My new life || החיים החדשים שלי

פרק 8

״אני מצטער, אני שותה יותר מידי במסיבות והרבה פעמים אני לא שולט במעשים שלי״ הוא אמר מעט במבוכה.

״זה בסדר, זאת היתה אשמתי שפעם ראשונה שתיתי במסיבה בלי לדעת איך זה ישפיע עליי״ הורדתי ממנו את האשמה. תכלס זאת אך ורק אשמתי, וכמו שהתנשקתי איתו ככה זה היה יכול להיות עם מישהו אחר.

״פעם ראשונה ששתית היה לפניי פחות מחודש? וואלה נדיר למצוא בנות כמוך...״ הוא שוב חייך את החיוך המושלם.

״צריך לדעת לחפש״ אמרתי והבטתי בנוף שהיה מולנו.

השעה היתה כבר מאוחרת והגיעה השעה בה השמש שוקעת. השמיים היו ממש מיוחדים היום ויכולנו לראות את כל העיר מהגג למרות שהוא היה רק בגובה של שתי קומות.

״אולי נראה אם יש פה מדרגות חירום?״ הצעתי. אנחנו לא יכולים להתקע בגג הזה לנצח.

״ככה את בורחת ממני?״ הוא שאל.

״מה? לא, פשוט חשבתי..״ התחלתי לומר.

״סתם צחקתי״ הוא קטע אותי וחייכתי. אני לא מכירה אותו מספיק בשביל להבין אם הוא צוחק או רציני.

״בואי נבדוק״ רועי אמר וקם, מנער את בגדיו מאבק שהצטבר עליהם בזמן בישבנו. הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לקום, קמתי כשאני אוחזת בידו ולפתע מעדתי.

כמעט נפלתי (לא מהגג, על הגג עצמו) אך למזלי רועי תפס אותי.

׳איזה מטומטמת את!׳ התת מודע שלי צעק לי.
הינו קרובים מתמיד, וריח הבושם הגברי שלו מילא את אפי. זאת החולשה הכי גדולה שלי.

עשינו סיבוב בגג הגדול למשך זמן קצר.

״הנה!״ רועי צעק לי מהקצה השני של הגג-כל אחד חיפש במקום אחר. ראיתי שהוא מצא מדרגות חירום ונאנחתי בהקלה. הייתי בטוחה שנשאר שם לנצח.

אני מודה שקצת פחדתי כשראיתי את הגובה שאני צריכה לרדת-2 קומות וחששתי ליפול.

אך במהרה סילקתי את הפחדים שלי וירדתי במדרגות ראשונה ורועי ירד אחריי. ירדנו במדרגות בזהירות, יורדים חזרה לקרקע.

״בואי נלך לספריה ונקח את הטלפונים ואת התיקים שלנו״ רועי הציע ולפתע נזכרתי שהטלפון שלי לא איתי.

נכנסנו למבנה בית הספר הענקי שהיה נראה מפחיד בחושך, הלכנו לספריה ולקחנו את הטלפונים ואת הילקוטים שלנו.

ראיתי שיש לי מיליון הודעות ושיחות שלא נענו, בעיקר מההורים שלי ומחברות. שיט, אמא שלי עומדת לרצוח אותי.

הבטתי ברועי וראיתי שגם הוא משלים פערים בטלפון שלו מהשעות האחרונות, ואני בטוחה שהרבה יותר אנשים דאגו לו מאשר כמות האנשים שדאגו לי.

——————

״איך את חוזרת הביתה?״ רועי שאל אותי כשירדנו מהספרייה והגענו שוב לכניסת בית הספר הריק.

״אני אלך ברגל״ אמרתי. מה עוד יש לי לעשות? בבוקר זאת הליכה של עשר דקות אם אני ושקד הולכות בדרכי קיצור, אבל בלילה אין מצב שאני אלך לבד בסמטאות החשוכות. אז זאת הליכה של כמעט חצי שעה.

״נראה לך? את בטח גרה ממש רחוק מכאן. אני ארכיב אותך על האופניים החשמליים שלי״ הוא אמר.

״זה בסדר, זה לא כזה רחוק״ אמרתי. לא היה נעים לי לטרטר אותו עד לבית שלי ואז לחזור לבית שלו, אנחנו בקושי מכירים.

״אני לא שואל אותך״ הוא אמר והוציא מהילקוט שלו מפתח לשרשרת שחיברה בין האופניים החשמליים שלו לבין עמוד הברזל.

הוא פתח את המנעול באמצעות המפתח ועלה על האופניים.

״תשבי מאחוריי״ הוא אמר, והבנתי שהוא לא יוותר לי.
עליתי על האופניים וישבתי מאחוריו, וחיבקתי אותו מאחורה כדי לא ליפול.

רועי התחיל לנסוע ואני כיוונתי אותו לאן לנסוע כדי להגיע לבית שלי. הרוח העיפה את שיערי אחורה, וזה היה רגע מושלם בשילוב הריח הממכר של רועי שלא יכולתי להתעלם ממנו.

הנסיעה עברה בשתיקה, ולאחר פחות מעשר דקות הגענו לבית שלי.

״ביי, תודה רבה על הטרמפ״ הודתי לו וירדתי מהאופניים בזהירות, נזכרת שלפניי פחות משעה כמעט נפלתי מול העיניים שלו. לא חסרות לי פאדיחות, אז עדיף שלא יקרו עוד.

״בכיף״ הוא אמר וחייך. חייכתי אליו חזרה ונכנסתי לבניין בו אני גרה. זה ערב שאני לא אשכח בזמן הקרוב.