"Like" A Boss

2 - התחלנו

ילדים ובקרים? לא, שני הדברים האלה לא הצטלבו. כאילו, אף פעם.

דופק? על אלף דפיקות בשנה. לחץ דם? או, הוא מרקיע שחקים. השקיות מתחת לעיניים שלה? טוב, זה היה אפילו יותר גרוע משאפשר לחשוב. היה אפשר לראות אותן מקילומטרים, אלוהים. מאז שהיא הפכה להיות אמא, זה הדבר הכי ברור מאליו בשבילה.

למה? טוב, התשובה היא שני שטנים קטנטנים.

אה... טוב, אוקיי, היא התכוונה לחצי קטנטנים: אחד בן שמונה, אחת שש. כל אחד מהם נושא את הטעויות הטראגיות של חייה - אוקיי, היא אהבה אותם, כן, אבל בבקרים כאלה הכל הרגיש... רע. נו, היא הגזימה, תנו לה להגזים.

בקרים תמיד הורכבו מבלילות כאוטיות של מחשבות עוד יותר כאוטיות (מה שנשמע לא אפשרי), עייפות בלתי נגמרת ורשימה כללית של כל הסיבות שהיא מאז ומתמיד שקלה לנטול את חייה בטראגיות כדי שאהובה בדמות נסיך על סוס לבן יבוא ויתאבל על גופתה.

אוקיי, זה לא יקרה.

בעודה נהגה כאילו החיים שלה היו תלויים בזה (מה שדי נכון אם להיות מדויקים, אבל בכנות, אף אחד לא היה נהג לחוץ כמוה בעצמה), סו העבירה יד בשערה בעצבנות. הכביש היה עמוס כרגיל, היו מכוניות בכל פינה ובכל מקום וכל הזמן ולעזאזל, קולומבוס לפעמים יכלה לגרום לה להיות על סף התקף חרדה. היא הייתה עשויה לקצוץ ציפורניים, אבל היא מצאה סוג חדש של לק שפשוט עשה את זה בלתי אפשרי בעליל לכסוס אותן וזה בהחלט היה מבורך. כלומר, ברמה שהפכה את זה לבלתי אפשרי.

טוב, אוקיי, אז סו עופפה קצת על הכביש. לא ברמה של לדרוס חתול, לא, אלא שהיא גילתה שהיא בנתיב הכי שמאלי כשהיא אמורה להיות בהכי ימני ולפנות ימינה, בכביש של שלושה נתיבים, והפנייה התקרבה לה עוד ועוד.

בעודה נשמה עמוקות, אותתה וביצעה בהצלחה סטייה של נתיב אחד ימינה, היא קיללה את עצמה קצת תוך כדי, רק כדי להתעשת על עצמה בכל מקרה. היי, לא היה משהו יותר מעיר וחיוני מאשר קללות עצמיות פה ושם, זה היה מאוד חיוני.

הפנייה התקדמה במהירות שיא והחיים התחילו לנטוף להם מהאוזניים שלה. לא, לא, היא לא תאבד את הפנייה הזאת, היא לא תעשה עיקוף שיגרום לה להיתקע בפקקים נוספים. היא שינסה מנטלית את מותניה וניסתה בכל הכוח לסטות כמו שצריך לנתיב הימני כדי לא לאבד את הפנייה ולא לעשות תאונת דרכים תוך כדי כל זה. היה אפשר לחשוב שהיא בכלל באיזה מרוץ מסכן חיים מרוב כמויות הלחץ ואיך שהלב שלה דהר והנשימות שלה הפכו עמוקות ומלאות חשש. כן, סו לקחה את זה ברצינות.

אבל... אה, היא אותתה והכל, וסטתה מספר פעמים לפה ולשם בניסיון להיכנס לנתיב, אבל, לעזאזל... הבן זונה מאחורה מיאן לזוז לא קדימה ולא אחורה בתזמון נורמלי ובגללו היא מצאה את עצמה... מפספסת את הפניה הגורלית. זה היה כמעט טראגי, אפשר לומר. זה היה כאילו בהילוך איטי, שהיא חלפה על פני הרמזור הירוק וראתה איך העולם התפרק למול עיניה המזועזעות. במראה שלה, היא ראתה איך הנהג ההוא... פנה בעצמו.