"Like" A Boss

13 - כל האמת בפרצוף

אז הפגישה עברה הרבה יותר טוב משהיא הייתה אמורה. כלומר, מייסון חייב לומר בכנות, הדבר הראשון שעבר לו בראש? 'אהההה' ארוך-ארוך שהשתיק לו את המוח. הוא לא כל כך התמקד במצגת כי הוא ידע שטרוויס יעשה את זה הרבה יותר טוב ויסכם לו את הדברים אחר כך, אז לא הייתה לו בעיה לחשוב למה הידיים שלה לא רעדו ולהיות חצי מוטרד מהמבטים הצולבים שלה.

היא סיימה דברים אחרי חמש עשרה דקות בדיוק והדבר הראשון שעשתה היה לנסות לברוח משם כמה שיותר מהר. למייסון לא הייתה בעיה עם זה, הוא אפילו הסכים, אבל טוב - זאת הייתה בעיה כי לא הייתה לו כוונה להמשיך עם העמדת פנים שכל זה מעולם לא קרה, אז היה לו צורך מאוד גדול לסיים את הכל ולהתעמת איתה, לפתוח את כל הקלפים על השולחן.

זה כמובן התבטא בו רודף במסדרונות אחרי סו שידעה איך ללכת מהר בצורה שלא עוררה חשד בכלל, מה שהיה כישור שהוא לא חשב שהוא היה זקוק לו ברשת הכישורים שלו. בעודו דולק בעקבותיה, אנשים ברחבי הקומה החמש עשרה מצאו את עצמם תוהים מה הבוס הגדול עושה כשהוא עוקב אחרי דגיגה קטנטנה ולא רלוונטית בחברה.

מה שכן, לבסוף, כשמייסון שם את ידיו עליה - על כתפיה, כן? הוא ג'נטלמן - היא פשוט קפאה, והוא יכל לשמוע גערה מעמיקה בוקעת מכיוונה: "מה... אתה... רוצה?"

"לדבר."

"לדבר, הוא אומר לי." היא סיננה בהלם. "לדבר!"

מייסון ניסה למצוא בעיניו את המקום האטום לקול הכי קרוב לסביבה וכשעיניו מצאו את ארון הניקוי הוא אוטומטית משך אותה אחריו. הוא לא ידע למה היא עקבה אחריו, אבל ברגע שסגר את הדלת מאחורי שניהם והוא הסתובב לעברה, טוב... עברו שתי שניות דוממות בלבד לפני ש: "בן זונה!" היא צרחה ישירות בפניו. הא, בדיוק כמו שהוא ציפה.

הוא עצם את עיניו בחוזקה למול הנוזלים שנטפו כעת על פניו והרים את ידו כדי למחות אותם במחווה די נגעלת. "לעזאזל, ידעתי שיש לך מזג, אבל למה לירוק לי בפנים?"

סו לא נראתה כל כך עצבנית מעולם. היא הייתה אדם די חם במהותו, אז זה היה די קיצוני שמעולם לא ראה אותה עד כדי כך כועסת. היה לה עור ככה, אז לראות עור כהה סמוק אמר די הרבה. העיניים שלה היו כל כך פעורות שהן נראו כמעט כאילו הן היו עשויות לצאת מחוריהן, והפה שלה היה משוך אחורנית לגעירה מלכותית. "לך לעזאזל, מיליונר מזדיין!"

הוא שתק ובהה בה למספר רגעים, פשוט בולע את המראה המדהים הזה בעיניו. לעזאזל, היה אפשר לקרוא לו אמן באיזשהו מקום. אחרי הכל, הוא יצר יצירת אמנות. הוא אפילו צבע אותה והכל, והיא זזה ונשמה מעצמה.

"...אגב, מה אתה," היא הנמיכה אוטומטית את קולה והכעס על פניה קצת התרכך, שעה שכמעט לחשה לעברו. "מיליארדר?"

הוא מצמץ לעברה מספר פעמים בהלם מהרוגע הפתאומי. "מיליונר."

"אתה המיליונר הכי טיפש אי פעם." היא הניחה יד אחת על החזה שלה ונאנחה בתיאטרליות לפני שהנידה בראשה לשלילה פעם אחר פעם ונשפה מתחת לאפה: "כל כך עצוב."