The list

0.2

-6:30-
"I said, Rule Number 1: To Be A Boss-Ass Bitch
Never let a clown nigga, try to play you"

השעון מעורר שלי צלצל. אני אוהבת את השיר הזה ולכן הוא מעיר אותי כל בוקר, זה סוג של ההמנון שלי - איך להיות כלבה חסרת מעצורים שלא אכפת לה מה אחרים חושבים עליה.

קמתי בעייפות, צחצחתי שיניים, וירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר. "בוקר טוב מתוקה, הכנתי לך מקושקשת כמו שאת אוהבת ויש לך גם צנימים וסלט עם טונה האהוב עלייך" אימי אמרה ונשקה לראשי. אוי איך שאני אוהבת אותה!

אמא ואבא שלי מנהלים משרד פרסום מאוד גדול במרכז העיר, ולכן מצבנו אמיד מאוד. זה לא תמיד היה ככה, אבל לאחרונה הם התחילו לנהל עוד משרד פרסום ולכן עברנו מסטטן איילנד לניו יורק , לא שאני מתלוננת כן? יש לנו פנטהאוז ענקי ונהג צמוד! (ה.כ - הסיפור מתרחש באמריקה, והמשפחה של דבי עברה ממחוז במדינת ניו יורק בשם סטטן איילנד לניו יורק העיר כדי להיות יותר במרכז)

"אין עלייך מאמו" נישקתי אותה ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי. עליתי למעלה להתאפר, נלך על איפור טבעי היום עם אודם ורדרד. הפרחתי לעצמי נשיקה דרך המראה שבשידת איפור שלי וחייכתי, אני נראית די טוב, החמאתי לעצמי.

סלסלתי את השיער ושמתי את האאוטפיט שלי להיום (תמונה למעלה), בתקווה שאף מורה לא יעיר לי על הגופייה הצמודה.

אריק הנהג שלי הסיע אותי לבית ספר וכל הדרך סיפר לי על ביתו שמתחילה היום את כיתה א'. אני אוהבת את אריק אך לפעמים הוא מעט.... מזבל בשכל. אני לחוצה, כל כך הרבה דברים קרו לי במקום הזה, מה עם אני אזכה לשידור חוזר השנה? מה אם אני אחזור להיות אותה נערה דחויה שמנה ועלובה?

לא דבי תתעשטי על עצמך! את לא אותה דבי הדבה! דבי הדבה מתה!! את יפה, מלאת בטחון, חברותית, מצחיקה, זה בכיס שלך. "הגענו" אמר אריק בחיוך. הודתי לו ויצאתי לחצר הגדולה. אותה חצר גדולה שבכיתי בה כל יום אחרי בית ספר..

"וואו!" פנה אליי בחור עם שיער שחור ועיניים שחורות, מעט גבוה. "סליחה?" שאלתי "את נראית כמו החברה הבאה שלי" קרץ ונשק לידי. "מקס סוואן" הוא חייך את החיוך המפגר שלו.. "דבי לורנס" חייכתי חיוך מזויף. הוא באמת לא זיהה אותי? זה הולך להיות כיף יותר משחשבתי...

מקס לא השתנה כלל, אותו חיוך, אותו גובה, רק סימני אקנה פה ושם שהצביעו על בעיית עור שנפטר ממנה. "את חדשה פה?" שאל והלך איתי לכניסה, "כן, עברתי לניו יורק לא מזמן" "איזה כיתה את?"
"יא' 2" עניתי ביובש והמשכנו ללכת, ואני רק חיפשתי בעיניי את הכיתה, או מישהו מוכר, בעדיפות לדניאל... "איזה קטע גם אני! יהיה לנו ממש כיף!!" כן מקס, יהיה לנו מאוד כיף, פשוט לא כמו שאתה חושב..

"מקס!" שמעתי קול מוכר, אוי לא.. רק לא הוא..

■ 2014, חטיבת תיכון גרייסון■
"הוא כל כך מושלם דניאל!" אמרתי ובהיתי בדילן, הוא צחק עם חבריו ונראה צמוד למדי לג'סיקה, אולי הם בקטע? אולי הם אפילו זוג?

"אז תלכי אליו, תזמיני אותו לצאת!" עודדה אותי דניאל בעודה מכרסמת את כריך החביתה שלה, "הוא בחיים לא יסכים! הוא ... נראה ככה ואני.. תסתכלי עליי" אמרתי ביאוש. דניאל שמה את ידיה על כתפיי ונענעה אותי "דבי, אם לא תנסי לא תדעי!! לכי אליו! מה כבר יש לך להפסיד?!" דניאל צודקת, מה באמת כבר יש לי להפסיד?!

"אממ דילן? אפשר לדבר איתך דקה בצד?" הלכתי לחבורתו שהסתכלה עליי וצחקקה. דילן עזב את חבורתו והלך איתי לצד. "אממ... תראה דילן, אני די מחבבת אותך, כלומר די הרבה, ותהיתי אם תרצה אולי.. לצאת איתי? לדייט?" אמרתי. הוא שתק. זה סימן טוב? רע? שיענה כבר, המתח הורג אותי.

לפתע הוא התחיל לצחוק, בהתחלה צחוק קטן ואז הוא התפקע מצחוק, "את באמת חושבת שבחור כמוני יצא עם בחורה כמוך?! תסתכלי על עצמך!" הלב שלי הרגיש כאילו מישהו שבר אותו עם פטיש "היי חבר'ה, אתם לא תאמינו, דבי הדבה מאוהבת בי!!" אמר לחבורתו וכל החבורה צחקה.

רצתי לשירותים ובכיתי, בכיתי כל המשך יום הלימודים, יום יבוא והוא ישלם על זה..

■ 2018, תיכון גרייסון ■
"איפה אתה אחי עוד 2 דקות צלצול" דילן אמר ורק עכשיו קלט אותי. "היי, את חדשה כאן?" אמר וחייך אליי. הלב שלי החסיר פעימה, אולי זה גדול עליי כל עניין הנקמה הזה?

לא. אני לא מוותרת. "כן, היי אני דבי" אמרתי ולחצתי את ידו וחייכתי את החיוך המקסים שלי. הוא בהה בי. "אני מכיר אותך דבי,"

אוי לא. אוי שיט. הוא זהה אותי?!

____