The list

1.4

פתחתי עיניים.
תקרה.
מיטה.
אני בחדר שלי.
אני מנסה לזוז אבל הגוף שלי מרגיש כמו קלמנטינה,
למה הוא מרגיש כמו קלמנטינה?!

"דבס?" אימי פתחה את החדר ונראתה שמחה לראות אותי ערה, אולי היא קיוותה ששכחתי מה קרה אתמול, אך לא שכחתי אפילו לא מילה, הם הסתירו ממני אחות גדולה, הם נתנו לי חיים טובים ואותה הם פשוט זרקו כאילו היא חיתול משומש, אני לא מאמינה שהם עשו דבר כזה.

"כואב לי כל הגוף" זה הדבר היחיד שהצלחתי למלמל בשקט, לא רציתי לדבר איתה, לא רציתי לדבר עם אף אחד. "את עברת התקף חרדה קשה והתעלפת" היא התיישבה לידי וניסתה ללטף אותי ברוך, כמו שהייתה עושה פעם, אך אני סילקתי את ידה. "אני רוצה לראות אותה" לחשתי.

"מה?" אימי הופתעה. "מה ששמעת. אני רוצה לראות את אחותי." אמרתי בחוצפה וניסיתי לקום מהמיטה אך ללא הצלחה, אימי ניסתה לייצב אותי בחזרה למיטה. היא רק שתקה, ואני ידעתי למה היא שותקת. "היא לא יודעת עליכם נכון?" נאנחתי, "היא יודעת, היא פשוט לא רוצה שום קשר איתנו. היא גרה בקצה השני של העיר האמתי, ניסינו ליצור עימה קשר אבל היא פשוט לא מוכנה לשמוע" אני מבינה למה, רציתי להגיד אבל לא היה לי כוח..

אימי נשארה קצת ליד מיטתי אך כשלא עניתי לשאלות שלה האם אני בסדר ומה קרה אתמול היא מלמלה שאני בטח עדיין עייפה ויצאה מהחדר. הסתכלתי על הפאלפון שלי, 10 שיחות שלא נענו מדילן, 2 שיחות שלא נענו מג'סיקה, 2 שיחות שלא נענו ממקס.

אין לי כוח לענות להם, אין לי כוח לאף אחד. איך החיים שלי התהפכו ככה? מסתבר שיש לי אחות שלא ידעתי עליה בכלל, אני חוזרת להרגיש דברים לדילן שכל כך פגע בי, כל המפגש הזה עושה לי רע, לא הייתי צריכה לעבור לכאן.

הסתכלתי בפאלפון שוב, הבטתי בתאריך, 18.4.17. חייכתי חיוך מריר, היום לפני 4 שנים, התחלתי להשתנות, החלטתי שאני נוקמת, מחזירה לכל הרעים, לא נותנת שום הזדמנות לאהבה, נהפכת לחזקה ומשופרת כי לולא אימי שמספרת לי את הדבר האירע לה בחטיבה ביום ההוא, סביר להניח שהייתי פוגעת בעצמי.  בנקודה הזו הייתי כל כך חלשה, רציתי להיעלם, וגם עכשיו אני די רוצה להיעלם, כלום לא השתנה אה?

יצאתי מהחלון, למרות שכל גופי כאב, החלון בחדרי לא נמוך מן הקרקע כי אנחנו גרים בקומה ראשונה, נחתתי בשביל הגישה המוביל לביתי לא לפני שלקחתי אוזניות ויצאתי. שמתי שירים מרגיעים, עצובים, והתחלתי ללכת. לא יודעת אפילו לאן.

"הגיע כבר בחור, עם לב מזהב,
שהבטיח שיצבע לה בשחור את הלבן.."

שמעתי צבעים של גל ווין, השיר הזה תמיד מרגיע אותי (ה.כ- קישור למעלה, זה מוסיף תנסו)

והיא אומרת שאצלה הכל שחור ולבן, ואיך כולם צבועים כשמדובר באהבה..."

כל כך נכון! אני לא מבינה למה אני כל כך מטומטמת שהרשתי לעצמי להתאהב בדילן הטיפש הזה, גם אז וגם עכשיו, הוא כל כך פגעו בי, הם כולם כל כך פגעו בי, ומגיע להם לשלם על זה, אבל האם כל הבלאגן בחיי שווה את זה?

התיישבתי בפארק השכונתי שדי רחוק מהבית שלי, וואו הלכתי הרבה. כבר עוד מעט ערב והפארק המלא במשפחות עם עגלות, ילדים קטנים שמשחקים בכדור וזקנות מרכלות החל להתרוקן ונשארתי רק אני והמוזיקה.

הרגשתי מישהו נוגע לי בכתף. נרתעתי לאחור. "דילן! הבהלת אותי" בדיוק הבנאדם שלא רציתי לראות עכשיו, אני מנסה לעשות לי סדר במחשבות ואתה מפריע לי כאן, אידיוט.

"לא התכוונתי להבהיל אותך" חייך חיוך יפה והתיישב לידי. באיזה רשות אתה מתיישב?! חשבתי בלב. "תקשיבי, רציתי לדבר איתך על משהו..." "אתה לא צריך להסביר זה בסדר," קטעתי אותו, "אין ביני לבינך כלום ואתה עם ג'סיקה והאמת היא שזה אפילו מצוין מכיוון שאני חברה של ג'סיקה ואני לא רוצה לפגוע בה ו..." (שקר) "דבי, את לא בכיוון אפילו" קטע אותי גם.

הבטתי בו במבט מבולבל. הוא נשך את שפתו כאילו יש לו משהו להגיד אך הוא לא אומר אותו, ורק כעת שמתי לב שהוא עושה את זה, זה ממש חמוד.

"אני אוהב אותך דבי ליוויס, עוד לא הבנת את זה?"

הלב.
שלי.
נעצר.
-------------
היי מושלמים שכמותכם! קודם כל חשבתי שתשמחו לדעת שהגענו לאלף צפיות על הסיפור וזה כל כך מרגש אותיייייי!! אני אוהבת אתכם!

מי שלא הבינ/ה דבי ליוויס הוא השם משפחה האמיתי של דבי שאיתו היא הייתה מזוהה בחטיבת הביניים כשכל ההצקות והבריונות קרתה, כשהגיעה לתיכון שוב, היא החליפה את שם משפחתה לדבי נלסון כדי שלא יזהו אותה. מקווה שאתם מבינים את הרמז ובשוק כמוני כרגע(;

ובהצלחה לכל התלמידים שחוזרים היום לבית ספר, אני מתחילה תיכון אמל'ה!!! אמן שהשנה תהיה השנה הכי טובה בחיים שלכם, ושתצליחו בכל מה שתרצו.

נתראה ביום רביעי (::::