יומן הרשת של הנערה במעיל האדום
מצברוח: בודד
אני שומעת: אני כבר לא יודעת
הערה:אין
לפעמים,
הרודנית אוהבת ללכת לגן החיות,
לקנות אותו ליום אחד.
שאף אחד לא יהיה בו.
ולעבור כלוב, כלוב,
ולשאול כל חיה,
"את מוכנה לחבק אותי?"
כי בעולם של היום,
הרודנית לא יכולה לסמוך על אף אחד.
לא יכולה לדעת אם החיבוק,
שלכאורה נראה תמים,
הוא מאדם שבאמת אכפת לו,
או מאדם שמנסה להתקרב מספיק,
כדי לדקור.
"ג'ירפה, האם את מוכנה לחבק אותי?"
"אני בטוחה שלא תחבקי אותי כדי לדקור אותי, נכון?"
כך, היא עוברת,
לוחשת לכול חיה,
אך,
אף אחת לא מגיבה.
'אולי אבקש מהאריה?
אולי הוא יחבק אותי?
וכשיסיים יאכל אותי?
ויגאל אותי מהחשש?'
'אולי..'
הרודנית מתקרבת לעבר הכלוב של האריה.
עוברת את הגדר,
שמזהירה לא להתקרב יותר מידי,
הרודנית נצמדת לכלוב,
מושיטה ידיים בין הסורגים.
מחכה לאריה,
היא עוצמת את עינייה,
שומעת נהמה עדינה אך מאיימת,
האריה מתקרב,
היא מרגישה את נוכחותו.
האריה מרחרח אותה,
אך היא לא נרתעת,
הוא מופתע.
כל האנשים בורחים ממנו בריצה,
אולם,
הרודנית לא,
הוא תוהה האם השתגעה,
או שאולי אין לה מה להפסיד,
הוא מחליט לבחון אותה,
הוא מלקק את בטנה,
וידיה,
ולבסוף את פרצופה,
אך היא נשארת במקומה,
האריה שמח,
סוף סוף מישהו אינו פוחד ממנו.
קשה להיות לבד
כשכולם מתרחקים ממך בצרחות.
מצביעים עליה ומתלחששים.
הוא מתיישב סמוך לכלוב,
מחכה שהיא תזוז,
הרודנית שמה לב שהאריה הפסיק ללקק אותה,
היא עדיין מחכה שינגוס בה,
יאכל אותה.
יסיים עם הכאב הזה.
היא פוקחת את עיניה,
רואה שהאריה התיישב,
מנמנם לו לידה,
היא מתיישבת לידו,
ומתחילה ללטף את פרוותו.
הוא מגרגר עמוקות,
היא מחייכת,
"אריה, האם אתה מוכן לחבק אותי?"
והאריה מרים את ראשו,
מביט בעינייה הדומעות,
אומנם הוא לא יכול לדבר,
אך היא מבינה שהוא מסכים,
הוא מלקק את פרצופה,
והיא צוחקת,
צחוק משוחרר,
לא הצחוק המזוייף שבדרך כלל יוצא לה,
צחוק אמיתי.
