The list

2.4

אמא שלי עמדה בפתח המטבח בפרצוף המום. היא ניגשה אליי וחטפה את מגש העוגה ממני. "אחרי כל העבודה הקשה שלך להוריד במשקל זה מה שאת עושה?!" אמרה ספק מאוכזבת ספק המומה. הסתכלתי עליה ופשוט פרצתי בבכי.

הוצאתי הכל החוצה, דילן, אמה, דניאל, אוסטין, כל מה שקרה, הכל יצא בבכי הזה. הסתגרתי לצורת כדור והשענתי את ידיי על ברכיי, הרגשתי ידיים מחבקות אותי. "את הדבר הכי חשוב לי בעולם הזה את יודעת את זה נכון?" היא אמרה בקול שקט. נפלטה לי יבבת בכי שקטה וטיפה מופתעת, הרי לא שמעתי אותה אומרת לי את זה אף פעם, היא תמיד הייתה עסוקה בעבודה שלה. "חשבתי שאחרי שארזה כל החיים שלי יסתדרו, כלום לא מסתדר אמא, כלום לא מסתדר" המשכתי לבכות והיא פשוט ניגבה לי את הדמעות וחיבקה אותי בשקט. מסכנה הרטבתי לה את כל החולצה, אבל פשוט לא יכלתי יותר, החיים האלה גדולים עליי.

"את תהיי בסדר. גם אם נראה לך עכשיו שהשמיים קורסים עלייך את חייבת להאמין שיהיה בסדר דבס, את חזקה, את לביאה שלי" אמא חיבקה אותי חזק ועניתי רק פרצתי בבכי, כבר הרטבתי את חולצתה עם דמעותיי אך לא היה לי אכפת, הרגשתי מוקפת בכל כך הרבה דברים שליליים לאחרונה שברגע שהיא נהגה בי בחום כל הרגשות הצפים פשוט עלו ממני, התחבקנו חמש דקות ארוכות.

"מותק? מה קורה שם?" שמענו את אבי ממלמל מחדר השינה שלהם בישנוניות. "כלום מותק, אני כבר באה" אימי אמרה לו ברוך ולפתע הכתה בי ההכרה שאיזה שתיים וחצי בלילה כבר. איך הזמן עובר ממהר כשנהנים אה?

נתתי לאימי נשיקה על הלחי וחיבקתי אותה חיבוק קצר וחזק, אלוהים כמה שהייתי צריכה את זה. חזרתי לחדר והמחשבות שכל כך ניסיתי להתחמק מהם פתאום עלו לי המחשבות על דילן איך נתתי לו את הלב שלי שוב והוא שיחק בי, איך הייתי כזאת טיפשה, איך רציתי להאמין שמישהו באמת אוהב אותי. בכיתי לכרית שלי שוב. לעזאזל איתו לעזאזל עם התיכון הזה לעזאזל עם התוכנית המטומטמת שלי!

עליתי לחדר ונשכבתי על המיטה, מכריחה את עיניי להעצם ללא הצלחה, שינה מוצלחת כבר לא תהיה לי הלילה. לפתע שמעתי שלוש דפיקות ואז הפסקה ואז עוד דפיקה על הדלת האחורית של הבית שאף אחד לא משתמש בה. ואז הבנתי שזאת יכולה להיות רק מישהי אחת שתדפוק ככה את הדפיקה הסודית שלנו ב3 בלילה.