השמש זורחת עם ביילסון - The Sun Is Rising With Bailson

chapter 7 - ביילסון

יום שני ה-10 באוקטובר, אותו היום.

"אויב לאויב, רגש"

כל חושיי מתחדדים בעודי ניצבת מעליה על המיטה אבל שוב ושוב אני דוחקת את עצמי לפינה עקב השיחה הלא מתוקשרת שאני ודילן קיימנו, הקו האדום שלו מונח בדיוק כאן ביני לבין דונה ואסור לי בשום פנים ואופן לעבור אותו אלא אם כן אני מעוניינת לאבד את דילן כחברי הטוב.
בעודה שקועה במחשבות אני מוצאת את עצמי שואפת את ריחה המשכר שכבר הספקתי להכיר בפגישה הראשונית שלנו, לבנדר נקי ועוד ריח מאוד מתוק ומוזר - אני חושבת שזהו מייפל או דבש. וכמובן הריח שמוציא אותי מדעתי: ריחה של דונה - כה מתוק ועם זאת כה חריף, שתלטן יש להגיד.
ראיין, תתמקדי בעצבים שלך, הבחורה רוצה למות. נפשי גוערת בי בעודי נשאבת שוב אל כשפיה של דמותה, נדמה שאני לא יכולה להפסיק לרצות להימשך אליה כמו עש שנמשך אל השמש, בחיי.
אני מתנערת ומחכה לתשובתה בזמן שהיא עדיין סוקרת את דברי האחרונים, אני יודעת שהייתי מאוד כנה ונוקשה איתה אבל זה הכרחי, אסור שהיא תמות, בייחוד לא עכשיו כשאני מודעת למחלה שלה.
בעוד שלא היית מודעת למחלה של סבתך. אני מתנערת, אעניש את עצמי על זה אחר כך, כעת היא זקוקה לעזרה ממני ואני לא אסובב את גבי אל אות המצוקה שלה.
גם אם היא לא חשפה אותו עדיין, אני יודעת שבחורה כל כך נבונה ואינטיליגנטית לא תמנע מעצמה ללכת לבדיקות ראשוניות של מחלת הסרטן סתם ככה, החיים דחקו אותה בוודאי, האפשרות הזאת נראית כהזדמנות הזהב לברוח מהחיים הקודרים האלה ולעזוב את העולם השברירי הזה, ברור, גם אני הייתי מרגישה ככה או יותר נכון הרגשת. אין צורך לחזור לעבר כרגע.
בעודי עמוק בתוך נבכי נשמתי אני מבחינה בעיניה הכחולות המבריקות מאיזשהו נוזל.
שיט, היא בוכה? הייתי יותר מדי קשוחה איתה, אסור היה לי לצעוק עליה ככה, למה לא ריסנתי את עצמי לכל הרוחות?! ליבי מעקצץ ובועט את עצמו החוצה מתוך בית החזה שלי, בכל נקביב ונקביב ברקמות שלי אני מרגישה את הכאב שבלראות אותה בוכה ואין לי שום שמץ למה, כלומר רק היום הכרתי אותה למען השם, מה נסגר איתי? אני פשוט רואה קו אדום ונחפזת לעבור אותו? למה? למה אני לא יכולה לדאוג לשם שינוי ולתת אהבה חברית? מדוע הנטייה המינית שלי חייבת להידחף לכל מקום ולגרום לי להתנהג כמו מאיין פרא? בואי נהיה כנות, ביילסון, מעולם לא הרגשת או התנהגת ככה בחברת אישה חדשה. אני מיואשת מעצמי אך יודעת שאם אתן לה לבכות עוד שנייה אחת מחייה לא אצליח לחיות עם עצמי.
אני מרימה את ידי אל פניה, מנגבת דמעה תועה אחת וממשיכה באצבעותיי להעביר שערות סוררות אל מאחורי אוזנה "אל תבכי, בבקשה." אני מפצירה בה, כל דמעה שלה מכאיבה לי כמישהו שחורך לי את העור בסכין בוערת.
היא מנגבת את פניה ונושמת עמוק.
אוי דונה, על מה את חושבת עכשיו?
עיניה הכחולות-ירקרקות מסתכלות אל תוך עיניי ואני לגמרי מהופנטת, יודעת שלא אצליח לשקר לה גם אם ארצה.
יכולת השליטה שלה עליי רק על ידי קשר עין מבעיתה אותי, יש לה השפעה חזקה עליי ולא רק עקב משיכה מינית אלא יותר מזה - ההרגשות שהיא גורמת לי להרגיש לדוגמה.
"אופציה שתיים." היא לוחשת ואני נושפת בהקלה, מבינה שחלק מדברי חילחלו אליה ולכן לא תפסול לחלוטין את האפשרות לטפל בעצמה.
אני מזהה כי השעה היא בסמוך לסביבות שתיים עשרה בלילה ונזכרת שמחר יש לי פגישת וידיאו יחד עם חברי הצוות שלי בנוגע לפרויקט החדש מוקדם בבוקר שקבעתי עם אוליב בדיוק היום.
"את מעדיפה לדבר על זה מחר?" אני מביטה בשעוני לראווה כדי להזכיר לה שהשעה מאוד מאוחרת, אולם באותו רגע רעיון צץ במוחי "או שאת רוצה לבוא אליי ולשתות קפה או משהו?" עיניה נפערות בהדרגה על פניה האטומות, מה קרה? כמהירות הברק אני מתחילה להבין איך היא יכלה לראות את ההזמנה הזאת, חיוך קטן וביישני נגנב אל שפתיי.
"רק אם את רוצה, לישון ולדבר, אני אמ... פה בשבילך." אני קמה ומתעסקת בחולצתי, עומדת זקוף בכדי להראות לה כמה רשמית יכולה להיות הפגישה הזאת.
אני חוששת שהיא נראית כמישהי שממש מתאפקת לא לצחוק, בכל זאת אני מחליטה להתעלם ולהתעסק בתלתליי.
"את לא חייבת להיות כזאת רשמית כדי להפסיק להפחיד אותי," היא מגחכת בשעשוע ואני מוצאת את עצמי מחייכת ללא מודעות לחיוך.
"זה רק מפחיד אותי יותר." היא מוסיפה ואני מגיבה בצחקוק קטנטן בלתי רצוני.
"נו בואי, נעשה מסיבת פיג'מות, כבר הרבה זמן שלא ביליתי עם אישה." פניה נקפצות אליי בפרצוף מבולבל.
אני נוחרת בבוז ומגלגלת עיניים, משפשפת את שערי כמיואשת מהניסיונות לדבר עם אישה ללא קשר לנטייה המינית שלי או לעבודה שלי.
"בצורה הנוכחית של לבלות." אני מסבירה בזהירות ומציצה לעברה.
למה כל כך קשה לי לדבר עם בחורה רגילה וחדשה לי? אני לא מבינה למה התגובות שלה מפחידות אותי ברמות גבוהות, היא עד כדי כך לא צפויה והיא תמיד כזאת תחקרנית אבל יותר מכל כעסנית- אני מוצאת זאת כתכונה שאני די אוהבת, זה ממש מאתגר אותי להתמודד עם העצבים הבריאים שלה.
"לא יהיה אכפת לך?" היא שואלת בעדינות וחמידות יתר.
"להיפך, אני מתחננת. רק אני בבית גדול לא נשמע רעיון מדהים, או שאתעסק בעבודה או שאנהל שיחה עם וונדה ובוני." אני ממלמלת ביובש, מעוניינת להזכיר לה שכל דבר סובל דיחוי חוץ ממנה.
"אוקיי... רק מי אלה וונדה ובוני?" היא משתעשעת בעוד שמצחה הופך מכווץ.
"וונדה היא המערכת הקולית שמנהלת את משק הבית שלי כאן באספן ובוני הוא רובוט תחזוקה ושירות, הם משרתים את צרכיי בבית." אני מושכת בכתפיי כלא מתעניינת בלדבר עליהם.
היא מהנהנת בהבנה ועליצות, המומה מהצד במקצת.
"טוב, אם את מתעקשת," היא מחייכת אליי ואני חוטפת משבר של רעידות חשמל בכל הגוף יש לה חיוך יפה, היא צריכה לחייך יותר.
"אבל מה אגיד לאימא שלי?" היא מוסיפה ואני תוהה מה הבעיה עם מלאני?
"שאת באה לישון אצלי?" אני מעלה את האופציה הפשוטה ביותר.
"כן בטח, היא תקבל התקף לב במקום, דמייני אותי אומרת לה: "היי אימא אני נשארת לישון אצל המנכ"לית הרווקה שהיא במקרה גם לסבית וחשבנו על מסיבת פיג'מות, מאשרת?" היא תתחיל ליצור תסריטים בראש, וכך או כך הלילה יגמר בהתקף לב במיון." היא משתעשעת על חשבוני ואני מוצאת את עצמי פעורה ומצחקקת בעקבות התיאטרליות המקסימה שלה תוך כדי הדיבור.
היא מצטרפת אל הצחקוק שלי ואני מבחינה רק עכשיו בצחוקה שמהווה מנגינה אלוהית לאוזניי.
ברגע שאנחנו נרגעות אני פותחת את פי "בסדר, תשאירי לי את השיחה עם מלאני, תביאי את מה שאת צריכה." אני מתחילה ליסוג מן החדר כשאני שומעת את קולה קורא לי בשמי שמתגלגל בצורה הכי נעימה שמישהו אי פעם קרא לי בה "ראיין?" אני מסתובבת במבט שואל "תהיתי אם תוכלי להביא לי את הקביים." היא משרבבת את שפתיה, כנראה שנזכרת בוויכוח הסוער שחל בינינו עד לפני כמה דקות שבגללו הקביים נשארו בחדר המגורים.
"בעוד רגע." אני נסוגה מן מבטה אל חדר המגורים בכדי לקחת את הקביים ומשם חוזרת אל החדר שלה דרך המסדרון ומושיטה אותם לעברה "וראיין?" היא קוראת פעם נוספת "תודה שאת כאן בשבילי." אני מחייכת חיוך צדדי מעודד בתגובה ונסוגה משם בעיקר בגלל תחושת הביישנות המציקה שיש לי בסביבתה.
אני מוצאת את דרכי אל המטבח שם מלאני נראית עסוקה ומוטרדת גם יחד, היא מרימה את מבטה לרגע ושמה לב לנוכחותי "ראיין, איך דונה? היא התעוררה? היו לה עוד בחילות? שניסע למיון?-" היא ממטירה עליי כל כך הרבה שאני נאלצת להרים את ידי ולקטוע אותה בחוסר נימוס "הכל טוב, מלאני. דונה התעוררה והיא חיה ובועטת." אני מרגיעה ומניחה יד על כתפה לאות עידוד.
"אוה, השבח לאל." היא נרגעת ועושה הפסקה קצרה מלשטוף את הכלים, נסוגה אל מאחורי האי אל כיוון המסדרון, בטח כדי לראות אותה "מלאני, חכי." אני עוצרת בה והיא מסתובבת אליי.
"אמ.. התחלנו סוג של.. לדבר איכשהו ואני חוששת שיש לבתך הרבה על הלב, הפגנתי הקשבה ונוכחות מולה, כנראה שבגלל זה-" אני עוצרת בפתאומיות לנשימה חדה.
"היא נפתחה אפשר להגיד, בכל אופן הזמנתי אותה לקפה אצלי בבית כיוון שמאוחר כל כך, רציתי לדעת אם זה בסדר מצידך." אני מנסה להיראות נינוחה למרות שהבטן שלי מתפוצצת מהתרגשות ומוחי מתמלא בחששה.
"הזמנת לקפה?" היא ממצמצת כלא מבינה.
"רק לדבר בתקווה שאצליח לעודד אותה."
"בשעה הזאת?" היא מביטה בשעון ונראית מעט נחרדת.
"אמ.. ובכן לא נראה לי שיש זמן מוקצב ביום לשפוך את הלב, גברתי." אני חושבת שרשמיות תעזור לי הרבה יותר כאן.
"והיא הסכימה?" מלאני נראית כעת הכי מעוננת מעת שפגשתי אותה.
"תראי, אני יודעת שנפגשנו רק היום, ומי אני? רק חברה טובה של החתן שלך אבל אני מרגישה שהבת שלך צריכה תמיכה, ואני לא מחליפה את מקומך, ברור שלא, אני רק רוצה שכולם יהיו מאושרים." אני נושמת עמוק והיא מתעננת ומוטרדת אף יותר ממקודם.
"חתיכת מגילת טיעון כנראה תשכנע את אמי לתת לי ללכת לשתות כוס קפה עם ידידה חדשה, נכון?" דונה מושכת את תשומת ליבנו ואני מודה לה ברמות בלתי יתוארות! שבחים ותודות על התזמון, אדמס.
אני לא בטוחה אבל נדמה לי שמלאני מגחכת? זה טוב או רע? אין לדעת.
"כן, זה פשוט לא צפוי ומעט מחשיד אני מודה." אני חושבת שצבע פניי הפך לסלק וניכר שדונה שמה לב לזה ומתאפקת לא לצחוק עליי.
"תאמיני לי, אם הייתי עושה את ביילסון, את היית הראשונה לדעת, אמא." אני נחנקת כתוצאה משאיפת אוויר מוגזמת כתוצאה מהוידוי שאמרה תוך כדי שהתקדמה לעברנו עם הקביים.
"דונה!" מל נוזפת בה.
"מה? זאת ראיין, לא מלכת אנגליה." אני מכווצת את מצחי, האם דונה מנסה לשחק תפקיד של אישה שמעודדת חברות איתי? כי זה לא משהו שדונה אדמס, במילים אחרות 'האישה שלא סובלת אותי' תגיד, ואם להיות כנה גם לא מישהי שהכירה אותי רק היום.
"אני מתנצלת, גברת ביילסון." מלאני לוקחת עליה את ההתנצלות על ההתנהגות החוצפנית והמשעשעת להפליא של גברת אדמס המלבבת כרגיל.
אני מגחכת "זה בסדר, למדתי להכיר אותה." אני קורצת ומתקרבת אל מל "ואם אספר לך את האמת, דונה היא בחורה חכמה וחזקה די בשביל לא ליפול לרשת שלי." אני מחייכת ברשמיות ומוצאת את המשפט הזה נכון מאוד, הרי כל בחורה שלא תיפול לרשת שלי תהיה חכמה וחזקה, הדבר הכי טוב שכולם יכולים לעשות הוא להתרחק ממני, כמובן שאעזור לה אבל לאחר מכן - קשה ככל שיהיה - אצטרך להיפרד כידידה.
אני שמה לב שמצחה של דונה מכווץ אבל מחליטה להתעלם, הבחורה לא חייבת להבין כל משפט ומשפט שיוצא לי מהפה.
"אני יכולה ללכת, הוד מלכותך?" דונה מתנערת ומשתעשעת על חשבונה של אימה, לא מותירה ולו ראיה אחת מהאישה הנזופה שהותרתי בחדר.
"כן, אני מניחה שהבהרתן את עצמכן מעולה, אבל את מרגישה בסדר?" היא דואגת לפתע. ואני מוצאת את עצמי תוהה איך הייתי מרגישה אם הייתה לי אמא כמו מלאני.
"אני מרגישה טוב יותר, אמא, אם יהיה מאוחר אשלח הודעה שאשאר לישון בהנחה מאוד מדוייקת שלגברת ביילסון ישנם אמצעים לבעלות על חדרי אורחים בביתה." הבחורה באמת יודעת איך לשעשע אישה אני מוצאת את עצמי נושכת את שפתי כדי לא לצחקק ויודעת שדונה אדמס היא אישה מאוד מאתגרת.
"בסדר, תהנו." היא מברכת את שתינו ואני ניגשת אל הדלת, פותחת אותה בעבור דונה ומהנהנת בחיוך מרגיע אל מלאני, יודעת שבחיים לא אעשה דבר בכדי לפגוע בכבודה של האישה המקסימה הזאת.
"לקחת כל מה שאת צריכה?" היא מהנהנת ויוצאת מדלת הבית בזמן שאני מאחוריה סוגרת את דלת הבית והולכת לצידה על שביל הגישה "את רואה? לא קרה כלום, בסך הכל הזמנתי אמבולנס למקרה חירום." אני נותנת לשנינות שלי להתפרע כיוון שעם דונה באמת אוכל להשתמש בה.
היא מצחקקת "אני חושבת שאני הייתי צריכה להגיד לך את המשפט הזה לצורך הרגעה כמובן." היא מסובבת את הבקבוק לכיווני באמצעות שנינות משלה.
"למה?" אני מחייכת בסקרנות.
"היית לבנה כמו סיד כשדיברת איתה, הייתי חייבת להציל אותך." היא מתנהגת כאילו עשתה לי טובה מה שנכון באיזשהו אופן.
"רוב תודות," אני משתחווה "מעולם לא דיברתי עם הורה על הבן או הבת שלו, אז כנראה שנבהלתי מגודל המעמד." קולי מעט סרקסטי.
"מעולם לא פגשת הורים של בנות זוג או ידידים וידידות?" היא מגחכת בפליאה בעוד עיניה ממתינות בציפייה.
"לא." אני מושכת בכתפיי בעודנו מתקרבות אל שער ביתי ולא עושה מהדבר עניין גדול.
"ובכן, עברת בהצלחה את הפעם הראשונה." היא טופחת על כתפי כאשר אנו מתקרבות לדלת הכניסה ואני לוחצת על האינטרקום.
"שם?" וונדה קוראת ברמקול.
"אריסטרכוס מסאמוס." אני משתעשעת עימה בעודי חשה בדונה שקופצת את מבטה אליי.
"מאוד מצחיק, גברתי." וונדה מתייאשת בקול ופותחת את הדלת בעבורנו.
"מה זה היה?" דונה שואלת בעודה צועדת אל שביל הגישה של הבית שלי.
"משחק פרטי שלי ושל וונדה, אני חייבת להביא שמות אמיתיים מאוד מוזרים כשאני נכנסת לבית ווונדה צריכה לגלות מיהו האיש, בואי נודה באמת זה יהיה קוד מאוד פתוח אם אגיד את שמי ובנוסף לא משעשע מספיק." אני מושכת בכתפיי ברשמיות מסויימת.
היא נאנחת בצקצוק לשון ואני מחליטה דווקא כן להגיב על זה "כן, תקראי לי בודדה או מוזרה." אני מנפנפת למרות שאיכשהו זה כן פוגע בי.
"לא התכוונתי לזה, זה פשוט שאני מגלה דברים חדשים באישיות שלך כל דקה בערך." היא מסבירה לי כשאני פותחת את דלת הבית.
"ובכן, וונדה?" אני שואלת אל החלל.
"מתמטיקאי ואסטרונום יווני, גברתי."
"ומה הוא חקר?" אני קורצת לדונה שנראית מעט בהלם לנוכח הבית ומערכת השמע הקולית שלי.
"חקר החלל." כפי שציפיתי היא לא ספציפית.
"מודל שמש-מרכז יקום, מקדים קופרניקוס אולי? ציפיתי ליותר ממך וונדי." אני ממלמלת בזעף ומורידה את הג'קט שלי בסמוך למוט התלייה בכניסה.
"אני.. יכולה?" אני שואלת את דונה לגבי הג'קט שלה "כן, בבקשה." היא לוחשת, שוררת באימה מרוב גודלו של חדר המגורים, אני אוחזת בה כדי שלא תיפול בעודי מורידה ממנה את הג'קט ותולה אותו, יורדת במורד שלושת המדרגות בכניסה אל חדר המגורים ומציגה לה אותו "ברוכה הבאה אל מעוני הצנוע." פיה עדיין פעור ושפתיה נראות כה נוצצות מגופי התאורה שעל התקרה, יש לי חשק עז לנגוס בהן ראיין, אין לך שום בושה? נכון, אני מתנערת ומחליטה להיות רשמית ככל שאפשר.
"חשבתי שלבני משפחת אדמס יש לא מעט כסף." אני מגיבה לפרצוף הפעור שלה.
"כן, אבל לגמרי לא ככה, מתוקה." היא קראה לי מתוקה הרגע? הו לא, אני הרחק מלהיות מתוקה אבל הכינוי הזה גורם לי להרגיש כעילוי נרגש למרות שיכול להיות שאמרה זאת רק כי היא בהלם.
"וונדה?" אני קוראת אל המערכת הקולית.
"כן גברתי?"
"תכירי את דונה, היא האורחת שלנו לשארית היום והיא בערך הסיבה שלא אטריד אותך בשיחות הערב, אני מצפה ממך לנהוג בכבוד ולהמעיט בטעויות." אני מתרה בה, וונדה נוטה להיות חוצפנית, היא הייתה המערכת הקולית הראשונה שהחברה שלי עיצבה אבל לא הצליחה היטב, אני התאהבתי ביכולת שלה לשרת והתקנתי אותה בבית הראשון שלי בניו יורק ולאחר מכן העברתי אותה לאספן לאחר הקנייה וסיום הבנייה של הבית.
"אדמס, תכירי את וונדה, היא הכתובת לצרכייך בבית: מלדעת היכן ממוקמים דברים ועד להכנת אוכל או שתייה, או אפילו מצב האורות והמזג בבית, היא כאן בשבילך." אני מחייכת ומתכוונת לגמרי לדבריי, יודעת שגם אני כאן בשבילה.
היא מכחכחת בגרונה "תודה ובסדר אני מניחה." היא נראית מבולבלת ולא כל כך יודעת איך להגיב לסיטואציה.
"שאעזור לך לרדת?" אני שואלת ברשמיות על אף שטון ממזרי נגנב אל קולי, אני לא יכולה להתעלם מההקשר המיני של המילה "לרדת" במשפט לעזאזל ביילסון, תשלטי בעצמך! ההיגיון שלי גוער בי להפסיק אבל אני באמת לא רואה דרך שבה אוכל לגרום לגופי להפסיק לייצר יצרים מיניים, זה לא בשליטתי.
בזמן שאני נאבקת עם עצמי דונה מבינה לראשונה שיש מדרגות בכניסה לבית.
"אני אשמח." אני מתקרבת אליה ומרימה אותה ביד אחת, המשקל שלה מעיד על שהיא לא אוכלת כמעט בכלל, היא כל כך קלה.
אני מדמיינת שלא שמעתי את השתנקותה ברגע שהרמתי אותה וכשאני מגיעה אל סף המדרגות אני מחליטה להמשיך לסחוב אותה עד לסלון רק כדי להריח את ריח הלבנדר בתוספת הדבש או המייפל שוב לאורך זמן יותר ממושך עד שכצפוי אני מגיעה אל הסלון ומושיבה אותה, לוקחת ממנה את הקביים. מהצד נראה שאני מארחת אדיבה אבל הנוכחות של הבחורה הזאת בביתי מטריפה אותי.
"חשבתי שקפה בשעה הזאת ימנע מאיתנו לישון אז מה את אומרת על כוס יין?" בעודי שואלת מצחה מתכווץ, היא בטח חושבת שאני מנסה לשכר אותה או משהו.
"יש לי תה ושוקו, ומים למקרה שלא תרצי." אלוהים, מתי אפסיק לדבר מרוב לחץ?
"יין אמור להיות בסדר גמור, תודה." היא נהיית נימוסית הרבה יותר מבצהרי היום, כנראה בגלל הריב שלנו.
"אדום? לבן?" אני שואלת בזמן שאני נסוגה אל הארון לצד חדר האוכל שפתוח אל חדר המגורים, "אדום." דעתה נשמעת מוסחת ואני מנחשת שזאת בגלל שהיא בוחנת את הבית, ובוחרת יין ראוי לשתייה.
אוה, מצאתי! אני לוקחת את היין האדום האיטלקי ומקווה שדונה תאהב אותו כפי שאני אוהבת, נסוגה אל המטבח וקוטפת שתי כוסות בדולח בדרכי אל חדר המגורים שם דונה התיישבה לה ביותר נינוחות "נראה טוב, מהו?" אני קופאת לשנייה ומגלה שהיא שואלת על היין "ברולו פאלטו, בציר 82'." היא מבינה ביין? אחרת למה היא שאלה אותי? אני מקווה שהיא כן מבינה, כי אם כן זה פותח לנו עוד נושא שיחה לדבר עליו היות ואני נורא מבינה ביינות.
"השם נשמע טוב, יין אף פעם לא היה הצד החזק שלי, נדמה שהוא כן אצלך?" היא שואלת יותר מאשר אומרת ואני מוצאת את עצמי מתאכזבת לנוכח העובדה שהיא לא מבינה ביין "כן, אני מבינה פה ושם."
"מה שמזכיר לי, איך ידעת על המתמטיקאי שאמרת את שמו בכניסה?" היא שואלת ועיניה נראות מתחקרות.
"ספרי המיתולוגיה היוונית מעניינים מכדי להשאירם על מדף נטוש בספרייה." יש לי אהבה לא מוסברת להיסטוריה מכל המדינות ובכל הזמנים.
"אז את קוראת הרבה." טון הקול שלה נשמע מבין עכשיו את כל סודות היקום.
"כשאני לא עמוסה בעבודה, משמע בחיים לא." אני משתעשעת מעצמי והיא מתעננת, אני מנחשת שהיא חושבת לעצמה איך אני מספיקה לקרוא משהו.
"קראתי, בעבר לפני כמה שנים ובגלל שהנושא כה מרתק הוא כנראה נדבק בזיכרון." אני מוכרת לה תירוץ כדי שלא תחשוב שאני מוזרה או לא נורמלית בכך שאני זוכרת מידע לא שימושי סתם כך.
"אז אנחנו כאן כדי לדבר עלייך, גברת אדמס." אני קופצת גבות ונשענת לאחור על הספה בעוד כוס היין מוחזקת בידי.
"לא בהכרח." היא מחזירה לי קפיצת גבות בחיוך מעט ממזרי ואין לי מושג למה אבל היא משעשעת אותי, האם רצתה לפצח או להכיר אותי יותר ולכן הסכימה לבוא אליי?
"ספרי לי על בעלך לשעבר." פיה מתעקם ואני מחליטה לעשות לה פרצוף כדי לעודד אותה, הייתי יכולה לא לשאול על כך אבל העניין איתו נמצא בראש סדר העדיפויות של הסקרנות שלי כרגע.
"הוא אידיוט שהתחתנתי איתו מטיפשות יתר." היא ממלמלת בנפנוף.
"איך נפגשתם?"
"בצילומים לסרט בכיכובנו כרגיל בהוליווד, הייתי מאוהבת, הוא היה גאוותן, כל השיט הזה ושיא הקיצ'יות בעולם." גיחוך קל נפלט מפי.
"מה יש להגיד? הוא היה אהבת חיי אחרי שהוא נפתח והראה את הגבר האמיתי שהוא היה מאחורי האגו המנופח ומסכת הגאוותנות, הוא היה רגיש, חזק ומכבד - בעצם הגבר שדמיינתי לשארית חיי - הוא לא היה גבר מושלם, הוא היה מכור עבודה ונרקיסיסט לפעמים, והיו לו הרגלים רעים מימי הרווקות שלו אבל שנינו ידענו שאהבנו אחד את השנייה והחלטנו לעשות את הצעד לאחר שנתיים של היכרות כמו שני אנשים רגילים לחלוטין.
שנה של נישואים מאושרים וכל השאר רק סבל, הוא התמכר לסמים ולקח את הסיפור ההוליוודי הכל כך רגיל הזה והרס אותו יחד איתי, האהבה הפכה לשנאה והשמחה הפכה לסבל ועצב, אין מה להגיד." היא מושכת בכתפיה ומתעסקת בכוס היין שבידה.
"נשמע כמו סיפור די מסובך." אני ממלמלת בשקט, ההלם שלי הוא כתוצאה מהאומללות שבקולה וכאן אני באמת שמה לב שהיא לא אישה שהתחתנה עם בן אדם כזה וידעה את ההשלכות אלא אישה שהתאהבה בבן אדם שאותו בחנה במשך שנתיים לפני שהתחתנה עימו.
"אהבה תמיד מסובכת איכשהו אבל את צעירה מכדי להבין בכמה גרסאות היא קיימת, אי פעם הרגשת?" היא שואלת ולראשונה מזכירה את פער הגילאים בינינו, זה מפתיע אותי כיוון וחשבתי שלא תהיה במצב להטיף לי על גילי הצעיר כמו כל בן אדם אחר. זה כה מכעיס, אוח!
"כן, היא הייתה כל עולמי, הקרקע המוצקה והמיטה החמה לנפש שלי." אני מסבירה לה על מלודי ונפערת לגלות שזאת הפעם הראשונה שאני מדברת עליה בקול בפני אדם אחר מלבד עם דילן.
"כמה זמן הייתן ביחד?" היא מתחקרת, מבינה שתצליח להוציא קצת מידע ממני.
"שש שנים." אני מחייכת כשאני נזכרת בתקופות הטובות שלנו ומאוכזבת לדעת שכרגע היא רחוקה ממני בלב, בנפש ובגוף.
"מה קרה?" הו לא, על זה אני ממש לא מדברת.
"אימצתי לעצמי סוג של מחשבה שאהבה היא כמו חיית מחמד, אם תטפחי אותה היא תתעצם ותגדל ואם לא, היא תמות. במקרה שלי הייתי צעירה ומבולבלת מכדי להבין כיצד לטפח את האהבה שהייתה בידיי." דונה מהנהנת ונראית קשובה מתמיד.
"אני מסכימה, את מאוד אינטיליגנטית." אני נרתעת מן המחמאה הקטנה שלה ומתחילה לחוש בבערה קטנה באזור לחיי.
"תודה, את מאוד נעימה לשיחה - כלומר כשאת לא קוץ מהלך בישבן." היא מצחקקת ולוגמת מכוס היין שלה.
"נדמה שמערכות יחסים הן דבר משעשע, במיוחד כשאתה שורד אותן כדי לספר." היא ממלמלת לאחר שלגמה מכוסה.
המשפט הזה גורם לי לחייך, השם יודע למה. "אני מסכימה, היאוש והטלטלה שחווינו יכולים להיות סיפורים משעשעים למדי לאחר החוויה."
"תמיד נוכל לבכות אבל מה הטעם?" היא שואלת ואני מתעננת איך בחורה כל כך אופטימית שרויה בדיכאון כזה עמוק?
"זה דבר מאוד אופטימי מצידך להגיד לנוכח המצב שלך כרגע." אני מתחקרת.
"המחשבות שלי סותרות את הרגשות שלי, אני מתנצלת." היא ממלמלת ואני מתחרטת מיד שתחקרתי אותה.
"לא, אל תתנצלי, אני פשוט תוהה איך בחורה עם המון מחשבות וטיעונים אופטימיים שרויה בכל כך הרבה עצב." אני מסבירה לה את כוונתי.
"בכנות? אני לא יודעת, המצב העכשווי לא מתאים לי - או בכל אופן לאישה שהייתי, המחשבות הללו הן כל מה שנשאר לי ממנה." היא מושכת בכתפיה ונשענת לאחור על הספה.
"אני לא בטוחה, אני רואה שאת מנסה לפרוץ החוצה אבל מה עוצר אותך?" אני שואלת, נכנסת לביטויים פילוסופים עד הסוף ומרגישה כאילו אני נמצאת בשיחה עם מטופלת פסיכולוגית.
"האירועים בחיי." היא מרפרפת את עפעפיה בצורה כה עייפה ומזכירה לי את מה שאמרתי לה בצהריי היום.
אני מהנהנת בגלל שאין לי כל כך מה להגיד אלא רק לשבת שם ולנסות להבין אותה.
לפתע בתזמון מושלם צלצול טלפון נשמע ודונה היא זאת שנקפצת לפתוח את תיק היד הגדול שהביאה עימה ולהוציא את טלפונה החוצה, היא מסתכלת על הצג ומכבה את הטלפון, אני תוהה את מי היא מסננת? ומי בכלל מתקשר בשעה כזאת?
"מי זה היה?" אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלשאול.
"מטרד." היא נהיית מסתורית כהרגלה ואני צופה שאם לא אקליל את האווירה עכשיו היא עלולה להיות כבדה יותר.
"מה כבר לקחת שאת צריכה תיק כזה גדול?" אני שואלת בגיחוך בעודה מנסה להרימו אל השולחן, היא עוצרת את מאמציה ומביטה בי בחיוך מתרה.
"בואי נבדוק." היא קופצת גבות בשעשוע ואני חשה שאני מתרגשת כמו ילדה קטנה שצופה בסרט אנימציה של דיסני.
"קופסת מסטיקים - חובה." היא מוציאה מהתיק "בגדים להחלפה, מסרק, בקבוק מים, כדור שינה, מטען לטלפון כי איך אפשר בלי, ארנק, גומייה לשיער ו.." היא מוציאה קופסת סיגריות מהתיק ואני מתחלחלת, נדמה שגם היא לא ציפתה שתמצא אותה.
"היא כנראה נמצאת פה ממקודם." היא מסבירה בהתנצלות מסויימת.
"כמה זמן את כבר מעשנת?" אני מחליטה לקפוץ על ההזדמנות ולגלות קצת מידע.
"עשרים ושתיים שנה." מגיל שש עשרה? וואו, זה אפילו מפתיע אותי.
"אני יודעת מה את חושבת - 'הרי ברור שהיא תחלה בסרטן ריאות' - אני יודעת את ההשלכות שבעישון ומגיל עשרים הדבר הוא מטרד בלתי רצוי בחיי אבל ההתמכרות מנעה ממני להפסיק לגמרי לכן הצבתי לעצמי גבולות בשלוש השנים האחרונות." היא מסבירה.
"לא חשבתי ככה אבל אני מודה שהגבולות מעניינים אותי, איך ניתן להציב גבולות כשאת מעשנת?"
"שלוש סיגריות ביום כמו ארוחות." וואו, זה חכם, מצד אחד לא להתמכר עד הסוף ומצד שני לא להפסיק לגמרי.
"עישנת מאז שנודע לך שאת חולה?" אני שואלת כדי לוודא שהיא בעלת מודעות לטפל בעצמה.
"בשם אלוהים, עד כמה את חושבת שאני טיפשה?" היא מתפרצת ואני מוצאת את עצמי נרתעת, שוב, מהעצבים הבריאים שלה.
"לא העזתי להגיד שאת טיפשה, דונה, רק בדקתי." אני מתגוננת מפני הר הגעש הפעיל ששמו דונה.
"כל כך נבהלתי והייתי המומה ששכחתי מסיגריות בימים האחרונים." היא משלבת את ידיה ואני נושמת לרווחה, עדה לרטט בכיסי שכנראה מגיע מהטלפון שלי, אני מוציאה אותו ומביטה בצג שמורה שדילן מתקשר, בשעה כזאת? אני חוששת שקרה משהו "סלחי לי." אני קמה ועונה לו "דילן?" אני שואלת אל הקו בזמן שאני מתרחקת מאזור חדר המגורים אל עבר המטבח "באיזה משחק את חושבת שאת משחקת, ראיין?" הוא שואל בקול שמדגיש את ההתפוצצות שלו מזעם, על מה הוא מדבר?
"על מה אתה מדבר, דילן, אתה בסדר?"
"אני מדבר על האישה הפצועה נפשית שכנראה יושבת בביתך כרגע." ניכר לשמוע שהוא בקושי מתגבר על זעמו. כנראה שמלאני סיפרה לו שדונה באה לישון אצלי, ועוד יותר סביר להניח שהוא זה שהתקשר לדונה לפני כמה דקות.
"נתתי לך אזהרה, ראיין, ידעתי שזה יספיק כדי להרחיק אותך מלהתעסק עם אחותי." הוא באמת עושה את זה עכשיו?
"דילן, האישה הפצועה נפשית שיושבת אצלי בסלון זקוקה לעזרה וזה עולה על כל סדר עדיפויות שיכול להיווצר כתוצאה מהסיפוק המיני שלי, לעולם לא אנסה לפגוע בה או להשתמש בה, אתה נורמלי?" אני מגיבה בזעם משלי, אני מרגישה הרבה דברים אל האישה הזאת אבל הרגש החזק ביותר יהיה הרצון לעזור לה, במיוחד כשהיא משתפת אותי.
"בכל זאת, ראיין, את פגועה ואת נטושה. לא עברנו את המצב הזה? את רוצה להיות בידיים של מישהי אחרת כדי להרגיע את העצב שלך ואין לי שום בעיה עם זה אבל דונה מחוץ לתחום, ראית את המצב שלה היום ואני מבקש ממך להחזיר אותה." הוא מדבר בטון רגוע אבל מילותיו רק מכעיסות אותי יותר, הוא לא שומע את מה שאני אומרת?
"להחזיר אותה? היא סוג של חפץ? דילן, בלי "בכל זאת" או "גם אם". דונה ואני מדברות כמו שתי נשים פגועות שרק רוצות לשפוך החוצה את כל הסבל שאנו חוות, צר לי להודיע לך אבל היא לא שייכת לאף אחד ואם היא תרצה תוכל לצאת מביתי בכל עת ולחזור לביתה בליווי או ללא, אבל היא כאן כי היא יודעת שכך או כך היא תוכל לשפוך את כל הצער שיושב לה על הלב, לכן אם תסלח לי אני חוזרת לשבת איתה ובהבדל גדול ממך להקשיב לבעיותיה היושבות על ליבה ללא שום קשר לנטייה המינית שלי או לפגיעה העצמית בכבודי מהפרידה האחרונה שלי, שיהיה לך לילה טוב." אני יורקת את זעמי ומנתקת לו בפרצוף, לא ציפיתי מדילן להיות כזה חסר אמונה כלפיי, הוא באמת חושב שהייתי משתמשת בבחורה הנבונה והנפלאה הזאת שממולי? במיוחד כשהוא יודע שאני מכבדת את דעותיה של אישה ולעולם לא אהיה איתה אם אדע שהיא לא רוצה בכך?
אני חוזרת אל חדר המגורים בנשימה עמוקה ומתיישבת למולה "גרמתי לך צרות?" היא שואלת במבט מתנצל ואני תופסת בסנטרה, מאלצת אותה להסתכל בעיניי "יש לך כל זכות ללכת לאן שאת רוצה, בייחוד כשאת יודעת שזה יעשה לך טוב." אני כמעט ודורשת ממנה במבטי להבין את מה שאמרתי.
"אני יודעת." עיניי נלכדות בעיני האוקיינוס שלה, מבחינות באי חום מסביב לאישון שמגוון את צבע העין היפייפיה שלה, היא מרגיעה בדיוק כשל האוקיינוס, אני כמעט ויכולה לשמוע את הגלים מתנפצים באזור שובר הגלים.
מבטה נקפץ פעמים רבות אל שפתיי וחוזר אל עיניי, אוי לא. אני מנתקת את ידי מסנטרה ומתרחקת לאחור, אסור לי לחשוב אפילו על האפשרות של לנשק אותה, הבחורה הזאת היא מחוץ לתחום גם בעבורי, לא אסלח לעצמי אם אכנע לתשוקותיי.
כאשר אני חוזרת אל הרגע הזה בו אני והיא עדיין קרובות אני מזהה שעיניה סגורות, האם רצתה שאנשק אותה? איך זה יכול להיות? הרי הרגע הכרנו והיא כבר הבהירה לי היטב את הרושם שהיא בחורה הטרוסקסואלית לחלוטין, התקוות שלה לעומת ההתנהגות שלה מאוד מבלבלים אותי, הייתכן שבן אדם יכול לסתור את עצמו באופן גורף? ובכן גם אם לא, ראיתי הוכחה מוצקת אל מול עיניי.
שפתיי מעקצצות מרוב כל המחשבות הללו על הנשיקה שהייתה אמורה לקרות פה אם לא הייתי מניחה קו אדום ביני לבינה.
כשהיא פוקחת את עיניה אני מצפה לראות כעס אך היא מפתיעה אותי שוב ומראה בושה נבוכה על פניה ואפילו מעט פגיעות מאחורי כסות האטימות שלה.
הו לא מותק, לא נישקתי אותך בגלל שלא יכולתי לעבור קו שרירותי שהקמתי למולי, לא בגלל שאת לא ראויה לנשיקה או לא יפייפיה מספיק! אני זועקת לה בראשי.
אני לא יכולה להתחיל להכיל את הכאב שבלראות אותה פגועה, היא נראית כל כך שונה כשהיא עצובה, שונה-רע אני מניחה.
אבל אני עדיין לא מצליחה להבין איך אישה שלא סובלת אותי עד כדי כך רוצה במגע שפתיי, זה לא מתחבר מבחינה הגיונית!
אני מחליטה להתנער ולעשות משהו כדי שתפסיק להרגיש רע עם עצמה מבלי שתדע שאני יודעת שהיא מרגישה רע עם עצמה "את רעבה?" אני שואלת מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת. זה הרעיון הכי טוב שעלה לך להגיד? שאלוהים יעזור לי, אני באמת לא יודעת כיצד להרגיש לצד האישה הזאת, ובמיוחד מה לעשות. 
"כן, אני יכולה לאכול." תודה לאל שהיא זורמת עם שינוי הכיוון, אם הייתי פוגעת בה עוד יותר בהצעה הזאת פשוט הייתי מכריזה על זה וקופצת מהגג.
"וונדה?" אני קוראת לתקרת הבית.
"כן גברתי?"
"משהו ספציפי עולה לך במחשבה?" אני שואלת בחיוך מעודד והיא אומנם נראית מבולבלת ולא מוכנה, היא מכווצת את מצחה ואני תוהה לעצמי אם אמרתי משהו לא במקום.
"אוה, לא, לא יודעת." היא מנפנפת בזריזות, זה מדהים עד כמה מהר השיחה הזאת נהפכה מביכה.
"משהו מתוק?" אני שואלת בטון גבוה וחמוד בעיקר כדי לשעשע אותה.
"כן, זה יהיה נהדר." היא משיבה בחיוך, מגיבה בדיוק כפי שרציתי שתגיב.
"אליסון הכינה עוגה אתמול?"
"כן גברתי." וונדה עונה זמן ארוך מהצפוי ואני חושבת שכדי לעשות לה שיחזור בימים הקרובים, רק כדי שתעבוד יותר טוב.
"אז שתי פרוסות עם אקסטרה קצפת?" אני שואלת אל דונה בציפייה.
"מבחינתי זה מעולה אם את שואלת גברתי." וונדה עונה ודונה מצחקקת ארוכות, אני מתענגת על הצליל ומודה לוונדה בירכיתיי מוחי על שגרמה לדונה לצחוק "כנ"ל." דונה משיבה בעוד שהיא מנגבת את עיניה מדמעות ומצביעה על התקרה, כנראה מתכוונת למה שוונדה אמרה.
"מי זאת האליסון שדיברת עליה?" אני נקפצת משאלתה שנאמרה בטון תקיף כל כך ומתאפקת מאוד שלא לצחוק, היא מקנאה? הו, אני מקווה שכן. מה נסגר איתך, ראיין? לפני כמה רגעים הסכמת שצריך להיות גבול ועכשיו את רוצה שהבחורה מעבר לגבול תרצה לחצות אותו בעצמה? אני מנסה להתנער ולהתחיל מחדש.
"היא מנהלת את משק הבית שלי יחד עם ג'ורג', את יודעת - האנשים שגרים כאן ומטפלים לי בבית בזמן שאני לא, שהם כמובן אמיתיים." אני מסבירה בגישה רגועה.
"חשתי בפגיעה בכבודי, גברתי." וונדה קוראת ואני מביטה בדונה שמביטה בי, באמת מתאמצת לשמור על רצינות ואיפוק אבל מתפוצצת מצחוק יחד איתה, וברגע הזה ממש אני מרגישה שאנחנו מכירות שנים ולא רק יום אחד.
"סליחה וונדה, אני כל כך מצטערת." אני ממלמלת מתוך צחוק ומתחילה להירגע בהדרגה. בחיי, לא צחקתי ככה שנים.
"את רואה למה אני מזהירה? היא פשוט אוהבת להיות חוצפנית בפני אורחים." אני מגחכת אל דונה והיא משיבה לי חיוך זוהר שכמותו עוד לא ראיתי, עיניי בגן עדן - לא משנה בכמה מקומות בעולם הייתי, זהו ללא ספק ודיון המראה המרהיב ביותר שראיתי מימיי.
"אני מתנצלת, גברתי." וונדה מצליחה להישמע מלאת חרטה ואני מחליטה לנפנף לה את זה, היא גם ככה זקוקה לשיחזור מערכת.
"ראיין?" השם שלי נאמר בקול שמיימי אשר מזכיר את שריקת הציפורים ביום אביבי שטוף שמש וטוב שמרגיע אותי במיידיות.
"למה את חושבת שמערכות יחסים מתנכלות לנו בחיים?" השאלה שלה מוציאה אותי מאיזון, והעובדה שהיא לא נשאלה כמובנת מאליו מפתיעה אותי, כנראה שהיא באמת רוצה לדעת את הדעה שלי בעניין.
"אני לא חושבת שמערכות יחסים מתנכלות לנו בחיים," הגבה שלה נקפצת בשאלה בעודה לוגמת מן כוס היין.
"קחי לדוגמה את מערכת היחסים שלי עם אהבת חיי, היא בגדה בי אבל להבדיל  משתי נשים אחרות שבגדו בי היא לא עשתה זאת מאהבה למישהו אחר אלא רק כי היא רצתה להראות לי שמערכת היחסים כבר ממזמן שבורה. שתינו נותרנו בלי כלום מהפרידה ובמיוחד אני שלא ידעתי מהי אישה אחרת, הכרתי רק אותה במשך שש שנים, לא ידעתי אם נשים אחרות יצליחו להבין אותי או להתרגל אליי, או לחלופין אם אני אצליח לגעת באישה אחרת בכלל, זה היה קשה. בכל אופן אחרי הפרידה אני החלטתי להתמקד בעבודה כרגיל וכך גם היא והיום היא במערכת יחסים ואני לא." אני מציגה בפניה והיא נראית עוד יותר מתוסבכת "לא הבנתי מהו מוסר ההשכל מהסיפור." גיחוך קל נובע מגרוני.
"יצאנו מאותה נקודה, מרגישות כמעט אותו הדבר, מערכת היחסים התנכלה לנו ובכל זאת, הגענו למקומות שונים בחיים, איך את מסבירה את זה?" אני שואלת תוך כדי שאני מבחינה שזהו הדבר הכי כנה שאי פעם אוכל להגיד לעצמי.
"לא יודעת איך אפשר להסביר את זה." היא מושכת בכתפיה ומוזגת לעצמה עוד יין.
"אני יכולה להסביר בפשטות: אנחנו היחידים שבוחרים כיצד לפעול בתוך מערכת היחסים בדיוק כפי שאנחנו בוחרים כיצד להתנהל אחריה, אני בחרתי להתלונן על האהבה שנטשה אותי ולהתבוסס בתוך רחמים עצמיים בזמן שלא הבנתי שאני מבזבזת את חיי בתחום הזה, היא הרגישה רע במשך כמה ימים או שבועות אבל בסופו של דבר החליטה להתגבר על זה, אלה החיים וכנראה שיש דברים שלא נועדו להיות למרות שאתה בטוח בוודאות שהם כן אמורים." אפשר להשוות את ההרגשה למבחן, יש שאלה אמריקאית ושלוש תשובות מתוך ארבע הן טיפשיות ורק אחת היא הגיונית בשבילך, אתה תבחר בה כמובן, אבל תופתע לגלות שיש סבירות מסויימת שטעית.
"אני לא יודעת איך לבלוע את הידע שיש לך על החיים, את בת עשרים וחמש או שישים?" היא שואלת בפרצוף רציני למדי וקול נורא שקט, אני מגחכת "אמרו לי את זה בעבר." אני מרכינה את ראשי בחיוך ביישני, ממתי אני ביישנית כל כך בחברת נשים?
"רגע," היא מרימה את ידיה באוויר בבלבול "שלוש נשים בגדו בך?" קולה נשמע המום.
"כן."
"אחת אחרי השנייה?" אני מהנהנת ומסלסלת את קצוות שערותיי.
"איך?" אני נקפצת בחיוך משועשע, מה זאת אומרת איך?
"אני מתכוונת, איך כשאת כל כך מצליחה ויפייפיה, וצעירה, אני פשוט לא מבינה את זה." לחיי שורפות כמו הקרקע ביום אוגוסט חם בסמוך לחוף הים של קיסריה.
"כן, הן מפספסות כל כך הרבה." אני מנסה לשחק אותה גאוותנית אבל חשה בכך שמאמצי הם לשווא.
"את גרועה בלהעמיד פנים, את לא חושבת שאת כל הדברים האלה?" הו לא, אנחנו לא מקיימות את השיחה הזאת.
"מצליחה, כן." אני מנסה להתחמק מלענות על השאלה.
"וואו, זה חידוש לגלות שהערכה העצמית שלך נמוכה." היא נראית פעורה.
"זה לא עניין גדול, רק משהו שלי עם עצמי." קולי תוקפני מבלי שהתכוונתי, אני מניחה שתת המודע שלי באמת לא רוצה לעבור שיחה על כך עוד פעם.
"כמובן, בטח." היא לוגמת מכוסה ולמשך כמה רגעים נשרר שקט מביך ונעים באותה המידה.
"אז נשים לא פחות גרועות מגברים?" היא שואלת בלחש.
"לא ממש, הן כמעט יותר גרועות מהם."
"את יודעת, כשאני וצ'ארלס רבנו והייתי מיואשת, חלמתי לעצמי שאני עוזבת את עולם הגברים לטובת עולם הנשים, זה היה כל כך טיפשי אבל גם כל כך נכון לחשוב על זה, זאת גם הייתה התקופה שהפסקתי להיות סוג של הומופובית אז נפתחתי לאפשרויות." היא מושכת בכתפיה ומשתעשעת מהזיכרון שהעלתה.
"הלוואי וזה כל מה שזה היה, דונה, הלוואי ופשוט יכולתי לברוח לעולם של הגברים וליהנות איתם, להצליח לשכב איתם ולהתאהב בהם אבל זאת הנטייה שלי וזה בלתי אפשרי לשנות אותה." אני מרשה לעצמי לפנטז איך הייתי מרגישה אם הייתי כרגע בדייט עם גבר והייתי מרגישה את אותה משיכה בדיוק שאני מרגישה כשאני חושבת על מה אני רוצה לעשות לדונה.
"אף פעם לא הבנתי איך אתם מרגישים."
"זה לא עניין של הרגשה, זה עניין של משיכה, אני יכולה להתאהב בגבר ובאישה כאחד אבל כשאני מגיעה למיטה עם שניהם סביר להניח - ותסלחי לי על שאני בוטה - שלא אצליח לגמור עם גבר ובמקרים קיצוניים יהיה כואב לי מאשר מהנה." הלב שלי דופק לאורך כל ההסבר ואני מודה שאני כבר מעט רטובה אי שם למטה, ואני רק מדברת איתה על סקס!
"אבל שכבת עם גבר בעבר, נכון? - אלוהים, זה כל כך פולש לפרטיות, את לא חייבת לענות על זה." היא מתנערת ואוחזת בראשה, היא כל כך מובכת כרגע שזה ברור לעין.
"זה בסדר וכן, כמה פעמים בחיי."
"אז זה היה כואב?" היא מכווצת את עיניה ונראית כמנסה לדמיין את הסיטואציה.
"לא בדיוק, בפעם הראשונה שלי זה כן היה, זה באופן בסיסי - ושוב סלחי לי אם אני בוטה - להחדיר לתוך חור יבש לחלוטין." אני מתפללת לאלוהים שלא תהיה מובכת מההסבר היותר מדי פורנוגרפי שלי.
"עם גבר שאת אוהבת?" היא ממשיכה לחקור מבלי להתבייש ואני מאושרת עד הגג שלא הסמיקה אפילו!
"כן, עם גבר שהיה האהבה הראשונה שלי."
"הפסקתם?" מבטה זהיר ומצטער, אני יודעת שהיא לא מנסה להיות גסה ולחדור לפרטיות שלי, היא בסך הכל רוצה לדעת עד כמה בלתי אפשרי בשבילי יכול להיות סקס "רגיל" בעיניה.
"לא, הרטבנו אותו באופן מלאכותי ובסופו של דבר הוא זה שגמר, כמה פעמים." אני משלבת את ידיי ומגלה שאני כלל לא נבוכה מהשיחה הזאת אלא נרגשת לדבר איתה על הנושא הזה.
"ואת?" היא שואלת, אני? אני נזכרת בכמה שרציתי לבכות כשהבנתי שלא משנה כמה הוא ידחף אל תוכי לא אצליח לגמור ממהמחשבה שהוא גדול ושרירי ואהבת חיי, זה פשוט לא היה מספיק.
"כמעט בכיתי בסיבוב החמישי, הוא התחיל לתהות למה אני לא גומרת ואני יכולתי לשקול לנסות לזייף אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ולא כל כך ידעתי איך לזייף אז עמדה בפניי רק אפשרות אחת." אני משחקת באצבעותיי ומצליחה ממש לראות את הסיטואציה מולי, את כמה שאריק התאמץ והגביר במהירות, עצר את עצמו מלגמור כל כך הרבה פעמים ואמר לי שזה בסדר, שזה קורה ושננסה עוד פעם.
"שהיא?" דונה מחלצת אותי מהזיכרון המכאיב הזה.
"להתייצב ולהודות שאני נמשכת לנשים בפני עצמי." אני נאנחת.
"זה מה שעשית?" אני מהנהנת "חשבתי על גוף של אישה ועל כמה שהוא יפה, כמה שניות אחר כך פשוט גמרתי, כל כך פשוט מהצד ועם זאת כל כך קשה כשזה אתה." אני מבחינה בטשטוש על פניי, אני בוכה? למה? עברתי דברים יותר קשים בחיים.
"מה לעזאזל? סליחה." אני מגחכת ומנגבת את עיניי, לאחר שניות בודדות מתקפת של צמרמורות תוקפת אותי יחד עם ידיה של דונה הפרוסות על גבי, החיבוק הזה כל כך נעים ואני מרגישה רע עם עצמי שהפכתי את הנטייה שלי לדבר שקשה לחיות איתו כי זה לא נכון, לנערה המתבגרת שחשבה על הבחור המושלם מהסרטים שיבוא וינשק אותה ויאהב אותה זה היה קשה, לא למנכ"לית בת העשרים וחמש שיושבת פה.
"אני רק רוצה להבהיר שאני לא בוכה בגלל הנטייה המינית שלי אלא בגלל שהנערה המתבגרת שבי רצתה שאגמור בגללו, שאהיה איתו - זה כאב לה בעבר אבל זה לא אומר שכבר כואב לי עכשיו." אני מסבירה והיא באה להתנתק מהחיבוק אבל אני מונעת ממנה, אוחזת חזק בגבה ומצמידה אותה אליי בעוד שאני מרחרחת את ריח הלבנדר החזק ואת הריח שסוף סוף זיהיתי כדבש ולא כמייפל בצווארה.
"אני יודעת, זאת כנראה הייתה אבן דרך בחייך, מנקודה אישית לא כל כך קל לזכור דברים כואבים מבלי שעדיין יכאב לך." אני מתנחמת במילותיה ובריחה, מרגישה בטוחה לחלוטין כשידיה עליי.
מתי בפעם האחרונה נהניתי כל כך מחיבוק פשוט וחם?
"זה מצחיק איך שהערב הזה התפתח." אני מזכירה ומגחכת "כן." דונה מסכימה איתי ומגחכת גם כן, אנחנו מתנתקות מהחיבוק אל המצב שבו המצח שלי מוצמד למצח שלה, הריח שלה כולא אותי בתוך התחום הזה של ידיה ואני נושמת לרווחה לראשונה מזה המון זמן.
אני לא רואה דבר, עיניי עצומות וליבי מרעיד את בית החזה שלי מרוב פרפורים.
אני מרגישה את אפה נוגע באפי ואת ידיה על עורפי, את ריאותיי שעובדות בקצב מוכפל מרוב שאני נושמת במהירות ואת הנגיעות החשמליות ההן שמטריפות אותי בכל הגוף, בשפתיי תחושה שנמלים רצות מעליהן והרגשתי מדמה הרגשה של השפעה תחת סם כלשהו, משכר ודוחה את כל נורות האזהרה.
איך שהאישה הזאת גורמת לי להרגיש...
"אנחנו לא יכולות." עיניי נפקחות אל כחול הפנינה שמביט בי ונראה כה טהור ורך.
אני מהנהנת, מרגישה נגעלת מעצמי שכמעט חציתי את הגבול ויחד עם זאת גם מאוכזבת שלא חציתי אותו, אוח! אני כל כך מבולבלת ולא יציבה.
עיניה נעצמות בתשישות וידיה עדיין על עורפי "אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי." היא מודה וידי נקפצת אל הלחי שלה לפני שאני מספיקה לעצור אותה, אני מלטפת אותו ומעבירה שערה סוררת אל מאחורי אוזנה בעוד שעיניה היפייפיות נפקחות אל עיניי "גם אני לא, בואי נתרכז בלעזור לך, טוב?" אני שואלת.
היא מהנהנת "נשמע הגיוני." היא מתנתקת ממני ומביטה בי למשך כמה דקות ממושכות.
כבר השלמנו עם המצב: אני והיא לא מצליחות להתרחק אחת מהשנייה גם אם ישימו חומה בינינו. דילן צדק, אנחנו לא חזקות מספיק לכן אם תרצה בעזרה שלי, אעזור לה ושם יגמר העניין, לא אתן לעצמי להשחית גם אותה בשביל איזושהי תשוקה לא מוסברת, ממש לא - זהו הקו השחור שלי.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
כל הזכויות שמורות ©
R. B. Bold