daddy's girl

31. דאט ביצ'.

אני כל כך אוהבת את ההרגשה של זוגיות חדשה, כשהכל עוד חדש, כשיש מישהוא לגלות,לחקור, כשיש בנאדם להכיר, ההרגשה הזאת של פרפרים בבטן, ההרגשה הזאת, התהיה הזאת של מתי הוא ינשק אותי, מתי תהיה הנשיקה הראשונה שלנו, התהיה הזאת של מתי? מתי הוא יגע בי, ההרגשה הזאת שהכל בוער, הכל חם ואת כבר רוצה להרגיש שפתיים חדשות על השפתיים שלך, את רוצה לדעת מה הטעם שלו, את רוצה לשכב לידו ולא לקום, כי את מפחדת שהוא יעלם, הכל יכול לקרות, בהתחלה של זוגיות, ההרגשה הזאתי של הלא נודע, ההרגשה של מה יהיה מחר, מתי הוא יתקשר, מה הוא חושב עלי, הוא חושב עלי בכלל או שזה רק אני חושבת עליו, ההרגשה הזאת של לקום בבוקר ולחייך מאוזן לאוזן כי הוא שלח לך בוקר טוב, זאת אחת ההרגשות הכי טובות שאדם יזכה לחוות בחיוו , ההרגשה שאת שומעת אותו אומר בפעם הראשונה 'אני אוהב אותך', זאת פשוט הרגשה ממכרת.
ועל כל זה אני עומדת לוותר מחר, בחתונה.

------

השבוע הזה היה שבוע, מתיש, מעייף, קשה, ולחוץ, אבל מחר הכל יסתיים.
אחרי חודשים של עבודה יש לנו יום אחד חופשי לפני החתונה, יום אחד לבלות כזוג מאורס, כי מחר נהיה זוג נשוי.
אני מתעוררת ומתחילה את היום בשתיים וחצי בצהריים, אני יורדת במדרגות, כרגיל, לשולחן ערוך מלא במאכלים האהובים עלי, "בוקר טוב", ארז אומר בקולו הצרוד גורם לי לנשוך את שפתי, "בוקר טוב ביבי", אני אומרת מתקרבת לשולחן האוכל עוצמת את עייני ומתענגת מהריחות, "זה שקשוקה שאני מריחה?", שאלתי נאנחת ומלקקת את שפתי, ארז הנהן והעלה חיוך על פניו, החיוך הזה. גאד החיוך הזה. היתי מוכנה לוותר על הכל בשביל להתעורר כל בוקר לצד החיוך הממכר הזה.
ארז התקדם לכיווני, תפס בירכי הצמיד אותי לקיר ונשך את שפתיו ברעבתנות, "אמרתי לך היום כמה אני אוהב אותך?", ארז שאל לא מחכה לתשובה והצמיד את שפתינו, שפתיו שרברבו על שפתי והעמיקו את הנשיקה, הוא ירד לצווארי וסימן אותי, גורם לגניחה לחמוק מפי, "ד-דאמ ארז, לא עכשיו", אמרתי לו יודעת שאני כל כך רוצה אותו, אני מתגעגעת לגוף שלו, לריח שלו, למגע שלו.
"אני אפסיק, אם תגיד לי להפסיק ", הוא אומר מוריד את ידו למפסעתי,"ת-ת-", הוא מוריד את ידיו ממני מחכה שאני אסיים את המשפט. "גאד,תמשיך כבר", אני אומרת חושקת למגע גופו, הוא מעלה את ידו למעלה מתגרה באיברי, משגע אותי, הוא יודע מה אני אוהבת, הוא נושף על צווארי גורם לי לגנוח, הוא מעלה את ידו עוד מעלה ומעביר את אצבעו על איברי המגורה,
"את כל כך רטובה פרינסס", ארז אומר בקולו המחוספס, גורם ללחיי להאדים, הוא מצמיד את ירכיו אלי, גורם לי להרגיש את זקפתו הקשה, אני רוצה אותו. כאן ועכשיו.
הוא מוריד את ידיו ממני ומלקק את אצבעו, גורם לפתמותי הזקורות להופיע מבעד לחולצה, הוא מנתק את שפתינו וחוזר להתיישב במקומו, "איך ישנת?", הוא שואל מתעסק באוכל שעל הצלחת שלו משאיר אותי צמודה לקיר המומה ומגורה כל כך.

-----

"לא!", אני אומרת בקול ילדותי ומשלבת את ידי בפרצוף חמוד, "אני רוצה גם כלב", קראתי לקראת ארז שנשאב לצחוק מתגלגל כבר מזמן, "טוב דארלינג, את תקבלי מה שאת רוצה, ביום שהצעתי לך נישואים אני הבטחתי לך הכל בשביל שתהיה מאושרת, אז אם כלב זה מה שאת צריכה, כלב זה מה שתקבלי", ארז אומר ונושק למצחי, את אחר בצהריים העברנו בצפייה בסדרה שלנו ובתכנונים לעתיד.
"אני רוצה שנחיה בבית קרקע גדול, עם גינה.
בגינה תהיה נדנדה לילדים שלנו, סטאר, וליסה.
ותהיה גם פינה שנגדל שם ירקות, הבית יהיה גדול, יהיה לסטאר ולליסה חדר משותף ולנו יהיה חדר גדול בקומה השניה עם חלון זכוכית שמשקיף כל הנוף הירוק שבחוץ, יהיה גם חדר אורחים גדול בקומה הראשונה, אנחנו נחיה באיזור כמו קיבוץ, איזור שבו כולם מכירים את כולם, כולם חברים של כולם, אני ילמד את סטאר לרכוב על אופניים בשבילים ישהיו מפוזרים בין בית לבית, בזמן שאת תעמדי בפתח הבית ותראי את ליסה גדלה לנערה יפיפיה, כמו אמא שלה, יהיה לנו סוס, ואולי גם פרה, וכמובן אי אפשר לשכוח כלב, לברדור גדול.", "אנחנו נהיה מאושרים", ארז אומר ומצמיד נשיקה ארוכה לשפתיי, "אני מבטיח לך, את עוד תראי"..
"סטאר.", אני אומרת עסוקה במחשבותי וארז מצחקק כלא מבין, "אני אוהבת את השם הזה", אמרתי וארז רק מניד בראשו, מחייך ונאנח, "אני אוהב אותך לוריאן, את אפילו לא יודעת כמה".
הערב הגיע ואיתן גם הבחילות כאבי בטן וההקאות, לא החלק האהוב עלי בלהיות בהריון.
"אוף.. ממש רציתי ללכת! סליחה בייב", אני אומרת ומשפילה עת ראשי, "זה בסדר לאב, אם אנחנו לא יכולים ללכת למסעדה, אין שום סיבה שבגללה המסעדה לא יכולה לבוא אלינו", ארז אמר מחייך ושוב גורם לי לשקוע בחיוכו המהפנט, דאמ.
"מה את רוצה?", ארז אמר והלביש על גופו החסון את מעילו השחור, הוא הכניס לכיסו את המפתחות וחבש את הנעליים האהובות עליו, "אממ, אני רוצה את הרביולי", אני אומרת לאחר מחשבה ממושכת, "רוזה?", ארז אמר כשהתעסק בטלפון שלו, "כן, תודה בייב, איי לאב יו", אמרתי צופה בו יוצא מין הדלת הראשית, נצמדתי לחלון ובהיתי באהוב שלי מתרחק.

"הכל בסדר בייב?", התקשרתי לארז מודאגת מהשעה, "כן פשוט יש פה עיכוב בתור וגם התחבורה עכשיו נוראית", ארז אמר כששמעתי קול של גבר בערך בשנות ה30 לחיווי קורא, "ארז בראון",
"לאב, קוראים לי, אני צריך ללכת, אני תכף בבית", ארז אמר וניתק את השיחה.

--------

עברו שעתיים, שעתיים מאז אותה השיחה. ארז היה אמור לחזור כבר, או להתקשר אלי להודיע לי שהוא מתעכב, הוא לא עונה לטלפון שלו מה שמעוד לא אופייני לארז ואני רשמית מודאגת,
"911 איך אפשר לעזור?", עונה לי גברת נחמדה בטלפון, "כן. אממ.אני חושבת שחבר שלי , ארוס שלי, נעדר. כאילו, הוא לא חזר הביתה כבר שלוש שעות מה שמאוד לא אופייני לו, והוא לא עונה לטלפון, ו--", "גברתי", הגברת קטעה אותי באמצע, " נעדר, זה יותר מ24 שעות, לא שלוש שעות, אולי נגמרה לו הסוללה או משהו כזה, הוא כבר בן אדם מבוגר תתני לו חופש, שלוש שעות הוא הולך והוא ' נ ע ד ר' יש לנו מקרים רצינים לטפל בהם, סליחה ויום טוב גברתי", הגברת אומרת ומנתקת את הקו בחוצפה, דאט ביצ.