השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 15 - ביילסון

יום ראשון ה-22 באוקטובר.

"מהם יומיים של שקיעה לעומת יותר משבוע של זריחה?"

היא נכנסת אל החדר בזמן שאני מסדרת את המסמכים, והרי שהיא חייבת להרוס לי את הסדר, כמובן.
"את עשית את זה?" היא שואלת, מדברת על חפיסות הדפים המסודרות, מסיחה את דעתי מן הבלגן באורח פלא. וואו.
אני מושכת בכתפיי מה הסיפור הגדול?
"זה מרשים" היא מחייכת חיוך ביישני שאני בשום פנים ואופן לא יכולה להישאר אדישה אליו.
"כלומר, ידעתי שאת לא אוהבת בלגן אבל זה ממש כישרון. את מאוד מוכשרת, ראיין." לחיי מתחממות לנוכח המחמאות שלה, למה היא מחלקת לי אותן?
"תודה." הקול שלי מזערי רק כי אני באמת לא יודעת מה להגיד.
"ואת יפייפיה, חכמה להפליא ולגמרי מפילה בחורות מהרגליים." לעזאזל, למה היא ממשיכה עם זה? אני רוצה לצעוק ולברוח, או להתכווץ עד שהחמימות המתפזרת בתוכי תאסוף את עצמה.
"אני מפילה אותך מהרגליים?" אני שואלת תוך התעלמות מובהקת מהמחמאות הקודמות ומנסה לאכלס אותן בקופסאות הרגש.
"לגמרי." היא מגלגלת עיניים, גורמת לי לצחקק בעונג.
"אל תעבדי על עצמך, ראיין." למה היא מתכוונת? אני שנייה מלהתפרק פה, שונאת לא לדעת!
"שתינו יודעות שאני משפיעה עליך" אני בולעת רוק ונדמה שלא נותר בי ולו קמצוץ של הומור אז אני שותקת, לא בטוחה מה כדאי להגיד.
"בחייך, את מאוהבת בי, כולם יודעים את זה, במיוחד את." אני כן? מה זאת אומרת במיוחד אני? לא, אני לא יכולה להיות מאוהבת בדונה, לא הייתי מאוהבת באף אחת חוץ ממלודי, וגם זה מוטל בספק. לא, זה בטח לא נכון, או שכן? הקופסאות קורעות את עצמן והרגש החמים מאיים עליי כגל צונאמי. ומה אני? פיסה של חלקיקים ביולוגים אל מול כוח הטבע הרגשי.

אני מתעוררת מבלהות חלום שאני לא מצליחה להבין או לזכור, אני חושבת שדונה הייתה בו. טוב נו, מה הפלא? הבחורה ישנה ממש לידי, הריח שלה אופף את כל המיטה ואותי. אוי.. הריח של דונה. מתי כבר ימאס לי ממנו?
ריסיה הארוכים נחים להם בשלווה על לחייה ושפתיה באותו צבע של תות מבריקות לעברי במראה שאומר "נשקי אותי" ואני מתעקשת לא להתפתות אליו.
מבין השמיכה זולג לו החזה המרשים שלה שמעורר את זיכרון בלוטות הטעם שלי מאתמול. ובל נשכח את השיער המדהים שלה שנח לו בצורה מבולגנת על הכר, כנראה עדיין מריח כריח לבנדר דבש מתקתק.
דונה אדמס, היא כל כך מסחררת ומבולגנת, עד כדי כך שהיא מבלגנת את החיים שלי גם כן. ואני לא אוהבת את זה. אבל גם כן אוהבת, או שלא. עדיין לא החלטתי בכל אופן.
עכשיו היא נראית מסודרת להפליא ובשליטה, אני לא מצליחה להחליט איך אני אוהבת אותה יותר, ככה או כשהיא ערה והופכת את כל עולמי.
בחלומי היא אמרה לי שאני אוהבת אותה, האם זה באמת נכון? או שזה סתם תוצר של לילות ללא שינה טובה במיוחד?
האם כולם רואים את זה? כיצד? האם דונה רואה את זה ולא אומרת לי מחשש שזה יתפרש כתחילה של זוגיות?
אני לא אשקר, הייתי רוצה לנסות להיות בת הזוג של דונה אבל אין לכך שום קשר לאהבה ככל הנראה.
צלצול בדלת קוטע את מחשבותיי ומקפיץ את ליבי.
אני מעבירה ליטוף על גבה העירום של דונה שעכשיו מופנה אליי וקמה אל הדלת. מזל שאני לבושה. עם כל מחשבות הבוקר לא הייתי מצליחה להתלבש בזמן בכדי להספיק להגיע לדלת.
אני פותחת את הדלת ועל המפתן עומד דילן שמביט בי בעננה.
"את עדיין ישנה?" הוא שואל בפליאה משולבת בזעזוע.
"איך אני ישנה אם פתחתי לך את הדלת?" אני משיבה ביובש.
"את יודעת מה כוונתי. למה את כזאת דורסנית, קרה משהו? משהו עם דונה?" ייתכן שתת המודע שלי מנסה לשדר לי בצורה של חוויות סובייקטיביות דימיוניות שאני מאוהבת בגיסתך לעתיד, אבל אל דאגה אנחנו במחלוקות בעניין.
"לא. היא בסדר, היא ישנה."
"מתי הלכתן לישון אתמול?"
"ראיין..." אני נושכת את פטמותיה וזוקפת את מבטי אל דמותה המתנשפת והמבולגנת. 'ממ... ככה אני אוהבת לראות אותה'
"שלא תחשבי לרגע שאני מתנגדת לסערת החושים שבלשכב איתך, אלא שאני מביאה לידיעתך שכבר ארבע וחצי לפנות בוקר" באמת? אני מביטה בשעון. איך שהזמן עובר לי בחברת האישה הזאת.
"לא שמתי לב" היא מצחקקת, אוחזת בפניי ונושקת לשפתיי "תסיימי את מה שהתחלת" היא קופצת את גבותייה בתגרה.
"שאני אתנגד, העלמה דוני?" אני משתובבת וממשיכה למצוץ את פטמותיה, בתקווה לגרום לה לגמור כך.
"מוקדם.." אני ממלמלת בהיסח דעת. בחיי שהיא טעימה, אני כמעט יכולה להרגיש את הטעם של הפטמות שלה על קצה הלשון שלי.
"מוקדם?" אני מתבהרת לאור תגובתו של דילן. תשלטי על עצמך, ביילסון.
"מוקדם, הכוונה ללפנות בוקר." אני מרגישה כל כך לא בנוח מולו כשאני חושבת דברים נבזיים ומיניים כאלה על האישה שאליה הוא אסר לי להתקרב.
"זה מסביר למה אתן עדיין ישנות."
"באיזה חדר היא? חשבתי לקחת אותה לאכול משהו, אלכס עסוק במוזיקה שלו וסטלה עובדת." עליי הוא לא חשב כאופציה? עד כדי כך התרחקנו?
הוא בטח לא חשב עלייך כי את עם דונה, לא? מציעה תת המודע הנאיבית והאופטימית שלי.
רגע. באיזה מצב השארתי את דונה ישנה? אוי לא! היא עירומה.
אני רצה אחר דילן שמגשש בחיפוש אחר החדר בו היא נמצאת ולא יודעת מה לעשות בכדי לעצור אותו. שיט. שיט. שיט.
"אתה לא רוצה משהו לשתות?" בבקשה אל תיכנס לחדר שלי ותצפה בגיסתך לעתיד עירומה במיטתי. אני עומדת מולו וכמעט לא מסוגלת להסתיר את הבעתי הקפואה והמבוהלת.
"לא." דילן תמציתי וקריר מתמיד.
"אני יכולה להעיר אותה. אני בטוחה שהיא לא אוהבת שרואים אותה כשהיא מתעוררת" הוא מסתובב אליי בגבה מורמת בשאלה.
"כי, אתה יודע, נשים וכל זה, אכפת להן איך הן מתעוררות בבוקר." אני מושכת בכתפיי בעודי מוכרת לו איזו שטות.
"ראיתי אותה במצבים גרועים בהרבה מאשר בלגן של בוקר." הוא מגיע אל דלת חדרי. שאברח? הוא ממילא הולך להרוג אותי.
אני נושמת עמוק ומצפה לגרוע ביותר בעיניים עצומות ומתכווצת אל הקיר הצדדי מאחורי גבו עד שאני מבחינה שדבר לא קורה.
אני פוקחת עין זהירה אחת שעדה לדמותו של דילן יושבת לצד המיטה שעליה דונה פשוטה במכנס וחולצת הפיג'מה. מ ה ? ידוע לי בפירוש שכשחקרתי את גופה לפני כמה דקות היא הייתה עירומה ולמיטב ידיעתי אני אף פעם לא שוכחת או מדמיינת דברים.
כיצד ניצלתי ככה? האם מלאך אלוהים ירד מהשמיים והלביש את הבחורה? שהרי אין מצב שהיא הייתה לבושה עוד מקודם.
ייתכן שהיא שמעה את דילן והתלבשה בעצמה מציעה תת המודע שלי שזה עתה הפכה לקול ההיגיון היחידי במוחי.
מוחי זה עתה הפך למפעל אריזת רגשות בקופסאות וחוששני שהוא לא עומד בקצב, הכל מבולגן!
דילן יוצא מן החדר "אחכה לך בסלון! היא אמרה שהיא צריכה אותך." הוא מטה את ראשו לכיוון החדר.
הוא התחיל להיות ממש רגוע עם העובדה שאני ודונה קרובות. מעניין אם זה בגלל מה שאמרתי לו באותו ערב אצל האדמסים.
בכל אופן, אני מתנערת מן המחשבות, ניגשת אל חדרי וסוגרת את הדלת מאחורי.
"זה היה הרגע הקרוב ביותר שלי להיתפס בשעת מעשה." אני ממלמלת, משחקת חסרת נשימה ודונה פורצת בצחוק על המיטה.
היא כזאת יפייפיה ואת כל כך מאוהבת בה... לא. יושבת לה עם ספל קפה וגבה זקופה תת המודע שלי שמתברר שזה עתה חזרה להיות קול הטמטום היחיד במוחי.
"מזל שהתעוררתי ושמעתי אתכם מדברים." היא מנגבת את הדמעות שבדרך כלל באות יחד עם צחוק אצלה.
"מזל באמת. לרגע חשבתי להתחמש באוסף המחבתות במטבח לעת הגנה עצמית." אני ממלמלת בכוונה להצחיק אותה רק כי הצחוק שלה גורם לי להרגיש ענקית ומאושרת. תודי שאת מאוהבת בה.
היא מתגלגלת על המיטה בצחקוק ומחפשת אחר ממחטה, אני מושיטה לעברה אחת והיא מנגבת את פניה.
"תפסיקי להצחיק אותי. זה לא לעניין." היא מתרוממת ושולחת בי מבט שיכול להצית יערות. ועכשיו היא כועסת עליי? לעזאזל כמה שהאישה הזאת מאתגרת.
"מה שלא לעניין הוא שראשית עוד לא התחלת להתלבש, שנית בכלל לא התאמנו הבוקר ושלישית לא שתית את שייק הבריאות שלך והשעה תכף אחת עשרה." אני מתגרה בה כתגובה להתגרות שלה. גם אני יודעת להיות עצבנית גברת אדמס!
"אוה! שובו של השעון האוטונומי! באמת תהיתי איפה הוא היה כשזיינת לי את הצורה עד ארבע וחצי לפנות בוקר." היא זוקפת גבה מתגרה רגע לפני שהיא מסתובבת אל חדר הארונות.
עוד פעם חזרנו לזה? למה היא חייבת לגלגל את העניין אליי כל פעם מחדש?
"איזה מסר נסתר מתחבא מתחת לכל זה?" אני משתדלת לשמור על המזג שלי אלא שאיתה זה פשוט בלתי אפשרי! והרי חשבתי שאנחנו סתם מתגרות אחת בשנייה!
"אין שום מסר נסתר, ראיין." היא מעפעפת ומתחילה ללבוש את המכנס תוך כדי שהיא חוזרת אליי.
"זה לא נשמע ככה. כבר הייתה לנו את השיחה הזאת: אני משתדלת לדאוג לך בכל זמן נתון אם כי זה נורא קשה כשאת מחרמנת עד מוות. תעשי הפרדה." יש בה עוד את החוצפה לגלגל אליי עיניים.
"אני לא מנהלת איתך את השיחה הזאת שוב."
"יש לך הרגל מטומטם לחזור על אותם דברים בתקווה ששיקרתי לך"
"את חושבת שאני עומדת ומחכה שתשקרי לי?" אני משלבת את ידיי בקשיחות, וזוקפת את גבי כהגנה ובניסיון להשיב מעט סדר ארור לחיי. איפה הפרופורציה? לפני 561 שניות בעומדן היא צחקה.
"אולי, מי יודע? ככה זה מרגיש. את כל כך נחושה לגלות שאני דואגת לך רק כדי שאוכל להשכיב אותך. אולי בגלל זה את שולחת לי רמזים מחודשים שהשיחה ההיא עוד לא תמה." היא תופסת בכתפיי לאחר שהיא נועלת את נעליה.
"ראיין, תסתכלי עליי," אני מביטה בעיניה הטורקיזיות שפורקות אותי מכל עמדה נוקשה שהחלטתי להחזיק בה.
"את מנפחת את הדברים שאני אומרת במקום ללכת ולהתחיל להכין לי משקה בריאותי בדיוק כפי שאת רצית. אז מספיק." היא מנערת וניגשת אל חדר האמבטיה.
"אני שונאת שאת עושה את זה," אני נאנחת אליה - מזייפת ייאוש. למה היא חייבת להיות כזאת קשה?
"עושה מה?" היא קוראת מחדר האמבטיה.
"משתיקה אותי ומדפדפת!" אני קוראת אליה, לא טורחת להישאר ולשמוע מה יש לה להגיד בתגובה.
בדרכי אל המטבח אני מנסה להתנער מזה. לא יאמן כמה זמן יכולה להימשך מריבה אחת של נושא טיפשי ושולי אצלנו.
מאז אותו לילה במועדון שבו חשבה לכאורה שאני מרחמת עליה חוסר הביטחון של דונה בנוגע אלינו רק גבר וגבר בהדרגה, עד שהיא הגיעה למסקנה שאין סיכוי שלמישהי כמוני יהיה באמת אכפת ממישהי כמוה סתם כך. אולי זה לא סתם כך, ראיין. די! אני כבר מספיק עצבנית.
בכל אופן, דיברנו על זה. הסברתי לה שוב ושוב שאני נמשכת אליה אבל גם דואגת לה כידידה. הזכרתי לה שהיא עצמה אמרה שאנחנו "ידידות עם הטבות" אבל מתברר שאין עם מי לדבר, היא בטוחה שאני דואגת לה רק כי אני רוצה להשכיב אותה. ולכן היא פשוט אוהבת להגניב רמיזות בעניין לכל משפט שהיא אומרת לי עד שזה מוציא אותי מדעתי ואנחנו רבות, היא מדפדפת את זה, הולכת ממני, חוזרת אחרי שאני נרגעת ואז אנחנו מזדיינות שוב - מרגיש ממש כמו מעגל החיים.
"אתן בסדר, אר?" דילן ההמום שואל בזמן שאני מגיעה למטבח.
לכל הרוחות! מרוב כל העצבים על דונה שכחתי שדילן נמצא בבית. אלוהים שישמור, מה הוא שמע שצעקנו?
"אני לא רוצה לדבר על זה." אני תשושה. והוא מחליט להתיישב על אחד מכיסאות הבר בזמן שאני מתחילה בהכנת שייק בריאות.
"מעולם לא שמעתי אותך מתווכחת עם מישהו, מישהי, ככה."
"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה." כי אני במרחק עשירית השנייה מלצאת מהבית או לדפוק את הראש בקיר עד שהחמימות הרגשית הזאת תצא ממני.
"תקשיבי, היא יכולה להיות מאוד קשה לפעמים, צריך לדעת לוותר לה, היא עברה המון ומהסיבה הזו היא חושבת שכל דבר שבא לה בקלות יתגלה כקשה בסופו של דבר. תקלי עליה, את חשובה לה." אני חשובה לה? כמו שהיא חשובה לי? את מתכוונת "כמו שהיא המושא לאהבתי?"
לוותר לה? בשום אופן לא.
"לא אתן לה ליהנות מהספק, די. היא לא ילדה אלא אישה בוגרת ואינטילגנטית ואני חוששת שהיא שכחה את זה. ויש לי חדשות בשבילך, גם אני יודעת להיות קשה" לפעמים היא ילדה קטנה ומעצבנת או מפונקת ומהממת, תלוי במזג שלה שאחריו אני לא מצליחה לעקוב.
"אני מקווה שתהיו בסדר. לא ידעתי שאתן רבות." אני מגחכת רק כי אני יודעת שלריב הוא אחד משני הדברים שאני ודונה עושות יותר מדי, אני בוודאות מעדיפה את הדבר השני.
"דרך אגב, היא ישנה איתך?" אני זוקפת את ראשי ומסובבת אותו מהמיקסר אל דילן. מעניין עד כמה רחוק הוא לוקח את זה במחשבות שלו.
"אנחנו מדברות עד השעות הקטנות, ולא כל כך אכפת לה אז... כן." אני מושכת בכתפיי ומנסה להיראות נונשלנטית לשם שינוי.
"לראיין ביילסון יש ידידה, לא מה שחשבתם" הוא מתבדח כמקריא שורה מהעיתון. הלוואי ודונה הייתה רק ידידה, זה היה חוסך לי המון כאב ראש. וכאב לב.
אני מפעילה את המיקסר עד שכל המרכיבים טחונים היטב לשייק בריאות אחד.
כשאני מסיימת להעביר את תכולתו אל הכוס הגברת מחליטה להופיע והיא נראית פשוט וואו: בנעלי עקב שחורות, שיער מעט גלי, משקפיי שמש מסוגננים ואאוטפיט קז'ואל שעושה אותה לעוד יותר מושכת.
אני יודעת מה היא מנסה לעשות, היא כבר עשתה את זה השבוע כשכעסתי עליה. זוהי הדרך של דוני אדמס הדגולה להרגיע אישה לסבית רעבתנית שעצבנית עליה ולמען האמת, הרגע היא לא עובדת עליי - אני אדישה למראה שלה ולכל מה שהיא מייצגת.
עד שלא נפתור את הסוגייה הזאת לא תקבלי שום סקס, ביילסון. אני מסכמת ביני לביני, לא מסוגלת להיות הסביבון שלה יותר.
"את מוכנה?" דילן שואל והיא מהנהנת, מעט מבולבלת מהתגובה הלא מוכרת שלי, אני מנחשת.
"זה בשבילי?" היא שואלת לגבי הכוס בזהירות.
"את חושבת שאת ראויה לקבל את המשקה הזה?" אני שואלת, לא חוששת להיות יותר מדי גסת רוח בעבורה.
היא משתתקת ואני נשענת על הבר במבט שואל. היא לא יכולה להוציא ולו התחכמות אחת מהפה הגדול שלה כיוון שדילן עומד כאן, מה שנותן לי יתרון.
ככה לפחות חשבתי עד שהיא משכה אותי בפתאומיות לחיבוק.
ובדיוק ככה פורקים לסבית עצבנית ומאוהבת מנשקה.
אני נשאבת אל הריח שלה ונבלעת בין התחושות המוכרות בקושי של המגע שלה.
דונה אדמס... מה שאת עושה לי...
היא מתנתקת מהר מדי, וגופי מתקרר כאילו שאני חיה בודדה שנותקה מהבית החם שלה.
"סליחה," היא לוחשת אל אוזני וטופחת את שפתיה לנשיקה על הלחי שלי "ותודה." היא לוקחת את הכוס ושולחת אליי מבט מעבר לשיער הבורק שלה בעודה עוזבת את ביתי יחד עם דילן.
"תתקשרי אליי אחר כך?" היא קוראת בשובבות.
"אולי." אני עונה ומחניקה את החיוך שלי כשאני מתמקדת בדמותה הנעלמת דרך הדלת, כמעט ולא שומעת את דילן ממלמל "להתראות".
גם כן בוקר, הכל בלגן: כמעט נתפסתי עם דונה על ידי החבר הכי טוב שלי, ואין די בכך שגם רבתי איתה על אותו נושא מטופש והיא שוב, ללא כל בושה, הצליחה להסיט אותי ממנו, מסיבה שכנראה ידועה לתת המודע הדמיקולו שלי שחושבת שאני מאוהבת בדונה.
מאז שדונה נכנסה לחיים שלי הכל מבולגן. נדמה שהגעתי לפרשת דרכים שבה אני פשוט לא יודעת לאן לפנות, יתר על כן, אני בכלל לא יודעת את הכיוונים! האם אני חווה גיל התבגרות של מבוגרים או משהו? או שהראש שלי הסתובב בגלל אותה גברת שמבלגנת את חיי?
לא אתן למחשבות שלי לכלות אותי עד שאשתגע. היה לי מספיק מזה בבוקר.
אני חושבת להכין ארוחת צהריים להמשך היום רק כדי לגלות שהמקרר התרוקן פרט לפירות ושתייה.
אויש, זה ממש לא היום שלי.
אני מרגיעה את עצמי בטענה שאקנה אוכל מאוחר יותר היום ומשתלטת על החיה הרעבתנית לסדר בתוכי. היא גם כן לא מרוצה מחוסר הסדר שבחיי.
לבסוף, היות שיש מחסור בדברים לעשות וטון של דברים לחשוב אני מעדיפה ללכת ולהתרחץ אלא שהמחשבות רודפות אחריי לשם. האם אני באמת מאוהבת בדונה? זה בכלל אפשרי? הרי הגדרתי את מה שקרה עם מלודי כנס אז מה מתרחש כאן? אנחנו מכירות בקושי חמש דקות ובזמן המועט הזה הספקנו לריב ולהפוך "ידידות עם הטבות", מתי בכלל הספקתי? מילה כשל התאהבות יכולה להסביר את ההתנהגות וההרגשות שלי בסביבת דונה מצד אחד אבל היא מגוחכת מהצד השני. התאהבות אמורה להיות דבר מתוק, טהור וילדותי, קסום אפילו, כמו הדבר שהיה לי בזמן מלודי: הייתי כרוכה אחריה, היא הקסימה אותי ועיוורה אותי כלפי אפשרות של כל אחת אחרת, היא קיבלה אותי כמו שאני, הרגשתי מאושרת בפעמים שהייתה לידי.
העניין הוא שאצל דונה הכל הפוך: היא מטרפת אותי, והיא יודעת בדיוק באלו נקודות אני רגישה, היא גורמת לי להרגיש כל כך חשופה ופגיעה חוץ מבפעמים שאני מרגישה ענקית וכל יכולה בסביבתה, הריח שלה מקנה לי תחושת בית, המגע שלה מוציא אותי מגדרי והעיניים שלה... אוי העיניים שלה, אני לא יכולה להעמיד פנים מולן, הן לי השקט והרוגע. היא קשת עורף, משעשעת, מפונקת ופיקחה להפליא, ובכל פעם שהיא מתקשרת או מגיעה אליי הבטן שלי נמלאת ציפייה. דברים מהסוג הזה התקיימו רק בתחילת מערכת היחסים שלי עם מלודי אבל עם דונה, זה מרגיש שזה לעולמי עולמים ישאר.
דונה היא אחרת, אך האם זה בכל זאת אומר שאני מאוהבת בה? קשה להחליט.
לאחר שהתצחצחתי והתלבשתי אני מניחה שאין טעם לעבוד היום, לא כשהיום התחיל עם קדחת מחשבות, לכן אני פונה אל הגינה ומתחילה בעיבוד השתילים, מבחינה בבקתה שעוד לא צבעתי, בגלל שתשומת הלב שלי מתחלקת בין דונה לבין המחשבות על דונה, וקובעת שהיום הוא היום לצבוע אותה.
לאחר שעתיים וחצי מפרכות אל מול אור השמש אני מצטערת שהתקלחתי, העבודה על הבקתה הייתה קשה משציפיתי. לא רק שהייתי צריכה לקלף את הצבע הקודם אלא שבין הגג לקירות הבקתה היו תקועים עלים ולכלוך שאותם אני גורפת לנקודה מרכזית בגינה שלידה שק בד שאליו אני מכניסה את העלים.
"היי" נעימת קולה מסבה לי שקט פנימי, אף על פי שהיא המקור לכל הכאוס והמלחמות בתוכי.
אני משיבה לה אך לא מסובבת את פניי "את עדיין כועסת עליי?" היא שואלת בקול זהיר ומתוק.
"כן." אני עונה בהחלטיות על אף שאני משקרת. הייתי רוצה לכעוס עליה, על ההתנהגות המפונקת שלה ועל העובדה ששוב ניסתה להשתיק אותי באמצעות הגחמות הילדותיות שלה.
שקט נבנה בין שתינו עד כדי כך שאני מסתובבת לבדוק אם היא הלכה ומופתעת לראות את פניה קרובות אליי, אני מתחמקת ממבטה הכחול אבל, כצפוי, היא מתיישבת על העלים ממולי, חוסמת ממני כל אפשרות להתעלם ממנה.
"את סקסית כשאת עובדת באור השמש."
"די דונה." אני נוזפת בה.
"על מה את כל כך כועסת?" היא שואלת בכעס משלה. היא כועסת?! בחיי שקשה לי להבין את האופן שבו הקשרים העצביים באנטומיה שלה עובדים.
"על ההתנהגות הילדותית שלך ועל העובדה שאת מרשה לעצמך לעפעף אליי במבט מתוק ואני אשכח הכל כמו איזו..." מאוהבת אני נאנחת, מעבירה יד בשיער שלי בתסכול ומחליטה לאסוף אותו.
"חשבתי שאנחנו בסך הכל משתובבות." היא מושכת בכתפיה.
"טוב, אז מבחינתי אנחנו לא" אני משתדלת לשלוח לה מבט נוזף והיא מהנהנת לעברי בחומרה, מנסה להחניק חיוך עד שמהר מאוד גם אני. האם אני מנסה לחקות אותה כחלק מתהליך חיזור? אצל בעלי חיים זה הרבה יותר קל, כל הקטע הזה.
"אני שונאת אותך." אני נשכבת על הדשא ומכסה את פניי בעלים, יודעת שאם לא אעשה זאת הפרצוף שלי יבקע לשניים מרוב חיוך ענקי. מה נסגר איתי?
היא מצחקקת ומרימה אותי מן הדשא, היא נושקת לצווארי, מעבירה את לשונה על הנקודה מתחת לאוזני ונושכת את האזור.
לא יאמן עד כמה היא השתפרה בזה.
"את שונאת אותי?" היא שואלת בעודה ממשיכה לפתות אותי.
"כן." היא מעבירה את האצבעות החמדניות שלה על הגב שלי ומשדרת בי צמרמורות וזרמים חשמליים. שוב, אני מרגישה כל יכולה ומבולבלת, ומוקסמת, ולגמרי חסרת שליטה.
"למה שלא תוציאי את זה עליי במיטה?" היא מציעה כנגד פי.
אני מתרוממת על שני רגליי וכך גם היא, מה שמאפשר לי להמשיך לאסוף את העלים. "את יכולה להמשיך עם זה אחר כך" היא מחבקת אותי מאחור ונוגעת בחזה שלי אל מתחת לחולצה.
למען כל מה שטוב וסקסי בעולם, אני רוצה אותה, אני יודעת את זה, אבל לא פתרנו שום דבר ובנוסף המטורללת הכפייתית שבי לא תצליח לחשוב על משהו אחר מלבד העלים אם לא אסיים את המלאכה.
ואנחנו לא רוצים לראות אותה מנסה לצאת החוצה ממני, זו לא חזות שאני מעוניינת שדונה תחזה בה, עוד לא. אף פעם לא!
"לא, אני לא." היא נושפת בכבדות אך לאחר מכן היא מתחילה לעזור לי להכניס את העלים לשק.
הרעיון שדונה עוזרת לי עם העלים מעלה בי גיחוך. כמובן שהיא עושה זאת כדי שתסיים במיטה איתי כמה שיותר מהר.
התנועות החינניות שלה ועבודת הידיים שלה מזכירות לי את הלילות הקודמים ועד כמה התחילה להיות מיומנת בתחומים האוראליים.
הפה שלה עליי... והידיים שלה שהחזיקו את הידיים שלי כבולות למיטה.
אוי... הנשיקות שלה לאזורים הרגישים שלי.
ראיין. תשתלטי על עצמך!
עשהיא מלטפת אותי ועוצרת להביט בי הלב שלי פוסק.
הנשיקות שלה מחממות אותי, הגוף שלה הוא הקרקע המוצקה עליה אני מתייצבת.
היא האיזון שלי, היא השקט הטהור במעמקי הים והגלים הכועסים שנשברים בקצהו.
"זהו? הגברת נותנת את אישורה?" אני מביטה בה, בכל מה שהיא: דונה המוציאה אותי מדעתי, דונה הפתיינית המנוסה, דונה הכעסנית, דונה הילדותית המשתובבת, דונה המפוחדת שמחפשת מקום מבטחים, ודונה שאני ללא ספק וללא גבולות בצורה מטורפת למדי מאוהבת בה.
חלום או לא חלום, נמאס לי לנסות להכחיש את זה כשזה ברור מאליו.
"מה?" היא שואלת.
אני מתקרבת אליה, אחוזת כישוף בעיניה ומרימה אותה בידיי כך שהיא מחבקת את אגני ברגליה ונושקת לשפתיי.
אני גוררת את שתינו פנימה אל חדר המגורים ומצמידה אותה אל הקיר הפנימי, נאבקת לנשק כל מטר רבוע בפנייה ולהפשיט אותה כדי להרגיש את גופה  העירום המתקתק והחלקלק "ראיין.." היא גונחת אל אוזני ומלטפת את גבי.
אחרי שהפשטתי ממנה את החולצה אני מורידה את החזייה שלה כלפי מטה וחושפת את השדיים המדהימים שלה, נחפזת לטעום מהם כל עוד אני יכולה ודוחפת את ידי אל תוך מכנסייה, מגיעה בדיוק לאזור שאליו רציתי להגיע.
"אוי דוני... את תמיד כה רטובה" ומוכנה... וסקסית בטירוף.
אני נותנת לידי לשחק בה בין רגליה וללשוני לשלוט בלשונה בעודי משכיבה אותה על הספה.
"רגע, ראיין." היא מתנשפת ואני מפסיקה.
מה קרה? היא מתרוממת לישיבה בחיפזון, פושטת את כל בגדיה שנותרו על גופה מעליה וחוזרת לשכב כשרגליה פתוחות אליי.
"אז ככה את רוצה את זה? מהר?" אני מתעניינת, מתענגת על המראה שלה בעירום.
"כן" היא נאנקת ואני פושטת את החולצה ואת המכנסיים שלי, מניחה את שפתיי מעל שפתיה כך שאני כמעט מנשקת אותה. אני הולכת לשגע אותך, כמו שאת משגעת אותי.
אני נוטשת אותה בחדר המגורים לטובת חדר השינה, מוציאה מן המגירה ויברטור כפול וחוזרת אל הספה שבחדר המגורים, משחררת את שערי מהגומייה ומניחה את הויברטור על השולחן לצד פניה של דונה כך שתוכל לראות אותו.
זאת הפעם הראשונה שנשתמש בצעצוע אחר מדילדו ואני רוצה שהיא תדע את זה.
אני אוחזת ברגליה ומסדרת אותה על הספה, אני רוצה שיהיה לה נוח כי לפי מה שאני מתכננת היא הולכת לשכב כאן הרבה מאוד זמן.
כשאני מסיימת עם כל הדברים הקטנוניים אני לוקחת את הויברטור ונשכבת מעל דונה, מביטה בעיניה היפייפיות הסקרניות.
"פתחי את הפה" אני לוחשת והיא עושה כמצוותי. המקום היחידי שדונה מקשיבה לי בו הוא במיטה ואני אוהבת את זה.
אני מכניסה את הויברטור אל פיה "תמצצי" אני לא חוששת מהנימה התוקפנית שבה אני משתמשת, אני עדיין כועסת עליה והפעם משתי סיבות: האחת שהיא ההתנהגות המפונקת והילדותית שלה, שעדיין לא פסקה דרך אגב.
והשנייה, שאני מאוהבת בה ואין דבר שאוכל לעשות בנידון.
בזמן שהיא עושה כבקשתי ונראית מחרמנת באופן יוצא מגדר הרגיל אני חוזרת אל החזה שלה כי נדמה שעדיין לא סיימתי איתו.
בשלל נשיכות ונשיקות של הפטמות שלה אני מסיימת ומוציאה מפיה את הויברטור, מעבירה אותו במורד הגוף שלה כך שכל אזור יקבל נגיעה מרטיבות פיה בתקווה שהיא תצתמרר. היא מתפתלת ובכך מאשרת לי שהתוכנית שלי פועלת כסדרה.
לפחות משהו אחד היום פועל כסדרו.
אני מפעילה את הויברטור על דרגה נמוכה ומכניסה אותו פנימה אליה לאט לאט, האף שלי מתמקם על הצוואר שלה וננעל על הריח האלוהי שלה.
אוי כמה שזה טוב...
היא מתנשפת ונושקת לכתפי, מתפתלת תחתיי ופוגשת כל תנועה של הויברטור.
היא רוצה עוד ואני יודעת את זה אך לא עושה דבר.
הפעם אני הולכת לחרפן אותך וליהנות מזה.
"ראיין... יותר מהר" היא דורשת ונועצת את ציפורניה בגבי, אני מהדקת את ידי סביב ידיה ומצמידה אותה לספה.
"לא מתוקה, הפעם נלך על זה לאט" היא נאנקת בתסכול ואני טוחבת את פניי בתוך שערה. מממ... דבש ולבנדר, בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מתרכזת בכל תנועה ונשימה שלה.
העור שלה כה חלק, כמו משי והשיער שלה הוא ההפך המושלם, מחוספס ורך בו זמנית.
אני מעבירה את לשוני על צווארה רגע לפני שאני מתרוממת לישיבה ומשקיפה עליה מרחוק בזמן שהויברטור מבצע בה את זממו.
אני צופה בה מתפרקת לאטה, שכבה אחר שכבה ומחליטה להתחיל להזיז את הויברטור פנימה והחוצה מבלי לשנות את המהירות שלו.
אני רוצה שתזדקקי לי, דונה, שתאהבי אותי באותה הדרך המטורפת והארסית שאני אוהבת אותך.
"ראיין, בבקשה, מהר יותר" היא מתחננת ואוחזת בירכיי, משדרת בי גלים מתוקים של אש שבוערת לי בכל הגוף.
יש לך מזל שאני אוהבת אותך.
אני מפסיקה את פעילות הויברטור ומורידה לעצמי את התחתונים, חוזרת לשכב מעליה ומוודאת טוב מאוד שהאזור שלי נוגע באזור שלה ורק אז מניחה את הויברטור בינינו על רמה שהיא טיפה יותר גבוהה מהרמה הקודמת.
כן... כאן אני רוצה להיות, דוני
אני מתחילה לזוז, לא לאט ולא מהר כך שאוכל להביט בה מתפרקת תחתיי.
הידיים שלה מוצאות את דרכן לישבני ולשיער שלי. והלשון שלי, המשתוקקת, מוצאת את דרכה אל הלשון שלה.
אנחנו נאנקות ביחד, צועקות אפילו, נשאבות אחת אל תוך השנייה בחור השחור הלא נורמלי שאליו הכנסנו את עצמנו.
תמיד חשבתי שהתאהבות היא המפתח לאושר אבל כעת היא הצרור לחדרי הלב והנשמה שלי, ואין יותר מבעית מכך.
ובנימה הזאת אני משחררת, נותנת לגלים שבעיני דונה לקחת אותי רחוק אל אי בודד של רגשות, והתחושה, אף שהיא נדמית מבלבלת, היא אופורית.