daddy's girl

32. 'נ ע ד ר'

אני יושבת ואני מחכה, וככה עוברת לה עוד שעה.
עוד שעה ועוד שעה וסך הכל עברו להן 7 שעות, השעה 2 וחצי בלילה והוא עדיין לא חזר, המשטרה לא מוכנה לקבל את השיחות שלי ולי אין מה לעשות חוץ מלהכנס לרכב ולחפש אחריו.
לבשתי את מעיל הפרווה המחמם שלי השארתי פתק על השידה למקרה שיחזור לקחתי את המפתחות של האוטו ויצאתי.
הסתובבתי ברחבי העיר מחפשת אחר האוטו האדום של ארז בדקתי במסעדות מוכרות, ליד בתי הספר, ליד שאר הבתים בשכונה, שאלתי כמה עוברי דרך והוא לא נמצא בשום מקום.
עברתי ליד שתי גינות קרובות, בכל מקום אפשרי יש רק מקום אחד בעיר שבו ארז יכול להיות, ואם הוא שם אז הוא רשמית נעדר, נחטף תקראו לזה איך שתקראו לזה אבל אני אהיה מודאגת, מאד.
נסעתי עם האוטו באיטיות ברחוב פינתי נטוש ליד הפאב העירוני ושום זכר לארז לא נמצא גם שם, יצאתי מהרכב והתיישבתי בספסל מבודד, "ארז!", קראתי לאוויר ושום תשובה לא נשמעה באופק, רק הדמעות והיבבות שלי הפיקו צליל, "בבקשה תחזור אלי לאב, אני לא רוצה לאבד אותך..", אמרתי נסחפת לתוך זרם הדמעות ועד מהרה נסחפת אל תוך שינה עמוקה.
התעוררתי לתחושת החום של קרני השמש על פני, "א-איפה.. אנ-", ניסתי להוציא מגרוני הצרוד אך ללא כל הצלחה, פתחתי את עיני מתפלאת לראות שאני לא בבית, אני על ספסל באמצע העיר.
אני מסדרת את מעילי ומחפשת את המפתחות שכנראה נפלו מתחת לספסל כשנרדמתי, אני נכנסת לאוטו ומתחילה את הנסיעה לכיוון הבית.
"911 איך אוכל לעזור", אותו הקול מאתמול עונה לשיחתי ואני לא יכולתי להיות מאושרת יותר, "שלום.", אמרתי מנסה להסתיר את הכעס בקולי, "ארוסי, שהיום אמור להיות בעלי, נעדר.", שמעתי אנחה מהצד השני של הקו והכעס גבר עלי, "תראי גברת, אני אומרת לך שהוא נעדר, עברו עשרים וארבעה שעות והוא לא הגיע הביתה, הוא לא עונה לטלפונים, והוא לא נראה בשום מקום בעיר, והיום יום החתונה שלנו ואני דואגת לו, את יכולה בבקשה לעשות משהו ולהוציא ניידת לחפש אחריו?!", אמרתי מרימה את קולי מעט, "טוב גברתי נשלח ניידת, מה הכתובת אמרת?", האישה עונה לי ביאוש ואני נאנחת בדאגה, "אמילטון 23", "טוב, אנחנו כבר נדאג שתגיע אליך ניידת", היא עונה ופעם נוספת מנתקת לי את הקו.
עוברת עוד שעה ושום תשובה לא חזרה, לא מארז ולא מכוחות המשטרה, החתונה היא עוד שישה שעות ואם לא יקרה נס עד אז אין חתן וכנראה שגם אין כלה, או חתונה בכללי.

אני נועלת נלי ספורט ויוצאת להליכה, מה שאני עושה כל פעם שאני צריכה לחשוב.
אני הולכת בשכונה עוברת בשדרה הקרובה וכמה צעדים בודדים לפני הכניסה לפארק אני רואה בזווית את המכונית האדומה שאני מחפשת, אני מעקמת את פני בבלבול, "איך. איך המכונית של ארז הגיעה לפה?", אני ממלמלת לעצמי.
אני נכנסת לבניין סמוך, אני עולה קומה, קומה ומתחקרת דייר, דייר ואף דייר לא הועיל לי כלל, אני בודקת את סביבת הבניין ולאחר שאני לא מוצאת כלום אני עוברת לבניין היחיד הקרוב באיזור, הבניין גבוהה נדמה היה כבן בערך שבעה קומות, הבניין ישן, מתפורר ובניגוד לסניין הקודם לא היה בו מעלית.
אני גוררת את עצמי במעלה כל המדרגות בכבדות עד שאני מגיעה לקומה האחרונה.
הכל חשוך, והכפתור של האור לא עובד, הקירות מתקלפים והדלת רעועה וישנה, אני דופקת בדלת ואין מענה רק חריקה קלה של הדלת, הדלת נפתחה ואפשרה לי רק מבט חלקי למקום האפל, "ש-שלום?", אני שואלת מנסה להסתיר את הפחד בקולי, אני פותחת את הדלת מנסה לא לייצר יותר מיד רעש, אני מסתובבת בחדר כניסה ובוחנת את הבית היטב, הכל חשוך ויש רק חריץ אור קטן שמבצבץ מבין דלת שמובילה כמובן, כמו בכל סרט אימה טוב.. למרתף,
ואני, לא חשבתי פעמיים וירדתי למטה.