.
אני נאנחת "אנשים יכולים לצאת ולשתות במועדונים מבלי למצוא בת זוג." אני מתרה בה את המובן מאליו.
"אוה, אז אלו הרמזים שלך כדי להגיד לי שראיין בקטע של לדפוק ולזרוק?" למען השם! אני שומעת רחש קטן מכיוון הארון ומעוניינת שהאדמה תבלע אותי כאן ועכשיו.
"אמא!" אני מתרה בה, לא בטוחה איך להחזיר את השעון לאחור.
"ראיין היא אישה בוגרת ומאוד מבוססת, תופתעי שלא רק מבחינה פיננסית - בחורה כמוה מעדיפה להיקשר, לא להיות חופשיה ופראית סביב בחורות אחרות. זה מה שלפחות אני הבנתי ממנה."
"אני לא מסכימה איתך, בסופו של יום הכל קשור בלהט הרגע." כך אני באמת מרגישה לגבי היחסים ביני לבין ראיין, יש בינינו כל כך הרבה להט שיקח זמן מה לכבות אותו, עד אז נצטרך להקשיב לתשוקות האחר.
אולי תסכים איתי על כך? היא בכלל תהיה מוכנה לשכב איתי על סדר יומי ולהמשיך להיות ידידה שלי? אני חושדת שכן.
"מסכימה או לא, אני חושבת שראיין היא מציאה ושהבחורה שתזכה בה תהיה ברת מזל." אני מושכת בכתפיי, זה די נכון- לבחורה שתהיה עם ראיין יהיו חיים חסרי שעמום ומלאים ברומנטיקה, היא בהחלט מחזרת מדהימה.
"על זה אני מסכימה." אני משלבת את ידיי.
"ברור שאת מסכימה, את כבר מכירה אותה טוב יותר מכולנו." יש משהו בטון קולה, דאגה?
"יש איזושהי בעיה עם זה?" אני שואלת רק כדי לזהות את הדאגה שהסתתרה בקולה.
"כלל לא, חברויות הן דבר מדהים, יקירתי." אמא נושקת ללחי שלי בשנית ופוסעת אל הדלת "חייבת ללכת למעצבנת שהפכה את הלבנים שלה לורודים." אני מגחכת. כמה מצחיקה יכולה להיות שלי, היא אחת מחברותיה הטובות של אימי- מזכירה לי מעט את אדי, אני מתגעגעת אליה.
אמא טורקת את הדלת החיצונית בדיוק ברגע שבו ראיין רוכנת מן הארון בצחוק רם שממנו אני משתדלת להתעלם.
"אני אוהבת את אמא שלך!" היא ממלמלת מבעד לצחוק המתגלגל שלה.
אוי, היא כל כך יפה כשהיא מצחקקת, אי אפשר להתעלם מזה כלל.
"לדפוק ולזרוק?" היא נרגעת אט אט למולי בשאלה המעצבנת הזו.
"אל תשחקי אותה, ביילסון, את יודעת שזה נכון." אני דוחפת את כתפה.
"אז גברת אדמס," היא לוחשת בפיתוי בעודה מוצאת את דרכה אליי, מצמידה אותי אל מכונת הכביסה.
"את מרגישה ברת מזל?" היא שואלת בזמן שהיא משפשפת את אפה באפי.
"רק במיטה." אני עונה בפיתוי לא פחות חזק משלה.
"מעולה, למה שלא נחזור אליה?" חרא בלבן, היא טובה בפיתויים! קולה הלוחש מלטף את אוזניי וקרבתה מעניקה לי חמימות אינסופית - אין ספק שהגבירה הזאת יודעת איך לשייך בחורה אליה.
אבל אני לא כל בחורה.
"יש לי משימות לעשות." אני מפנה אליה את גבי כדי להמשיך להוציא מן המכונה את הבגדים.
"כן, גם לי." ידיה שנמצאת על גבי יורד עד לאזורי הדרומי ומעסה אותי, אפה מלטף את אוזני וגורם לי לצמרמורות.
ידה ממשיכה לעסות אותי בעודי גונחת אליה ונצמדת בישבני אל סיבובי האגן שלה.
"ראיין, אני לא יכולה." אבל אני כן רוצה, זה פשוט מסוכן לנו.
"עוד פעם לא יכולה." היא מתנתקת ממני ומתיישבת על הכיסא בייאוש.
"לא ככה, כולם למעלה וכבר כמעט נתפסנו על ידי אמא שלי." אני עוזבת את הכביסה כדי לנחם אותה בליטופים.
היא נושקת לידיי המלטפות את שערה במבט משתובב ונאנחת.
"הלוואי ויכולתי לקבל אותך לשעה אחת ביום." היא מקרבת אותי לחיבוק עד שבמהרה אני מתיישבת בחיקה שוב.
שעה אחת ביום? זה לא רעיון כל כך רע.
אני מתנתקת מהחיבוק וחושבת על דבריה, זה יוכל להיות רעיון ממש טוב.
"זה רעיון לא רע." היא מצמצמת את עיניה בסקרנות בעודי קמה על רגליי.
"למה שלא ניפגש לשעה אחת או שעתיים ביום?" אני שואלת בחיוך רחב, כך אוכל לקבל את ראיין מבלי להרגיש לגמרי פרוצה.
"ונעשה מה?" היא מגחכת מההתרגשות שלי.
"אוריגמי." אני ממלמלת בסרקסטיות וראיין פורצת בצחוק.
"נשכב, נשכב באופן סדיר." אני מושכת בכתפיי, ראיין עצמה די בהלם.
"נהיה חברות טובות בימים ונשכב בלילות." אני מציעה בתקווה.
"כן, בטח!" ראיין מצחקקת בזלזול, היא לא מתייחסת לרעיון ברצינות? אוף איתה!
"אני רצינית." אני מיידעת אותה ולא חוששת להוסיף נימה של כעס לדבריי.
נימתי אינה משפיעה על ראיין אלא רק מחזקת את צחוקה "את לא נורמלית," היא מרגיעה את עצמה ומתרוממת בכדי להסתובב במעגלים.
"נניח שנעשה את זה, איך זה יעבוד? את תבואי אליי מתי שיתחשק לך ונזדיין ואז תלכי, ואז אוי ואבוי! שכחת את התיק שלך לכן את תחזרי, ועוד פעם נזדיין?" אני חוששת שראיין לא אהבה את הרעיון אלא רק מצאה אותו מחרפן יותר.
אני מנסה להרגיע את עצמי ואותה מכל הטירוף הזה "נקבע שעה ביום, לפעמים יותר." אני מושכת בכתפיי ומנסה להיות חיובית.
"נקבע שעה? ומה יקרה כשאמא שלך תחליט שהסתיימו ימייך באספן? או! - נהיה יותר מציאותיים - מה יקרה שיוודע לי שיש לי חיים לחזור אליהם?" טון קולה הופך כועס יותר ואני מנסה לחשוב מה נעשה אז, רק שראיין כל כך מעוצבנת שהיא מחליטה להמשיך "אז מה נעשה? שיחת סקס? פייס טיים? סקייפ? אשלח לך הודעה? או יותר טוב! אשלח לך מברק רומנטי." היא משתגעת מהתמימות שלי ומתיישבת על השולחן.
"אז נפסיק." אני מעלה את האפשרות האכזרית מכל רק כדי שתשתוק.
"בפעם האחרונה שבדקתי אף אחד בשוק לא המציא מכשיר שמכבה תשוקות."
לכל הרוחות, ייתכן שלא תהיה לה תשובה מתחכמת לכל דבר שאגיד?
אוקיי, אז אם היא לא אוהבת את הרעיון מצידי שתלך.
"בסדר, אני מבינה שאת לא רוצה, תמשיכי בחייך ולכי." אני מסתובבת אל המכונה וממשיכה בעבודתי.
"בחייך, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לריב איתך שוב, הספקתי לעשות את זה המון פעמים מאז הגעתי לכאן." היא מתקרבת אליי ונושקת לצווארי.
"אז מה לא בסדר ברעיון שלי?" אני נאנחת ביאוש.
"הכל!" היא מציגה לי בגיחוך, אך אני כלל לא מרוצה מיכולת השיפוט שלה: עם כל הכבוד, אני לא רואה אותה מציעה רעיונות טובים יותר!
"טוב," היא מסובבת אותי לעברה ואוחזת בכתפיי "היפותטית, נניח שיהיה בינינו "הסכם" שכזה, איך זה יקרה? אבוא אלייך בבוקר, אגיד לך את הלו"ז שלי ואמתין שתבואי? נזדיין פעם אחת ביום או במקרה יותר סביר פעמיים או אפילו שלוש.
מי יודע אם העולם יכחד מחר אז ארבע, נשאיר את זה ארבע, מה נעשה כשהחופשה הזאת תיגמר? מה נעשה עם עצמנו בכללי כדי להסתיר מאחרים את הסקנדל שמתרחש להם מתחת לאף? אני לא יכולה לשקר לדילן זמן כזה רב." אני מנסה חזק מאוד להתאפק מלצחוק בפני ראיין על המיקוח הרציני שהתקיים כעת בינה לבין עצמה על כמה פעמים כדאי לנו "לעשות את זה" ביום.
"תיהי רצינית," ארשת פניה האומללה דורשת ממני גם כן לעזור לה בפתירת הבעיה.
"ובכן, נקבע חוק, שאם אנחנו לא מרגישים את התשוקה הזאת או מחליטים שזה לא טוב לנו, או שמגלים אותנו נפסיק לחלוטין." אני מציעה, זה יכול להיות בסדר לשתינו.
"לא לא לא לא, את מדברת איתי על מארבע פעמים ביום לאפס, נעשה את זה בהדרגה, אנחנו לא חיות." היא מנסה לשעשע אותי או שהיא עדיין מלגלגת על הרעיון שלי?
"אני מבינה, את עדיין מלגלגת על הרעיון שלי." קולי מעט פגיע אך אימרתי יציבה.
"ממש לא, אני לא יודעת מה להגיד, זה אבסורדי, לעשות דבר כזה בשביל תשוקה."
"את מעדיפה לא לשכב בכלל?" אני יודעת שאני לא ועל פי פניה המבוהלות של ראיין גם היא לא.
"אז יופי, בואי נקבע." אני ממלמלת בעוד שראיין נראית מבולבלת וחלוקה בדעתה.
"אני רוצה לחשוב על זה." מה יש לחשוב? היא לא רוצה אותי?
"לחשוב על זה?" אני חוזרת על דבריה בניסיון להבין על מה באמת יש לה לחשוב.
"דוני, אני אשת עסקים, אני חושבת על הכל בחיים שלי." היא מסבירה באנחה, כמה נפלא- אני בטוחה שהיא לא עושה הרבה טעויות בגלל זה.
"זה יכול להיות יעיל מאוד." אני קוראת בהתפעלות.
"כן, וגם מבאס מאוד." היא משיבה בחיוך עקום, כנראה שהיא מתכוונת שהיא לא חופשייה מספיק לקבל החלטות חפוזות וספונטניות.
"אני חושבת שכדאי שאלך." היא מסדרת את עצמה ולוקחת את התיק שלה.
"לאן את הולכת? למועדון?" אלוהים, עשה שלא תלך לחשוב על זה עם נשים אחרות!
"לא תודה, קיימתי מספיק סקס לערב אחד, אני הולכת לשכב עם כוס ברנדי בידי ולחשוב מה אני עושה איתך." גיחוך בלתי רצוני נפלט מגרוני. עד כמה מבלבלת אני בשבילה אם כך תעשה?
"מתי תחזירי לי תשובה?" אני מסוקרנת, רוצה לטעום כבר עכשיו את טעמה הפראי.
"מתי שיתחשק לי," מה? לא!
"בצחוק, בימים הקרובים." היא אוחזת בסנטרי ומקרבת אותי לנשיקה בלחי ולאחר מכן צועדת אל הדלת הפנימית בעודה מברכת "לילה טוב. כדאי שתרגיעי את הנשק שלך לבלבול נשים, הוא מסוכן." וגורמת לי לצחקק בילדותיות עד אחר שדמותה נעלמת אל מאחורי הדלת הנסגרת.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold