יומן הרשת של הנערה במעיל האדום
מצברוח: הרגשה של אכזבה, שמחה וקצת שיתוק.
אני שומעת: מאוורר פועל
הערה: הכוונה בשיתוק כלומר רוגע בלתי רצוני.
*מזכירה לדמיין*
פוביות.
לכולם יש פוביות.
לא שכולם מודים בהם אבל...
יש.
הן קיימות.
נוכחות.
בעלות חיים משלהן.
אף אחד לא יכול להתחמק כשהוא פוגש בפוביה שלו.
כי היא תוקפת.
משתקת.
מקפיאה.
לא נותנת רגע מנוחה.
רגע לחידוש כוחות.
רק החזקים באמת מצליחים.
שוברים את הכללים.
יוצאים מהכפור,
אל האור.
אל החופש.
אל תשכחו שגם הרודנית,
הרודנית במעיל האדום.
היא אנושית.
וגם לה יש פוביות.
אך היא לא מספרת.
היא נועלת אותם בפנים.
וכמו אדם בוגר משחררת פוביה אחת בכל פעם.
ונלחמת איתה.
קרב פנים מול פנים.
הרודנית מתאמנת כבר שנים לקרבות.
מכל סוג.
אל תחשבו שבגלל גובהה.
פניה המתוקות;
לחייה הסמוקות.
שפתיה האדומות כדובדבן.
עיניי השקד הגדולות.
היא חלשה.
אין זה נכון כלל וכלל.
כשתפגוש באגרופה, תתקפל כמו ממכה של מתאגרף מנוסה.
איך היא מתאמנת אתם שואלים?
בשביל מה יש לה כל כך הרבה נתינים?
אם לא בשביל אימונים.
והיא שוברת כל אחד ואחד מהם.
בשניות.
נכנסים לקרב,
בהבזק מהיר הם על הרצפה.
מתקפלים מכאבים.
משתוקקים לרחמים.
אך היא לא עוצרת.
זהו השלב הכי כיף.
אך לכול כלל יש יוצא מן הכלל, נכון?
זה כלל בעצמו לא?
וגם אצל הרודנית יש יוצאים מן הכלל.
ישנה פוביה אחת.
אולי שתיים.
שהיא לא מצליחה להתגבר עליהן.
וכשהיא פוגשת בהן.
חולפת על ידן ברחוב.
מחככת את ידה באחת מהן.
היא קופאת על מקומה.
משותקת.
זרמים עוברים בכל גופה.
היא רועדת מהפחד.
משקשקת.
עד לאחר שהפוביה חולפת וממשיכה הלאה.
אך יום אחד.
כאב גדול תקף את הרודנית.
את הלב הרגיש שלה.
הלב הצעיר שלה.
חטף את שריטתו הראשונה,
מיני רבות שעוד יגיעו אחריה.
היא התהלכה ברחוב הסואן.
מתנגשת פנים מול פנים בפוביה שלה.
אך היא לא פוחדת יותר.
מה קרה?
האם הצער ריפא את הפוביה.
הפך אותה (את הפוביה) לאחד מידידה?
או שהיא תמשיך לחשוש מהפוביה כשהצער יחלוף?
-הסוף-
