יומן הרשת של הנערה במעיל האדום
מצברוח: רצחני
אני שומעת: יתושים שדנים איפה כל אחד יעקוץ אותי.
הערה: רוב הקטעים מעכשיו לא יהיו קשורים לחיי היום יומים/קשורים למציאות, וכמו שכתוב בעיתון או משהו כזה כל דמיון למציאות הוא מקרי בהחלט. יש קטעים שאני מתחילה לכתוב מלא זמן לפני שאני מעלה. בעיי.
*להפעיל שיר*
יום הולדת.
זה הגיע.
היום הזה.
זה לא שמישהו יודע מתי יום ההולדת שלה..
חוץ מהוריה.
אך כולם יודעים שאסור להפסיק לחייך ביום הזה.
כולם צריכים להתנהג כאילו הם "שמחים" שהרודנית נולדה.
היא תמיד אהבה את יום ההולדת שלה.
מלא הפתעות.
וסוכריות.
ובלונים.
ומתנות.
היא מרקדת באולם יום ההולדת,
טועמת סוכריות,
רוקדת,
שרה.
חיה.
לכול הנתינים יש תמיד הפחד הזה.
שמשהו יקרה.
ויהרוס את יום ההולדת שלה.
וכולם פחדו על גורלם אז הם נשמרו.
שלא יקרה כלום.
שהכול יהיה מושלם.
אבל לכול כלל, יש כמובן יוצא מן הכלל.
והיה אדם אחד.
רק אחד.
אחד יחיד ומיוחד.
שרצה לפגוע בה.
ברודנית.
לתקוע לה סכין בגב.
כמו שפחדנים עושים.
באים מאחורה.
לא מסוגלים לתקוף מקדימה וליצור קשר עין.
מהפחד שיתחרטו.
האדם הזה.
השתדל להתקרב אליה כמה שיותר.
כדי להכאיב לה כמה שיותר.
והיא,
ברוב טיפשותה.
הורידה את הגנותיה.
נתנה לו להכנס.
והוא דקר אותה.
ונחשו מתי?
ביום הולדתה.
היום הכי שמח שלה.
בדיוק ביום הזה.
והיא הרגישה כאילו היא מדממת.
ואז היא החליטה.
כל הקישוטים הורודים,
תצבעו בשחור.
אני לא רוצה לראות אף חיוך!
מאז היא החלה לשנוא את יום ההולדת שלה.
ובאותו יום במקום שהכול יהיה ורוד,
הכול נצבע שחור.
היא נכנסה לאולם ריק באחוזה,
סגרה את הדלת ונעלה.
"אני לא אסמוך יותר על אף אחד!" היא צעקה לחלל הריק.
"אף אחד..אף אחד..אף אחד.." ההד החזיר לה תשובה.
"כן...
אף אחד." אמרה בצער.
-סוף-
*אולי אני יערוך את החלק הזה כי אולי הוא לא יסתדר לי עם ההמשך אז אני אשתדל להודיע אם אערוך אותו.
