מה ששלנו || הושלם

||•33•||

הלוויות ולבבות שבורים

ההלוויה של טוֹני היתה נוראית.
לא הרגשתי יותר מידי כאב, אבל זה עדיין אבא שלי. גם אם הוא אידיוט גמור ונכשל באבהות, הוא עדיין אבא שלי. מה שיותר שנאתי, זה התייפיפות של אנשים.
כמה זיוני שכל, כל אחד בסרט יותר גרוע מהשני,
׳היית לי חבר׳ , ׳היית לי אח׳ , ׳היית לי בן׳.
שקרנים כולם. טוֹני שנא את כולם.
לא היו לו חברים כי הוא לא בטח באף אחד,
הוא שנא את כל האחים שלו בגלל שהם תמיד ניסו להחזיר אותו לדרך הישר, ואת ההורים שלו, טוב, ההורים שלו לא ביולוגים. אז טכנית, הם אפילו לא ההורים שלו.
חזרתי לבית, אבל כשנכנסתי, לא הצלחתי לפתוח את הדלת. כאילו משהו מבפנים חסם אותה. דחפתי אותה חזק יותר, ואז ראיתי את יובל, שרוע על הרצפה, בשלולית דמו.
״יובל!!״ צרחתי, נלפתי על ברכיי לידו, הנחתי שתי אצבעות על צווארו, והמשכתי לקוות להרגיש פעימה.
אני לא בטוחה כמה זמן היד שלי היתה שם, אולי חמש דקות, אבל בתוכי כבר ידעתי, יובל כבר לא כאן.
כשדמעות מטשטשות את ראייתי, התקשרתי לאמבולנס שיאסוף את הגופה של יובל.

״המוות המסתורי של החייל בן ה19 עורר מהומה גדולה בצה״ל. האם זה במקריות? מה צה״ל מתכוון לעשות על מנת לשמור על חייליו מוגנים?״ נשמע ברקע, אחת הכתבות אמרה לצלם.

עמדתי שם, כשהמוח שלי מנסה למסור לעצמו שזה אשמתי.
רון נכנס בדלת, הוא רץ אליי בעודו מנסה להוזיז אנשי תקשורת, כולם מנסים לסקר את האירוע, הוא דחף את כולם החוצה, אחת הכתבות סירבה לצאת עד שתסיים את המשפט, אז רון פשוט הרים אותה והניח אותה במפתן הדלת, הוא סגר את הדלת אחריהם.
״מאי.. שמעתי עכשיו, אני מצטער.״ הוא אמר וחיבק אותי,
״זה באשמתי..״ אמרתי,
״כל זה רון, כל מה שקרה היום, זה באשמתי!! אתה מבין? זה הכל בגללי! יובל לא היה בעולם הזה בכלל, הוא מת רק בגללי!! אני עשיתי טעות ועכשיו הוא מת.. אלוהים אדירים, אני הרגתי את יובל.״ אמרתי בדמעות,
״לא מאי, את לא הרגת את יובל, זה לא באשמתך, תרגעי קטנה שלי, זה לא באשמתך.״ הוא אמר,
״לא רון!! אתה לא מבין!! זה באשמתי! אני הרגתי אותו.. אני לא מאמינה שזאת אשמתי!!״ אמרתי ודחפתי אותו,
נפלתי על ברכיי,
״תרגעי מאי, זאת לא אשמתך.״ הוא ניסה להתקרב אליי,
״לא!! תתרחק רון!! אסור לי להיות לידך, אסור לי לסכן אותך ככה, תלך רון!!״ צעקתי,
״מאי את לא מסכנת אותי, אני פה, רק בבקשה..״
״כל מי שסביבי מת!! כל מי שסביבי פשוט מת, זה הכל אשמתי!!״
״מאי, תקשיבי לי,״ הוא התיישב מולי,
״אני לא יכולה, אני לא יכולה..״ אמרתי שטופת דמעות.
״תסתכלי עליי!״ הוא אמר בחצי צעקה,
״דברים רעים קורים, תמיד, בכל יום, בכל רגע, זה קשה, זה נוראי. אבל אנחנו חייבים לעבור אותם. אנחנו חייבים לשרוד. כי אם לא, אנחנו נשבר. את לא תשברי מאי, את לא תשברי לי. את חזקה, את טובה. זה לא באשמתך, זה באשמת ג׳ון. הוא זה שעשה את כל זה. ואני נשבע לך, אני אדאג שהוא ישלם. עכשיו תסתכלי עליי.״ הוא אמר והחזיק את ראשי,
״הכל יהיה בסדר.״ הוא לחש, ואני נפלתי לתוך ידיו, נותנת לו לחבק אותי, להחזיר לי קצת רוגע.