The list

2.0

"אני מצטערת! אני ממש מצטערת!" אמרתי בלחש נבהלת. מה קרה כאן עכשיו?! אני בגדתי בדילן! בגדתי בחבר שלי!! אני כל כך מאוכזבת מעצמי שנתתי לזה לקרות.

"אני מנשק כל כך גרוע?" שאל אוסטין בשעשוע והחל לשחק ברוכסן של מעילו מתוך מבוכה, נמנע מלהסתכל עליי. אוסטין נחמד, יש לו עצות טובות, הוא נראה ממש לא רע, אבל לי יש חבר, שיפגע מאוד אם הוא ידע על זה שבהזדמנות הראשונה שהייתה לי נישקתי מישהו אחר.
"אתה בחור נפלא, באמת, אבל זאת הייתה טעות, יש לי חבר ואני אוהבת אותו, אני מצטערת" הלכתי מהספסל בתחושה של עצבים, עצב, וסחרחורת.

איך אני מספרת את זה לדילן? איך פגעתי בו ככה? זה הדבר היחיד שמסתדר בחיים שלי וגם את זה אני הורסת, אני לא יכולה עם עצמי יותר. נכנסתי הביתה ותליתי את מעילי על הקולב והנחתי את המטריה על השיש, אמרו שיהיה גשם בימים הקרובים, אז אני רוצה להיות מוכנה. היו סירים על השיש של התבשיל האהוב עליי, נקניקיות ותפוחי אדמה, שאני אוכלת פעם ב בגלל הדיאטה, ועדשים ואורז.

תמיד כשאימי הכינה את התבשיל שאני אוהבת זה היה במטרה לפייס אותי, הם שוכחים שכוחות התבשיל עבדו כשהייתה בת 8, לא כשהם שיקרו לי והסתירו ממני דברים כל החיים.

"דבס?" אימי ירדה במדרגות, "הכנתי את התבשיל שאת אוהבת, בואי נשב לאכול" היא חייכה ברוך. כל כך התעצבנתי שהיא מנסה לשדר עסקים כרגיל שלא עניתי. פשוט התיישבתי. היא קראה לאבי שירד עם עיתון בידו, העיגולים מתחת לעיניהם של הוריי הצביעו על כך שהם לא ישנו כל כך בלילה הקודם.

הארוחה עברה בשקט, אף אחד לא רוצה לדבר על הפיל בחדר, על הפצצה שהתפוצצה בליל במסיבה. החזקתי את העצבים שלי בפנים, מתאפקת לא להגיד מילה על ניקול. "טעים אה?" אימי שאלה אותנו ואבי הנהן באיטיות להסכמה, "מה זה עדשים?" "טוב די אני לא יכולה ככה יותר" קטעתי את אבי והנחתי את הסכום שהחזקתי בידי.

"אתם רוצים לספר לי למה ידעתם שהבחורה שהתעללה בי בחטיבה היא אחותי ושתקתם?" צעקתי והדופק שלי עלה, "מותק על מה את מדברת?" אימי החליפה מבטים עם אבי ושאלה בקול רגוע שרק הרתיח אותי עוד יותר, היא משחקת אותה ראש קטן?!

"על ניקול וייס! הבת שלכם!! מכירים?!" צעקתי.