השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 8 - אדמס

יום רביעי ה-11 באוקטובר.

"דע את האויב, הוא עשוי להיות משעשע"

החוכמה האנושית ועם זאת החוכמה האנטי אנושית שיש בה מבהילה אותי באותה רמה שהיא מפתיעה אותי, אני לא יכולה להתעלם שיש בה אינטיליגנציה רגשית מפותחת מאוד למרות שהיא סיפקה לי הסבר מדוייק לכך שהיא לא שולטת ברגשותיה ושאינה מבינה ברגשות של אחרים כמו למשל התנהגות, הבחורה מבלבלת ללא ספק, ריח הפרדס החסר בנחיריי גורם לי לגעגוע לחיבוק הקצרצר שחווינו, למה עצרתי אותה מכדי לנשק אותי? אולי כי היא לא רצתה זאת ממקודם? אני מניחה שפשוט פחדתי מהקו השרירותי שנמצא בינינו, אני חשה בו וחושדת שגם ראיין, זה מרגיש כל כך מוטעה מצד אחד וכל כך נכון מהצד האחר, אין לדעת למי להקשיב.
הדבר שהפתיע אותי בסיפור שלה הייתה היציאה מהארון שלה בפני עצמה, זה מתסכל לחשוב עד כמה את בסיטואציה כה פגיעה ואת מאוד חשופה בפניי אדם שאת אוהבת ואת פשוט לא מצליחה להיות הבחורה שהוא צריך, הייתי בוכה אחרי שני סיבובים ולא רק אחרי חמש, אבל איך המצב כל כך דרסטי במיטה אצל גייז? זה משהו שעדיין לא הצלחתי להבין, במיטה של נשים לסביות אני מניחה שיש צעצועי מין שמחליפים את איברי המין הנחוצים אז מה כל כך שונה? אני מוצאת את עצמי מסוקרנת ומחליטה לקחת זריקת אומץ ולשאול אותה בנידון "ראיין?" היא מזדקפת בשאלה "תהיתי לעצמי איך יחסי מין עובדים יותר טוב כשאת עם אישה."
היא מזדקפת בלחיים מסמיקות ובמבט מעט ערמומי, עוד דבר אחד שמבלבל אותי הוא הניגוד בין ההבעות על פניה, זה או שהיא מחליפה מזג כל שתי שניות או שהיא מצליחה לשלב אותם במבט אחד, אישה נורא מבלבלת.
תת המודע שלי גוער בי להבין שאני נמצאת במאיין מירוץ כשאני עם ראיין עם המון מכשולים ותהיות, כמעט דומה למירוץ החיים.
"ובכן, בנימה הכי בוטה - יש משיכה ואני מתחרמנת ומתווצר מצב שבו אני רטובה, אותו תהליך שהייתי אמורה לחוות עם גבר." היא מפרטת בגסות וביישנות, אני חוששת שלא הבינה את כוונותיי בשאלה.
"לא, התכוונתי שזה נורא דומה, העניין של צעצועי מין ואיברי מין אמיתיים, אז תהיתי אם יש הבדל בכלל." אני מסבירה באופן מגושם ומובך עד מוות.
"אוה, מה שמושך אנשים בכללי בסקס הוא מי עומד לפניך כך שלא משנה מה ידחף אליי הדבר שישנה הוא מי שעומד מולי, אם זה גבר אני לא אגמור אפילו בנוכחות של צעצועי מין ואם זאת אישה שעברה ניתוח לשינוי מין אז אני כן אגמור, פשוט לגמרי." היא מחייכת אליי במבט מבעיר תחתונים ואני מתחילה להרגיש שחם מדי היום יחסית לחודש אוקטובר באספן.
למרות כל המבוכה אני עדיין לא מבינה איך נשים לסביות בעמדתן מצליחות לספק את עצמן במהירות הדומה למהירות של פתיחת רוכסן אצל זוגות הטרוסקסואליים.
"משהו אומר לי שהצימאון למידע עדיין לא סופק." היא ממלמלת בקול אפל וצרוד, בחיוך ממזרי ובמבט מצומצם, היא מנסה לקרוא אותי?
אני פורצת בגיחוך מבוייש ומשחקת באצבעותיי "אני מצטערת, גברת ביילסון, אם את מרגישה לא בנוח נוכל לעבור נושא." אני מתנצלת ולא בטוחה על מה, על הפלישה לפרטיותה? על הסקרנות הצמאה שלי או בכלל על המבוכה שאני גורמת לשתינו?
"לא, זה לגמרי בסדר. פשוט ניסיתי לאבחן על מה את חושבת, אני מרגישה נחמד ללמד שיעורים בחומר שאני מבינה היטב." היא משתובבת בחיוך ילדותי שגורם ללב שלי לקפוץ בנג'י מבניין של עשר קומות.
"מה רצית לשאול?" היא מדרבנת אותי.
"את מבינה, הייתי עם גברים כל חיי וזה פשוט לא מובן לי כל הקטע המיני-אינטימי של זוגות הומוסקסואלים." אני חשה בצורך להסביר את עצמי.
"מובן, המשיכי." היא שולחת לי מבט מרגיע שעדיין משעשע מאיזושהי סיבה לא ידועה.
"כשהייתי צעירה יצאתי לדייטים ואת יודעת - בסיום הדייט היינו מתנשקים במכונית ומתחרמנים אחד על השנייה ומשם היו שתי אופציות:
1. ללכת לבית מלון או לאחד מהבתים שלנו.
2. לעשות את זה במכונית.
בשתי האופציות מתי שהייתי רוצה להתחיל את האקט הייתי צריכה לפתוח לו את הרוכסן וזהו. ואני מנסה לחשוב על סיטואציה שכזאת איתך- כלומר כשזוג לסבי מגיע לסטוץ כזה." היא משלבת את ידיה ונראית מאוד קשובה לאורך כל ההסבר המקוטע שלי שעדיין מביך אבל פחות ממקודם.
"לא," היא מנערת את ראשה "אצל זוגות הומסקסואלים אין סטוצים." אני פוערת את מבטי, מה? היא מתחילה לצחוק ומלטפת את ידי בשעשוע "אני צוחקת." אני נהנית לגמרי מכך שהיא מנסה לשבור את הקרח מדי פעם, זה נורא עוזר לי להשתחרר.
"אני מנחשת שאת מדברת על דחף ספונטני לסקס?" היא שואלת ואני מהנהנת.
"בואי נבנה סיטואציה דומה למה שהזכרת: אני ואת יושבים במסעדה לדייט ראשון כמו שני מכרים רגילים ובמהלך כל הדייט את שולחת לי מסרים שאת מעוניינת ומפתה אותי בגדול, אני מבינה שאת מעוניינת ולוקחת אותך  למכונית אחרי שאנחנו מסיימות לאכול, נוהגת כמו מטורפת ועוצרת בחניון נטוש. את תרצי אותי ואני ארצה אותך ברמה שלא נעמוד בזה - היפותטית כמובן - ונלך על האופציה השנייה הנגישה ביותר: סקס במכונית, אתחיל את המשחק המקדים של להיות מעלייך ולגרום לך לרצות ואז במקום לפתוח לך ולי את הרוכסן אדחוף אלייך אצבעות או במקרים נדירים אוציא דילדו ממקום מוסתר ברכב - למרות שהאפשרות הזאת יותר ריאלית במקרה שבו אנחנו זוג במשך זמן מה, לכל לסבית יש דילדו במכונית. וזה פחות או יותר מה שזוג לסביות יעשו." היא מושכת בכתפיה במבט אדיש, אני לא קונה את הכסות הזאת, איך שבנתה את הסיטואציה במילים נרגשות ולא הקפידה במילים הראה לי שהיא לא לגמרי אדישה אליי.
אני מרגישה מעט מסובבת ונרגשת מכך שבחרה ליצור סיטואציה דווקא עליי ועליה למרות שיש קו שרירותי בינינו אבל היא התכוונה לרעיון היפותטי ולא לממש נבואה, אני יודעת.
היא מדברת על סקס באופן כל כך פתוח עכשיו, כנראה שהדבר שעצר בה היה המבוכה שלי כי לא נראה לי שהיא מובכת מהדיבורים החמים האלו, אני מוצאת את עצמי מחייכת כחושפת פתית מידע זעיר על ראיין בעצמי "מה?" היא שואלת בחיוך מוסווה.
"את אוהבת לדבר על סקס." אני מאבחנת בשעשוע.
היא מתבהרת ואז מכווצת את מצחה "נכון, לא ידעתי את זה, אפילו הפסיכולוגית שלי לא איבחנה זאת בכזאת זריזות." היא משתחווה והנימה הסרקסטית שלה משעשעת אותי "זה חמוד." אני פולטת.
"מה חמוד?" היא לוגמת מכוס היין בגבה מורמת.
"שאת מנסה להיות משעשעת כל הערב ולגרום לי להרגיש ממש בנוח, את טועה, את מצליחה לקרוא אותי ולעזור לי." וואו. לאלו תפניות דרמתיות אני יכולה לרדת.
אוף, אני תמיד צריכה להרוס קטעים מצחיקים בוידוים כנים לאדם אחר.
"אם את אומרת." היא משחקת בכוס היין שלה ונראית מאוד חמודה וצעירונת, לפעמים קשה לי להבין שהיא רק בת עשרים וחמש, היא מדברת כמו מישהי יותר בוגרת, בייחוד בקטע של הסקס, יכול להיות שזה קטע של צעירים לדבר ככה? אני לא חושבת, זאת פשוט היא, פשוט ראיין.
"מעולם לא שמעתי מישהו שמדבר בצורה פתוחה על סקס." היא מגחכת.
"את שאלת אותי את השאלה הזאת ועכשיו את קוראת לי פתוחה בענייני סקס?" היא מצחקקת ולוגמת עוד לגימה מן כוס היין.
"אנשים פחות פתוחים היו נמנעים מלענות." היא קופצת גבות ושפתיה נראות נוקשות ושלוות, עיניה בורקות אליי כאילו והיא מנסה להבין את נשמתי, המבט שלה כה חודר בדרך נעימה שכזאת, אני רוצה שהוא ישאר עליי, רק עליי.
"אלמד את זה לפעם הבאה." היא פולטת בלחש רגוע ונאנחת, מנתקת את מבטה ממני.
"גברתי, פרוסות העוגה שלכן מוכנות, האם לשלוח את בוני?" וונדה שואלת את ראיין, אני עדיין לא מצליחה להבין איך מערכת קולית יכולה להיות כזאת אנושית, היא פשוט בלתי נתפסת בדיוק כמו הבעלים שלה.
"כן וונדה, תשלחי אותו." היא ממלמלת ומביטה בי ארוכות עד שבוני מגיע, בוני הוא רובוט קטנטן ומאוד מודרני שמזכיר ממבט ראשון את איב מהסרט "וולי" רק שהוא עם גלגלים.
"גברת ביילסון, העוגה שלך." הוא מוציא מתוך גופו ששם ככל הנראה מוסתרת קופסת האחסון שלו צלחת ומושיט לעברה כפית ולאחר מכן חוזר על התהליך איתי בעודי נרגשת ונשררת בתדהמה שיש דברים כאלה בעולם והם עדיין לא בשימוש שכיח.
"כדאי שנשנה נושא." ראיין ממלמלת בזמן שבוני נסוג למטבח, אני חוששת שהיא מתקדרת קצת ואני לא בדיוק מבינה מדוע, האם זה משהו שאמרתי? היא משחקת בתלתליה השוקולדים המבריקים - שערה כה יפייפה ובוהק, מעניין אם הוא ככה במצב טבעי או שמא זהו מסלסל שיער שעושה את כל העבודה.
למרות שהיא נמנעת מלהמשיך בנושא הזה אני דווקא רוצה להמשיך, זהו נושא מעניין מדי מכדי שנחליק אותו בכזאת מהירות. האם היא מובכת מדי בכדי להמשיך?
"את מתביישת?" אני שואלת בסקרנות, לעזאזל, מאיפה הגיעה כל הסקרנות הזאת פתאום אל חיי?
"לא, חשבתי שמיצינו את הנושא."
"אני לא." אני משיבה והיא זוקפת את ראשה בעודה נוגסת בחתיכה מהעוגה שאספה בכפית ואני מחליטה שגם לי כדי לנסות לטעום ומגלה שהטעם הוא כמעט אלוהי, לכל הרוחות, כל דבר שקשור בראיין חייב להיות כזה שמיימי?
"אליסון יודעת לאפות מצויין." אני מודה והיא מהנהנת בחיוך שלא משתקף בעיניה.
"מה עוד את רוצה לדעת?" היא חוזרת לנושא שעומד על הפרק.
הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זה אם נשים אחרות מצליחות לשלוט על הילדה החוצפנית שיושבת למולי במיטה ומחליטה לשאול אותה באופן פחות ספציפי על כך.
"יש יחסי כוחות במיטה של לסביות?"
"לפעמים, זה תלוי בבחורה," היא ממלמלת בעודה ממשיכה לטעום מהעוגה.
"למה את מתכוונת "תלוי בבחורה"?"
"למשל אם אני ואת נשכב, היפותטית, יחסי הכוחות בינינו יהיו שונים." היא שוב שמה אותי ואותה כדוגמה בסיטואציה! הלב שלי מתחיל להאיץ בפעימות ותת המודע שלי מתחילה לדמיין את המצב בראשי.
"למה?" אני מסוקרנת מהמסתורין שלה.
"כי אני תמיד - לא משנה מה - הצד הדומיננטי." היא ממלמלת במבט ישיר, ובקול יציב ושליו.
אז היא תמיד למעלה ותמיד הדמות השתלטנית יותר? אני לא מופתעת. אז היא לא שונה מגבר ביחסי מין במעמד שלו.
"ואם אני, היפותטית, רוצה לערער על זה?"
"יש לך כל זכות, ויותר מזה, אתן לך." אבל היא אמרה שהיא תמיד השולטת אז אני לא מבינה איך היא גם תתן לי.
"אז לא הבנתי." אני מעיפה בכעס.
היא מגחכת במבט מוקסם, לא פגשתי הרבה אנשים שכעס של אדם אחר גורם להם שעשוע, שלא נדבר על להיות מוקסמים.
"זה כמו בסקס של אנשים הטרוסקסואליים, הגבר מאפשר לאישה להיות מלמעלה, לקיים יחסי מין איתי עשוי להיות אותו הדבר." היא מסבירה ואני מתנערת, באמת שכל הדיבורים האלה על סקס גרמו לתהות אם היא גאוותנית יתר על המידה או ממש טובה בחדר המיטות.
"את מגדירה את עצמך כטובה?" אני שואלת, מסירה את כל המעצורים של המסנן פה-מוח שלי.
"אני לא יודעת, אני לא שוכבת עם עצמי." היא מושכת בכתפיה בנפנוף ונראה שהיא מנסה להתחמק מהשאלה הזאת.
"למה את מנסה להתחמק מהשאלה?" אני מתחקרת.
"כי אני לא יודעת." אני מצמצמת את עיניי ומבינה שזה לא הכל, מבטה נראה מעט לחוץ ואני מתנערת, מפסיקה כל פעולה של תחקור מצידי, זה גורם לה לאי נעימות ואני מכבדת אותה.
"יש לך עוד שאלות כלשהן?" היא שואלת ותמצית של עוקצנות נמצאת בקולה, על מה היא התהפכה ככה?
"לא, גברתי." אני עונה בציות מוחלט שאני לא מבינה מאיין הגיע בכלל.
למשך זמן מה משתרר שקט שבו אנחנו אוכלות את מה שנשאר בצלוחיות שלנו ושותות לגימות קטנות מהיין, ראיין מחליטה לקטוע את השקט הזה "איך התחילו הביקורים של צ'ארלס?" השאלה שלה מוציאה אותי מאיזון: איך חזרנו לנושא הזה? מה עובר לה בראש עכשיו? אוח, איך היא חזרה להיות כל כך אטומה ומסתורית איתי פתאום?
"אחרי שהתגרשנו עברתי דירה וחייתי די רגיל, בשגרה נעימה שבה אני דואגת לעצמי ומטפלת בעצמי למשך חודשיים, עד שהגיע הערב ההוא: ישבתי בביתי בפשטות וצפיתי ב"רווק" עד שצ'ארלי אטם לי את הפה - כנראה שהוא פרץ לי אל תוך הבית - והוא הכה ואנס אותי במשך לילה שלם, הוא עזב בבוקר ואני אחריו - לתחנת המשטרה ששם הגשתי תלונה, הכניסו אותו למעצר כמובן, אבל במקום לעשות משהו שחררו אותו אחרי שעתיים ולאן הוא עוד יכל ללכת אם לא אליי? הוא חזר כמובן עם חגורה בידו. אחרי הפעם העשרים החלטתי שכדאי לוותר על המשטרה, נתתי לכמה אנשים את המפתחות של הבית, שיבואו ויעזרו לי אם אני לא עונה, אלכס ניסה לעזור יחד עם לאונרד שהיה חבר טוב שלו, הם ספגו מכות קשות וכך גם אבא, אמות לפני שאתן לדילן להתערב וגם לך, את שומעת אותי?" אני מתרה בה ומנסה להתעלם מגלרית הזכרונות שמעופפת בתודעתי, מכריחה אותי להציץ בעבר.
אני חושבת שחלק זעיר בתוכי מרגיש שגם אם הרגע נפגשנו, גברת ביילסון תעשה הרבה בעניין הזה למעני.
"נראה לגבי זה." היא משלבת את ידיה באופן נוקשה ופיה מתוח לקו ישר, גבותיה כעוסות ועיניה רצחניות. ידעתי!
"ראיין, תבטיחי לי, אני לא רוצה לראות אותך נפגעת." אני מתחננת בפניה.
"אני עוד אמצא דרך לא להיפגע מהעניין." אני אוחזת בראשי בכאב ומתקפלת לכדור קטן, אם הוא יחבל בפניה של ראיין, אם הוא יכבה את הניצוץ שבעיניה לא אוכל לסלוח לעצמי, לא משנה עד כמה היא עדיין זרה לי.
"הי." אני מרגישה בנוכחותה לידי ומתנחמת במחשבה שאני והיא נושמות את אותו האוויר, ומחליטה להישען בגופי על צד גופה, היא מלטפת את שערי ובעיקרון גורמת לי להרגיש בפעם השנייה היום שזהו המקום הכי בטוח בעולם בשבילי.
"החיבוק הזה לא הולך לשנות את דעתי בעניין." אני מחליטה להשלים עם זה ולקוות שלא יווצר מצב שבו ראיין וצ'ארלי יפגשו פנים אל פנים.
אני זוקפת את ראשי כדי להגיד לה שאני בסדר עם זה ונלכדת בריחה, אפי מתחפר בצווארה ונושם את ריח החופש - שדות של עצי הדר ווניל, אוה - גן עדן.
"דונה?" היא לוחשת בקול מתקתק שגורם לי לחשוב שאוכל לטעום בזה הרגע טעם ונילי בשילוב חמצמץ-מתוק של תפוזי עץ, אני מהמהמת אליה "ממ?"
"את חושבת שיש אנשים שנועדו להיפגש?" היא שואלת וקולה נשמע עייף.
"לא יודעת, את האדם היחיד שהצליח להרגיע אותי במובן של לתת לי שלווה נפשית בתקופה ארוכה מאוד, ובאת בזמן כל כך נכון. אולי נועדנו להיפגש, אולי נועדת לעזור לי." אני ממלמלת בלחש והיא מעבירה את ידה הרכה בשערי, גורמת לי לצמרורים וזרמים חשמליים בכל הגוף.
"ממ." היא מהמהמת בהבנה.
"כשהתקשרתי לדילן והוא סיפר לי עלייך, גרמת לי להרגיש פחות רע עם עצמי כי הבנתי שיש אנשים שיש להם בעיות שלא נובעות מריקנות או מחוסר באהבה, אז אני חושבת שגם את עזרת לי במובן מסויים, ועדיין עוזרת." היא מוסיפה, אני מרגישה בשלווה נצחית ורוצה לעצור את הזמן ולשמור את הסיטואציה הזאת בקופסא לנצח נצחים, כל כך טוב לי להיות בידיה, לקבל ליטופים קטנים מהיד החמימה שלה ולהניח את אפי הכי קרוב לריח שלה.
"ביום ההוא קיבלתי את הבשורה." אין לי שמץ למה אני מעלה את הזיכרון הזה עכשיו ברגע הכי רגוע, שלו ונעים בחיי.
"על הסרטן?" היא שואלת בעדינות ומלטפת את שערי באופן ממושך.
אני מהנהנת ובכך מפריעה לה במלאכתה.
"מה הדוקטור אמר?"
"שהם מצאו גרורות סרטניות בבדיקה מקיפה, זה היה סרטן ריאות בגילוי מאוד מוקדם, יש המון מה להציל אבל לא שמעתי אותו, שמחתי שאני הולכת למות." דמעות מטפטפות על לחיי, לאיזה דרגה של שפל הגעתי בחיים שלי אם שמחתי לגבי דבר שכזה?
ראיין, כאילו וקוראת את מחשבותיי מאמצת אותי בחוזק אל גופה ואני מצמידה את אפי אל החזה שלה, שומעת את דפיקות ליבה ומריחה את הריח הדומיננטי הזה של ראיין, החריף והממכר.
"למה התמודדת עם זה לבד? למה לא סיפרת למישהו?" אני זוקפת את ראשי אל פניה שמביטות בי, מבטה אינו מבט של רחמים אלא מבט מרגיע ופגיע.
"הנה, סיפרתי לך." אני לוחשת, מתחמקת מהתשובה ואוחזת בידה, ככל הנראה אם מישהו מבחוץ היה מסתכל עלינו כרגע הוא היה חושב שאנחנו זוג שמתכרבל אחת בזרועות השנייה אבל מבפנים זה מרגיש כמו הפעם הראשונה שבה יש לי עמוד תווך שעליו אני יכולה להישען, משהו שמחזיק אותי קרוב אל קרקע המציאות.
"מה לגבי המשפחה שלך?" היא ממשיכה ללטף את שערי ואני מתחילה לחוש בעקצוצים בזוויות עיניי, אוי לא. אני לא רוצה להתחיל לבכות עכשיו.
"אני לא יכולה לשבור להם את הלב שוב, גרמתי להם מספיק צער ובעיות, אני לא יכולה להטיח בפניהם משהו כזה, לפחות לא כרגע." קולי שברירי, גופי רועד ונשימותיי רצופות וכבדות.
ראיין מנגבת דמעה תועה אחת בעזרת האגודל שלה ומעבירה לי שערה סוררת אל מאחורי האוזן.
"אני מבינה, ואני כאן בשבילך." היא לוחשת.
"יש לי בדיקה ראשונית מחר, חשבתי לא להעלות את זה ובכך לא ללכת אבל אני כן רוצה, אני לא איזושהי דיכאונית מפונפנת שרוצה למות, זאת לא אני." אני חוזרת להאזין לדפיקות ליבה המהירות של ראיין ומעזה לדמיין שהן מהירות רק בגללי.
"מתי הבדיקה?"
"מחר בשתיים עשרה בצהריים." אני משיבה ומשחקת בבד החולצה של ראיין, מתחילה להרגיש די בנוח בפוזיציה הזאת.
"אני אבוא איתך." קולה חודר לי אל מתחת לעור, הוא כל כך חלש ומרגיע, גורם לי לחשוב שאני על אי ויושבת רגל על רגל לצד פירות הדר וגלידת וניל.
"למה את רוצה לעזור לי?"
"זה אינסטינקט, ובמקרה הזה אני יכולה לעזור לך, אני יודעת על המחלה הזאת יותר ממך." אני נזקפת ומביטה בעיניה שכאובות מזיכרון אכזרי.
"איך?" אני מתחקרת.
"איבדתי את סבתי למחלה, לא הייתי שם בשבילה, אני רוצה לתקן את זה." עיניה מבריקות, ומיד אני יודעת שהקשר בינה לבין סבתה היה קשר לא רגיל.
"רוצה ללכת? לעבור לרכל על דברים במיטה או להישאר כאן?" היא משנה את הנושא בהצעה ועיניה מרפרפות על עיניי, היא נראית עייפה.
"את נראית עייפה, אולי כדי שאלך." אני לוחשת ופניה מתעקמות.
"יש לי המון בדיחות שעדיין לא סיפרתי לך, והשעה הזאת ידועה בתור שעת השיגעון של גברת ביילסון." היא משתובבת כדי להצחיק אותי ואכן מצליחה.
"את רוצה שאשאר?" אני שואלת בשעשוע, רוצה שתגיד לי זאת ישירות.
"לא אתן לך לצאת." היא חורצת לי לשון בשובבות ואני תוהה מאיין הגיעה שוב המרת מצב הרוח שלה.
"אלשין עלייך לדילן." אני מאיימת בחיוך ממזרי וגבה מורמת.
"בסדר גמור, אאיים עליו בפיטורים ואז לא יוכל להגיד לי דבר." היא ממלמלת בחיוך לא סימטרי בעליל ואני מוצאת את עצמי מוקסמת ממנה אבל גם מזועזעת לכן אני מכה בה בשטות "את כזאת כלבה, גברת ביילסון." אני צובטת אותה באגנה והיא בוחרת לחייך אליי חיוך רחב חשוף שיניים. לעזאזל. אני בולעת את רוקי.
"אז? זה אומר שאת נשארת?" היא שואלת ומשפשפת את עיניה, באמת מאוחר... וכבר אמרתי שאני נשארת לישון אבל מעניין אותי לדעת מה יקרה אם אבחר ללכת.
"לא." אני חורצת לה לשון וקמה בעזרת הקביים, לוקחת את תיקי ופונה אל הדלת.
"לא, את לא הולכת." היא פוקדת עליי ומזדקפת.
"מה קרה ל"אם היא תרצה תוכל לצאת מביתי בכל עת ולחזור לביתה"?" אני משתמשת במילותיה כנגדה בזמן שהיא מתרוממת מהספה ומביטה בי.
"בהתבסס על כך שאת רוצה ללכת." אני מכווצת את מצחי.
"אני רוצה ללכת." אני מתרה בכיווץ מצח, האם קיבלה ממני רושם של מישהי שמעוניינת להישאר?
"את לא, את סמוקה ומבולגנת, הסתכלת על השעון פעמיים והבחנת בכך שהשעה מאוחרת, עיניך מעידות על רוח שטות בתוכך ואת בטח עושה את כל זה כדי לגלות איך אני אגיב." וואו, היא באמת קוראת לי את המחשבות.
"ולפי ארשת הפנים שלך אני צודקת." היא משלבת את ידיה.
"אני עדיין הולכת." אני מחייכת חיוך רחב ומסתובבת אל הדלת, מרגישה בכוח ענקי מושך אותי אחורה ומיליוני זרמים חשמליים אשר מורגשים בגופי.
אני מתחילה לצחקק בגלל שהיא ידעה על התכסיס ועדיין נפלה בפח, אוי גברת ביילסון.
"אני צריכה להשתמש בחבל או שאת נשארת?" היא מסרבת לשחרר את ידיה ממני "אני נשארת, אני נשארת." אני מנגבת את עיניי מהדמעות של הצחוק וראיין כבר התנתקה ממני ועומדת מולי, מנערת את ראשה כעייפה ממני ובו בזמן משועשעת.
"אוקיי, בואי נלך לחדר ונשמע את הבדיחות הללו." אני צוהלת וממשיכה לצחקק פה ושם.
"לסדר לך את חדר האורחים?" היא שואלת בעודה שולחת יד אל המסדרון.
"לא זה בסדר, את נורא עייפה, אני יכולה לישון לצידך." אני מושכת בכתפיי ומתחילה לצעוד אל המסדרון יחד עימה.
"אז את בסדר עם בעיות הנקרופיליה שלי?" היא שואלת ברוח שטות ואני נבהלת לשנייה עד שאני מבינה שזאת בדיחה ומתחילה לצחוק.
~•~•~•~•~•~•~•~
אני מתעוררת אל שמש שזוהרת אל תוך עיניי, תחושה עצומה מפלחת את החזה שלי וריח אופף אותי מארבעה כיוונים שונים, אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני שמחה שהתעוררתי מזה המון זמן.
אני מביטה בשעון בכיווץ עיניים גם כי עדיין קשה לי להתרגל לאור השמש העצום שנכנס דרך חלונות החדר של ראיין וגם כי אני מזהה שהשעה היא שמונה וחצי בבוקר, האם התעוררתי כזה מוקדם בעבר?
עיניי ממוגנטות לצפות במראה של ראיין ישנה, עורה כה חלק וזוהר, נשימותיה הרמוניות כמו צליל הרוח ביום חורפי ומעונן. היא נראית כל כך צעירה.
ריסיה נחות בשלוות נפש על לחייה ושערה נופל על פניה בצורה אלגנטית.
עם זאת, היא נראית גם פגיעה באיזשהו אופן, זמינה ברמה גבוהה למגע, אין לה את האופציה הפשוטה להשתמש בסרקיזם או שעשוע בנוגע לדברים או אפילו להיות רוגזת ותוקפנית כעת, זאת רק היא: שקטה, שלווה ויפייפיה.
אני תוהה איך יראה המראה הזה כאשר עיניה יהיו פקוחות כנראה שאלוהי...
אני מתנערת וממשיכה להביט בה, לבחון את שפתיה שמשום מה בהירות יותר, יתכן שבגלל אור השמש החזק. ידיי מעקצצות מרוב שאני פשוט משתוקקת להעביר ליטוף על פניה אבל לא רוצה להעיר אותה או להפריע לה.
אך מנגד, כמה שאני רוצה רק להרגיש את חמימות ורכות עורה השזוף שבהיר טיפה יותר בגלל שסתיו עכשיו.
אויש, על החיים ועל המוות, איני יכולה לשבת מנגד ליצור החמוד הזה.
חוששני שרק אתמול קראת לה ואני מצטטת "גברת ביילסו-פלצת", לא כך?
זה היה שונה! לא הכרתי אותה אז, לא ידעתי איזה בן אדם מדהים היא יכולה להיות מבפנים: זאת אומרת היא טובת לב, חריפה, כנה ברמה שלא תתואר, פיקחה כשד, אינטיליגנטית, משעשעת עד בכי, שטותית ומלאת הפתעות. אף על פי שהיא גם מתוסבכת, משנה מצבי רוח מהר, עוקצנית, יהירה, מעצבנת, עקשנית ולא מובנת בהמון רגעים, יכולה לפגוע במהירות גבוהה ומלאה בהמון מנכוליה פנימית.
אני מרימה את ידי אל עבר שערה שכעת נמצא על פניה בצורה פחות אלגנטית כיוון שזזה מעט במקומה ומעבירה את שערותיה אל מאחורי אוזנה בעודה משנה את ארשת פניה לרגועה יותר.
אני מושכת את ידי בחזרה לא עוד אני שמה לעצמי גבול שבאופן אירוני גורם לי לחשוב שאני לא מציבה גבולות לעצמי בנוגע לקרבה האינטימית ביני לבינה, למען השם לפני שפגשתי את האישה הזאת היו לי הרבה פחות קונפליקטים בחיים שלא נאמר מחשבות לחשוב עליהן ברבע לתשע בבוקר לעזאזל. בכל אופן, איך אני אמורה להתנהל לצד האישה הזאת? הרי כשהיא עצובה אני עצובה, כשהיא משועשעת אני משועשעת וכשהיא מעיפה מבט סקסי אליי - שיכול להיות מאוד שהיא רשמה פטנט מאוד ספציפי על המבט משכיב הבנות הזה - ללא ידיעתה אני מוצאת את עצמי נשרפת ונשאבת לתוך עצמי כדי לעשות סדר במחשבות הלא ראויות ובהחלט רצויות אצלי בראש אבל בכל זאת, אסור לי להרגיש אליה שום דבר, אפילו לא ניצוץ? לא, בשום פנים ואופן לא, כל נורות האזהרה האפשריות דולקות לי בסביבתה ומתריעות שאסור לי להימשך אל תוך זה, אבל ההרגשה ההיא, החמימה שפותחת את עצמה אליי כמו בית בשבילי בזמן כה קצר גורמת לי לחזור ולשאול 'למה לא?' ובכן, מעולם לא התבטאתי כמישהי שמעוניינת לחוות פעילות... יחסית... מינית עם נשים והרי שאני בוודאי יודעת שאם תפקח את עיניה המהממות ותתן לי עוד מבט סקסי אחד בעודה פושטת את בגדיה אכנע ללא שום סירוב, אשכב על המיטה אם ידיים מתחת לישבן ואחכה לכל פקודה ובמיוחד לטעם שלה שהוא מצוי כרגע בין סימן שאלה לסימן אזהרה מפני התמכרות.
אוף, אני כל כך מיואשת! ממנה ומהחיים שלי מאז שהיא נכנסה ל- עיניה נפקחות וקוטעות את שרעפי, היא שולחת לי חיוך ומבט כששוב היא לא יודעת שהוא סקסי בטירוף ועוד כשהיא קמה משינה! הבחורה הזאת עושה לנשים וגברים כאחד חיים קשים.
אני מחייכת אליה "בוקר.." אני ממלמלת אליה, מבויישת מכך שתפסה אותי על חם נועצת בה את מבטי ואת ציפורני הפנטזיות המיניות שלך, נא לא לשכוח.
"בוקר טוב, מה השעה?"
"כמעט תשע, אני לא מצליחה לזכור מתי בפעם האחרונה התעוררתי כל כך מוקדם." היא מחייכת ומתעננת לעצמה, מעניין על מה היא חושבת לה אי שם בין עצמה, לפתע עיניה נפערות "אוי שיט!" היא נקפצת בחיפזון ונמרצת אל חדר שנמצא משמאל למיטה שנראה כמו חדר ארונות וזורקת את הבגדים אל המיטה, חוזרת אל החדר ונחפזת אל צידו השני שם נמצא עוד חדר שכנראה הוא חדר האמבטיה, לאחר חמש שניות היא חוזרת בזמן שהיא אוספת את שערה "מה קורה?" אני שואלת בשעשוע לאחר שהתנתקתי מההלם שלי.
"אני מאחרת, אסור לי לאחר." היא מורידה את חולצתה ואני בולעת את רוקי, את מכנסיה היא משלשלת מטה ואני באמת שמנסה להרחיק את העיניים שלי מהלנז'רי השחור שלה ומהבטן הכל כך שטוחה שלה, יש לה סימני עיצוב או שאני מדמיינת? יש לה גוף נורא אלוהי בהתאם למה שכבר ראיתי.
הייתה לך משאלה אחת! יכולת לבקש לזכות במיליון דולר או להיפטר מצ'ארלי אחת ולתמיד אבל בחרת לראות את גברת ביילסו-פלצת מורידה את הבגדים ועושה לך מבט סקסי, נכון? מה לא בסדר איתי לכל הרוחות? ראיין כבר לבשה את חולצתה וכעת ממהרת בשיא הבזק לשים את המכנס שגורם לה למעוד בעודה מנסה להכניס את הרגל השנייה "פאק." היא מסננת ומצליחה ללבוש את המכנס, מכפתרת את הכפתור בלי מאמץ בשונה ממך ונסוגה מהחדר עד שהיא שומעת צלצול טלפון בשנייה שעזבה וחוזרת "למען השם, אין לי אפילו זמן לקפה." היא מנערת את פניה בייאוש ואני מרגישה רע בשבילה, יכולתי להעיר אותה במחשבה שנייה ולא לבחון אותה בגסות במשך עשרים דקות.
"ביילסון." היא עונה בטון שמבהיר רגש שונה לחלוטין מרגשותיה ה...זועמים? כאילו שהכל בשליטה והיא סופר רגועה.
"חמש דקות, אוליב, תבקשי מאורן להתחיל את המבוא, מסרי את התנצלותי." ועכשיו אני רואה את זה: את האישה המנכ"לית שנכנסת לישיבות כלכליות ומשקיעה במניות כמעט כל יום בחייה, היא נראית גבוהה יותר איכשהו וזה... מטריד.
אני רואה לגמרי את החלק הדומיננטי הזה בחייה שגורם לה להיות מסודרת, נקייה ועליונה על כל דבר.
היא מנתקת את טלפונה ונסוגה שוב אל חדר האמבטיה, נשארת שם במשך כמה דקות, יוצאת מן החדר ויעילה מאוד בלא לומר דבר, אני לא מאשימה אותה אבל אני חוששת שהיא מתעלמת ממני או שהיא פשוט לחוצה יתר על המידה, אין לדעת היא מתנהגת בטכניות בדרגה אנטי אנושית שוב.
היא יוצאת מן החדר סוף סוף ואני נאנחת ומשחקת בשערי שכהרגלו אוהב להיות פרוע בבוקר "אוה ודרך אגב," ראיין מציצה אליי מן המשקוף "את נראית יפייפיה בבוקר." פניה נעלמות מהדלת כלא היו ואני די בטוחה שזה היה חלום בהקיץ אבל חיוכי נרחב רק כי אני יודעת שזה היה קולה של ראיין וחיוכה הממזרי שגרם לי לזרוח יותר מהשמש.
"את נראית יפייפיה בבוקר." אוח! תקוללי את והחיוך המדהים שלך, ביילסו-סקסית! אני מתרסקת על הכרית שלה ושואפת את ריחה, מדמיינת שאני מחבקת אותה ושואפת את ריחה שערה במקום.
דונה אדמס, את בצרות ממש צרורות. אלוהים, זה כל כך נכון, אני לא יכול- אנחנו לא יכולות וזה אף פעם לא יקרה, ראיתי מה קרה אתמול עם דילן, אני לא רוצה שראיין תאבד את חבר האמת האולי יחיד שלה בגללי.
אני מחליטה לקום מאשר לשבת עוד עשרים דקות ולחשוב על הדבר שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו כבר יום שלם: ראיין ביילסון וכל מה שקשור אליה, האם זה יפסק אי פעם? אני לא מעוניינת בהפסקה, אני נהנית מהמחשבות שלי כל עוד הן נשארות בגדר מחשבות כמובן.
אני נסוגה מן חדר השינה דרך המסדרון שאותו חציתי אתמול ושומעת את ראיין מהחדר מימין לקראת הסוף, נזכרת ביאוש שלה מהאיחור הגדול שגרם לה לא לשתות קפה ומעוניינת להכין לה אחד כדי שתרגיש טוב יותר.
אני ניגשת אל המטבח ובאה לחפש את המיקום בו היא שומרת את הקפסולות כשאני קולטת כוס קפה בתוך המכונה ומכווצת את מצחי, מבינה שהכוס מלאה ומתעננת היא הספיקה להכין ולא לקחה את הכוס? אני נזכרת בוונדה "וונדה?" אני שואלת אל התקרה, מקווה שהיא לא מתוכנתת לענות רק לראיין.
"כן, גברתי?" היא שואלת בחזרה.
"של מי כוס הקפה הזאת?"
"של גברת ביילסון, גברתי, היא ביקשה ממני להכין אותה." למה? אם היא לא יכלה לקחת אותו, אוה! בוני.
"אה אז אני מבינה שבוני צריך לקחת אותה עכשיו?" ואני בטח מפריעה, מגושמת שכמותי.
"לא גברתי, בוני חווה כשל במעגלים הפנימיים לכן לא יוכל לשרתה היום."
"אוה חבל, תמסרי לו החלמה מהירה." אני לא יודעת איך להגיב בעניין ומחליטה פשוט להפסיק לדבר ולקחת את כוס הקפה בזמן שתת המודע שלי צוחקת עליי על שבעצם איחלתי החלמה מהירה לרובוט.
אני מגיעה אל דלת חדר העבודה של ראיין ודופקת, לאחר מכן אני שומעת את קולה "ג'ים, אם אתה לא אוהב את הרעיון שלי אתה מוזמן לצאת מקבוצת הדיון, לקחת את הדברים מהשולחן המאוד גדול שלך במשרד ולעוף משם, אך אם אתה עובד טוב וחרוץ כפי שאתה מספר לאשתך, אני מציעה שתישאר ותראה איך אנחנו מתכננים את המסע של הזרעים!"
היא נשמעת כועסת, אולי כדאי שלא אטריד אותה? אבל קפה רק ירגיע אותה, לא?
אני פותחת את הדלת וצועדת פנימה, פניה המכווצות מסתובבות אליי בפנייה מתרה אך ברגע שעיניה רואות אותי ארשת פניה משתנה למחוייכת ואני לא יכולה שלא לשמוח לגבי זה - היא מאושרת כשהיא רואה אותי? אני צועדת בצעדים קטנים, חשה בעקצוצים על לחיי ולוחשת לה באוזן "שמעתי שלבוני יש כשל והבנתי שאין מי שיביא לך את הקפה, אז." אני מושיטה לה את הכוס יחד עם התחתית והיא מחייכת אליי בהנהון של הכרת תודה "תודה." אני רוצה להגיד לה משהו על העצבים שלה ולא עוצרת את הדחף "את נשמעת כועסת, תירגעי, החלטות אף פעם לא טובות כשאתה כועס." אני לוחשת, קורצת אליה ומקלילה את האווירה בזמן שהיא מהנהנת בעיניים מבריקות. ובכך עשיתי את עבודתי, אני נסוגה בחזרה אל היציאה בעודי צועדת לאחור כדי שמבטי יוכל להישאר נעול על ראיין לעוד כמה שניות ספורות, חמדנית.
~•~•~•~•~•~•~•~
אני מביטה בהרים המתחלפים בגבהים מדי שנייה ושנייה במהלך הנסיעה שלנו אל בית החולים, ראיין ואני אכלנו ארוחת בוקר ודיברנו על דברים קלילים לעומת ליל אמש שהיה הלילה הכי כנה וכואב בחיי, ראיין סיפרה לי מעט על העסקים שלה כרגע ועל הפגישה שאליה נכנסתי: מסתבר שיש איזושהי ספינה שהם מנסים לשלוח ולאסוף מאפריקה איזשהו זרע מיוחד בגלל שהוא אורגני ויכול להאיץ את גדילת העצים בעולם.
הופתעתי לגלות שתעשיית הבר-קיימא היא מרכזית בחברה שלה הרבה יותר מאשר כלכלה והייטק שהם הכלים להשגת סכומי עתק כשמדובר בכסף אבל לא, כנראה שראיין עשתה את הכסף שלה יותר מתעשיית הטבע ומהשכונות המתפקדות שלה באפריקה, ראיין יודעת איך לתעל את הדברים הטובים שהיא עושה לטובתה, בהבדל יחיד שהיא עושה זאת בכבוד לשני הצדדים: ראיין משלמת לילידים האפריקאים שעובדים בשבילה סכומים המשתווים למשכורות בארצות הברית, חלקן אפילו גדולות ממשכורות רגילות - לכן הילידים מצליחים לממן לעצמם בית ולחיות חיי מותרות כך שגם ראיין מרוויחה כוח אדם וגם הם מרוויחים מגורים, עבודה וחיים טובים, לא פלא שמדברים עליה כל הזמן בחדשות.
כשהיא סיפרה לי על חלק מההמצאות שהיא לקחה בהן חלק היה חלק שבי, עצום שחשב שאולי היא גאונה, היא מבינה בטכנולוגיה והנדסת חשמל - לדוגמה היא תיקנה את בוני בחצי שנייה ואיתחלה את המערכת של וונדה גם כן בפחות מדקה תוך כדי שדיברה איתי ושתתה תה, ובנוסף הידע שלה בהיסטוריה מרשים, הרי לא ראיתי עוד הרבה אנשים שזוכרים את אירועי המאה לפני הספירה עד המאה אחרי הספירה בעל פה והדבר המקסים ביותר בכל הגדולה הזאת שלה הוא שיש לה ניצוץ בעיניים כשהיא מדברת על היסטוריה או על העבודה שלה, קשה להבין מאיזה מהם היא באמת נרגשת.
אני מסובבת את פניי מהחלון אליה ובוחנת את הפרופיל שלה, אפה זקור, עיניה ממוקדות בכביש ושפתיה זוהרות מאור השמש - אני נזכרת בהן מרגיעות אותי לפני שיצאנו לבית החולים "אל דאגה," היא אמרה, חייכה אליי במבט השטותי הזה שלה ואפפה אותי בריחה תוך כדי שהמשיכה להרגיע ולהצחיק "אהיה שם לצידך ורוב הזמן אקווה שהאחיות לא יתחילו איתי." היא כזאת שחצנית לפעמים שזה מטריף אותי.
"על מה את חושבת שאת מחייכת לעצמך שם?" לחיי מתחילות לבעור ועיניי נקפצות אל עיניה של ראיין במבט פעור, אני מחניקה חיוך ביישני ומנסה להרגיע את עצמי מהמחשבה שנתפסתי על חם "על כמה שאת מרגיעה אותי לגבי היום." אני משחקת באצבעותי, ובכן, זה לא לגמרי שקר.
"אוה," היא מהנהנת וחוזרת לכביש "חשבתי ששיחזרת לעצמך את המראה שלי ישנה בפיזור של לבבות מסביב אבל זה מקום שני קרוב." היא מושכת בכתפיה בחיוך ואני מכה בה בשטות על כתפה "היית מתה." שאגיד את זה, לגבי ההרגשה אני כבר לגמרי מרגישה את זה.
היא מגחכת ומעבירה את שערה הזוהר לאחור, גיליתי היום בבוקר שהיא באמת לא משתמשת במסלסל שיער והדבר הפך אותי למאושרת יותר מכל דבר אחר, העובדה שהיא כזאת יפייפיה באופן טבעי, למען האמת ראיין כמעט ולא משתמשת באיפור: היא הבהירה לי שהיא משתמשת רק באירועים ולפעמים בימים חשובים לעבודה אבל חוץ מזה היא טבעית לאורך כל הזמן.
"אבל זה לא מה שעשית?" היא שואלת ואני מכווצת את מצחי, על מה היא מדברת?
"לא בחנת אותי כשישנתי?" היא מבהירה את שאלתה, מניין היא יודעת?
"לא... אני מתכוונת קצת." אני מדגימה עם אצבעותי את המונח בביישנות.
"תגדירי קצת." היא מדגימה באצבעותיה.
"אני לא יודעת, נראית שלווה ולא רציתי להעיר אותך אז שכבתי והבטתי בך." אני מסבירה ללא הרחבה על העניין של המחשבות הסוררות שלי.
"מה היו המסקנות?" היא שואלת בשעשוע.
"שאת יפייפיה ושאת פחות תוקפנית כשאת ישנה." אני מושכת בכתפיי בחיוך ואני די בטוחה שאני הוא ההעתק המושלם לסלק ברגע זה.
"ובכן ממש קולומבוס השני, גברתי." היא מתעסקת בציפורנייה בעצבנות, משהו אומר לי שהיא לא נלהבת מכל הרעיון הזה ומנסה להסוות את עצמה.
אני באה לפתוח את פי בעניין אך מראה בית החולים עוצר בי מלהוציא קול, לא חשבתי שאחזור לכאן בפעם השנייה, חשבתי שאולי אהיה בדרכי לכאן בעודי כבר מתה ואשכב כאן בחדר המתים אם כבר אבל אני חיה ונושמת עכשיו ועדיין צועדת אל בית החולים הזה שוב.
"את בסדר?" טון קולה של ראיין משתנה שוב ללא היכר ונדמה שהאישה המוטרדת שקדמה לה נעלמה באורח מפתיע.
ואני לא יודעת למה, כנראה בגלל שאני כל כך לחוצה אני בוחרת להגיד לה את האמת "לא. אני מפחדת." ראיין מחנה במקום בקירוב לבית החולים ומביטה בי, מובילה שביל של ליטופים משערי ועד ללחי שלי שבו ידה מתמקמת "אהיה שם בשבילך, איו לך שום סיבה להיות מפוחדת." עיניי נאחזות במבט שלה שלא זז מעיניי "ומה אם זה מאוחר מדי?" הרגש משתלט על קולי ודמעות עומדות בעיניי, קרובות לנפילה על לחיי "זה לא, אף פעם לא מאוחר להציל מן המעט." היא מוחה את דמעתי ומקרבת את פניי כך שאחבק אותה.
אנחנו נותרות מחובקות למשך כמה דקות של שקט נצחי עד שאני מחליטה לקטוע אותו בשל מחשבה מעוררת שעשוע "אני כל כך רוצה לצחוק עכשיו." אני מנגבת את דמעותיי בזמן שאנחנו מתנתקות.
"למה?" היא שואלת בגיחוך וזיק של ציפייה בעיניה.
"פגשתי אותך רק אתמול." אני מכה את כתפה באגרוף חלוש ומצחקקת.
"ו..?" היא נראית כלא מבינה.
"ואני לא יודעת מה איתך אבל אני לא נוהגת לבכות על כתף של בן אדם שהכרתי רק אתמול, על אחת כמה וכמה לחלוק איתו את רגשותיי." אני מושכת בכתפיי, היא לא חושבת שזה מוזר?
"כן לא, זה מרגיש מוזר אבל מוזר טוב כזה, הכל מרגיש כל כך נכון."
"נכון." אני מהנהנת.
"זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה." היא מודה ומשחקת בבד המכנס שלה.
"מעולם לא הרגשת את זה? מה עם אהבת חייך?" היא נקפצת בחיוך.
"את לא הולכת לשחרר ממנה נכון?" על פי המילים נדמה שהיא כועסת אבל היא אומרת זאת בכזאת ביישנות ושעשוע שהמשפט משתנה לגמרי.
"פשוט שאלתי שאלה, אני מצפה לתשובה הולמת." אני משלבת את ידיי בפרצוף חייכני.
"זה הרגיש טוב אבל הרחק מנכון, בייחוד בהתחלה שהייתה נורא שגויה בהרגשה."
"למה? בגלל שזאת האישה הראשונה שלך?" היא מנידה את ראשה וזוויות שפתייה מתעקלות.
"אז למה?" בחיוך ובמבט מסתורי ממזרי וללא שום מילה היא יוצאת מהאוטו.
"ראיין?" אין סיכוי שהיא משאירה אותי במתח כזה, אני יוצאת מרכב האאודי שכנראה שייך למאבטח של ראיין ועוקבת אחרי צעדיה "ראיין! תעני לי." אני רצה אחריה והולכת לצידה, וברגע שאני פותחת את פי כדי לשכנע אותה שוב היא עוצרת אותי "בואי נעשה עסקה, את תיכנסי לחדר הרופא ותעברי את הבדיקות כל אחת בתורה ורק בסוף הבדיקות כשנלך לאכול צהריים אספר לך, עשינו עסק?" היא עוצרת ומושיטה את ידה שאותה אני לוחצת ומהנהנת "במה זכיתי לכבוד שבלעשות עסקה עם ראיין ביילסון?" אני משתעשעת.
"אולי העזת להתעמת איתה בפעם הראשונה בחיים שלה." היא מושכת בכתפיה.
"מה כוונתך?" אני שואלת בכיווץ מצח והיא מעבירה את האמה שלה על הרווח בין גבותיי "יש לך פס חלק ומבריק כשאת מכווצת את המצח, זה יפייפה." היא ממשיכה ללכת.
"אני רואה שמישהי תדלקה את המסתוריות שלה בלילה." אני ממלמלת בזעף וכרגיל גוררת רגליים מאחוריה בעקבות הכעסים שהיא גורמת לי להרגיש.
אנחנו נכנסות אל הבניין הימני ביותר שהוא בעצם המרכז לאישה שמכיל אגפים שונים בהם אגף האונקולוגיה לנשים שאליו אני מוזמנת, ראיין אפילו לא עוצרת לקרוא את השלטים, אני משוכנעת שגם היא לחוצה באיזושהי דרגה נמוכה ממני ומנצלת את ההליכה המהירה שלה כדי להתעלם מהמחשבות, אני עוקבת אחריה עד למעלית ומגיעה אל הקומה השלישית שבה נמצא אגף האנקולוגיה שאליו אנחנו צועדות, אני אפילו לא שמה לב שאצבעות ידיי משולבות באצבעות ידיה של ראיין, אבל כרגע זה לא מעניין אותי כמה בנות זוג אנחנו נראות אלא רק שהלחץ הזה יגמר.
אנחנו ניגשות לדלפק שם יושבת אל מול המחשב מזכירה שנראית יותר כמו אחות ואוכלת את ארוחת הצהריים שלה, היא מרימה מבט אל ראיין ובולעת את רוקה "צהריים טובים, האישה שלצידי מוזמנת לביקור אצל אונקולוג, תוכלי לבדוק את זה בשבילה?" היא שואלת בפנים אטומות חסרות כל הבעה.
"כן גברתי, אני צריכה תעודת זהות ומרשם לביקור." אני מוציאה את המרשם ותעודת הזהות שלי מהתיק היותר מדי מבולגן שלי כרגיל ומושיטה אותם לעברה.
"דונה מארי ג'ונאס אדמס, נכון?" היא שואלת בעודה מקלידה במחשב.
"כן." אני לוחשת כמעט ללא קול.
"ד"ר פאלנס בחדר חמש עשרה, תרגישי טוב." היא מודיעה ומוסרת לי בחזרה את המסמכים, "המסדרון מימין." היא מצביעה ואני מתחילה ללכת "תודה, בתיאבון." אני שומעת את ראיין מאחורי ומתחילה להילחץ עוד יותר כשאני שומעת את קולה חסר הרגש, היא מנסה להיות אטומה אבל אני מבינה שהיא לחוצה ונלחצת כתוצאה מכך, ההרגשה מתחלחלת אליי שאנחנו כאן ואין שום אפשרות של חזרה אחורה. תירגעי אדמס.
~•~•~•~•~•~•~•~
טשטושים נעימים עוטפים אותי מסביב והרופא החביב מוציא ממני הרבה דם, זאת המבחנה השלישית שבה הוא משתמש, ראיין יצאה עם בקשתו של הרופא בגלל שהייתי לחוצה יתר על המידה ולא הפסקתי לזוז באי נוחות, הוא היה חייב לתת לי כדור הרגעה ואני הייתי חייבת לתרגל נשימות, הוא אמר לי שזה נורמלי ושמחצית מהנבדקים בבדיקה הראשונה מאוד לחוצים לכן יש להם כדורי הרגעה שגורמים לי לחשוב שישנה מעטפת של צמרמורות נעימות סביבי ולראות את החדר בצורה החיובית ביותר שיש, אני בהכרה מלאה אבל גם לא, נורא קשה להסביר: אני פשוט מרחפת אל מחוץ לגוף שלי, הרחק מכל הבעיות שלו.
"סיימנו, אקרא למלווה שלך בזמן שנשלח את המבחנות אל המעבדה, בנתיים נסי לנוח." הוא מכוונן את המיטה כך שגופי יהיה במצב שכיבה מאשר מצב ישיבה ונסוג מיד אחר כך מן החדר, לאחר שניות ספורות ראיין נכנסת ומזדרזת כדי להגיע אל המיטה שלי, אני מחייכת אליה חיוך רחב מאוזן לאוזן "וואו, את ממש מסוממת." היא מודה בשעשוע.
"אולי סמים הם לא הדבר הנורא ביותר."
"כל עוד למדת שיעור חשוב היום הכל טוב." היא משתובבת וקוראת את הדו"ח הרפואי "אני לא חושבת שכדאי לך לגעת בזה, יפייפיה." לעזאזל, אני אפילו לא שולטת במה שיוצא לי מהפה, למרות שזה מרגיש טוב לקרוא לה יפייפיה כי היא באמת כזאת.
"נראה ששיעור הגדילה בגרורות הוא קטן מאוד." אני מכווצת את מצחי.
"אה, אז כל הזמן הזה את היית הרופא החביב." אני מהנהנת בהבנה וגורמת לה לצחקק "אני מבינה כמה דברים ברפואה." היא ממלמלת ומניחה את הדו"ח בצד.
"כרגיל, את מלאת הפתעות, גברת ביילסון." אני מנידה בחיוך ומתכרבלת על המיטה, לא חוששת כלל מלחצות את רף החמידות שלי ומושיטה את ידי אל כיוונה, היא אוחזת בה ברכות המשי של ידה ואני נתקפת מטח של צמרמורת נעימות נוסף על הצמרמורות שכבר יש לי.
אני מביטה בעיניה שעכשיו בצבעי אגוז חום ותוהה לעצמי הן לא היו זהובות ירוקות עד לא מזמן? הן מחליפות צבעים? הו... הן כל כך יפות, הצורה, הצבע, הכל. היופי שלה מטשטש וריחה משכר כל כך, היא נראית כמו האדם המושלם ביותר עלי אדמות ואני לא יודעת למה - אולי בגלל שאני מסוממת, אולי בגלל שדם נלקח ממני ולא הגיע למוח, ואולי בגלל שהיא הגיונית בעבורי בתוך עולם מלא במערבולת של דברים לא הגיוניים מבחינתי - אני מחליטה למשוך בידה, לגרום לה למעוד, אוחזת בפניה ומצמידה את שפתיי המעקצצות אל שפתיה, נותנת לה לראות עד כמה היופי שלה משפיע עליי.
אני עייפה מלשקוע ולחשוב מחשבות עד שנשמתי יוצאת, אני רוצה לעשות, לעשות לעצמי טוב. היא עושה לי טוב, היא האדם היחיד שהצליח לגרום לי לזרוח בכל התוהו ובוהו הזה, ולא אכפת לי משום דבר מלבד הידיעה הזאת, לפחות לעת עתה.
אלוהים, אני שוכנת בגן עדן כאשר אני טועמת את טעמה...

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold