The list

2.3

"בייב?" דילן קרא לי מבעד לדלת. חיכיתי שתי שניות ולבשתי על עצמי את החיוך הכי מזוייף שלי. "כן?" חייכתי בתום והתקרבתי אליו. "נמשיך מאיפה שהפסקנו?" הוא חייך חיוך ערמומי והתקרב אליי והחל לנשק את צווארי. בחילה עטפה את גופי וכל מה שרציתי היא לבעוט אותו ממני, אך הייתי חייבת לשחק את המשחק. "אני חייבת ללכת" אמרתי מתרחקת ממנו מתחילה ללבוש את בגדיי. על פניו מבט מבולבל ושואל ואני מכפרת את הג'ינס שלי.

"אנחנו מארחים משפחה בערב, אני צריכה להיות שם" זרקתי איזה תירוץ ובאתי לצאת. הוא החזיק בידי. "הם יכולים לחכות" חייך שוב והחל לנשק את צווארי. איך הוא אומר עליי את כל הדברים המזוויעים האלה ואז מץנהג כאילו כלום לא קרה, זה מחרפן אותי!! הרחקתי אותו ממני. "אני ממש צריכה ללכת" אמרתי בקול די תוקף ויצאתי מהבית.

רצתי הביתה. הרגשתי כאב לא מוסבר בבטן ובלב, איך נתתי לו לשחק בי ככה?! שוב!! אני כל כך מפגרת. למה כל העולם נגדי?! מישהו אוהב אותי בכלל?!

חזרתי הביתה וזרקתי את התיק על השולחן, רצתי למטבח. הוריי כנראה ישנים מה שמצוין לי כי אין לי כוחות נפשיים להתמודד איתם כרגע. הוצאתי עוגה מהתנור, זאת הייתה עוגת שוקולד עם ציפוי שוקולד מריר וחטיפי 'קליק' עליה, היא נראתה מגרה מאוד. אמא שלי אפתה אותה לארוחה בעבודה, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי.

אכלתי, עוד פרוסה, ועוד ביס, ועוד אחד, התנחמתי בדבר היחיד ששם בשבילי תמיד - אוכל. הרגשתי פרה, אבל הייתי בהתקף, אני לא יכולה להפסיק.

ואחר כך גם צ'יפסים, ועוד ביסלי, וגם פיצה, הכל ביחד, אני שמנה, אני מכוערת, אני לא שווה מספיק.
אני שמנה, אני מכוערת, אני לא שווה מספיק.
אני שמנה, אני מכוערת, אני.. "מה את עושה??" שמעתי קול.
--
היי חברים, לא כתבתי לכם המון זמן, סליחה על זה. פרק קצר אבל מאוד משמעותי בשבילי כי הוא מוקדש לכל מי שמרגיש שהוא לא אהוב, שהוא לא חשוב, שאם הוא לא מתאים לתבניות של החברה אז הוא לא בסדר. אתם בסדר, אתם יותר מבסדר. תמיד תזכרו שאני אוהבת אתכם ושזה בסדר גמור להיות מי שאתה ולהראות כמו שאתה רוצה, גם אם זה לא מתאים למה שכולם משדרים לך שאתה צריך להיות, כי מי מגדיר מה זה טוב ולא טוב או נכון ולא נכון?!
ואם אתם מרגישים שאין טעם לחיים או אין מי שמבין אתכם, אל תישארו עם התחושות האלו לבד, תפנו למבוגר שאתם סומכים עליו, או שתכתבו לי בפרטי ואני אהיה שם בשבילכם, אני מתכוונת לזה.