השבויה הקווקזית הסדרה 2: אהבה זה רק משחק

פרק 17: בחירה נכונה

•אלאור P.O.V•
השמש הנעימה של שעות אחר הצהריים האירה את הכביש, החנתי את הרכב בנחת מול הבית של הוריי. נכנסתי לי בנחת כשצחוק מתוק ילדותי נשמע בחדר. צעדתי עייף כשהרגשתי גוף קטן מזנק עליי.
"אבא! התגעגעתי עליך." קול קטן של ילד אמר לי. ראיתי דמות קטנה יפיפייה עיניה כחולות מסתכלים עליי שיערה שתני. ליטפתי את שיערו מרגיש נחת ליטפתי את הילד הקטן.
"איפה אמא?" שאלתי את הילד בחיוך שובב.
"אמא במטבח מכינה ארוחת ערב." הוא אמר לי צעדתי לכיוון המטבח רואה דמות עומדת עם הגב אליי ליד הכיריים. שיערה החום שתני בגוונים בלונדיניים בקצוות היה פזור כשהוא מסתלסל בבקבוקים עדינים. התקדמתי אליה במהירות אחוז בגעגוע פתאומי מחבק אותה חזק. היא היתה יפיפייה כל כך הרחתי את ריח שיערה המדהים. סביבתי אותה אליי פוגש בדמות אחרת עיניה שחורות כפנינים הביטו בי ופניה היו בעלי תווי פנים ישרות עצמות לחיים גבוהות אפה היה קטן ועורה לבנבן.
"מה את עושה פה?" שאלתי אותה בהפתעה מבולבל.
"אתה מחפש אותי בעלי?" שמעתי קול אחר קורא לי הסתובבתי רואה דמות עם הפנים ההרוסות מתות. ואת הדמות השניה של מוריה נעלמה. "אתה הרגת אותי רצחת אותי הרסת לי את החיים ובגדת בי איתה נישקת אותה." היא אמרה נעמדת מולי קרוב אליי אבל עדיין רחוקה.
"נטשה אני אוהב אותך רק אותך אני מצטער." לחשתי בכאב מתקרב אליה אבל היא התרחקה ממני פתאום ראיתי את הדמות של מוריה מוחזקת בידה של נטשה עיניה היו קפואות.
"אני אהרוג אותה." היא לחשה. "אתה לא תהיה מאושר אחרי שהרסת את חיי על החורבן של אחרים לא תבנה את האושר שלך." היא אמרה חותכת את צווארה של מוריה. "אתה לא תראה אותי יותר ולא אותה." היא אמרה בקול רך.
"לא!" שמעתי צעקה בוקעת מתוכי.

****
התעוררתי מתנשף בחדר כשראשי מתפוצץ שכבתי במיטה מתנשף כמו מטורף. ישבתי על המיטה אפילו לא שמתי לב לדמעות שזלגו מעיניי. קמתי מהמיטה רץ להתלבש לבשתי מכנסיים שחורים וז׳קט טרנינג ויצאתי רץ ברגל ברחובות השקטים. רץ אל כיוון בית הקברות עמדתי מול הקבר שלה רץ בכל המהירות הדמעות פרצו כמו סכר. חיבקתי את האבן הקרה בוכה. "אהובה שלי יקירתי אני נשבע לך ללב הזה אף אחת לא תיכנס אני רק שלך לנצח. אני נודר נדר בפנייך ובפני הקדוש ברכו אני לא אנשא לאף אישה שהיא לא את עד המוות." אמרתי בכאב נזכר בחלום.
"אל תעזבי אותי נטשה שנה עברה ואני מרגיש כאילו הלב שלי עולה באש." לחשתי בתסכול שבור. "נטשה אני אוהב רק אותך." לחשתי עוצם את עיניי נזכר בלילות שהייתי מבקר אותה אני נשבע לקיים את הבטחתי.

•נטשה P.O.V•
ישנתי לי בנחת כשפתאום נשמעו להם צלצולים, לא היה לי כוח לפקוח את עיניי. גופי היה מותש מדי אחרי החוויות ביומיים האחרונים. עצמתי את עיניי מתהפכת, נו טוב הם בטח יוותרו עוד מעט. הטלפון צלצל שנית עוד ועוד, לעזאזל הם לא מוותרים למה מתקשרים אליי כל כך מוקדם בבוקר. השעה רק שבע פקחתי את עיניי רואה מספר אינו מזוהה. קמתי בהנחה חושבת מי יכול להיות בשעה כזאת לעזאזל הרמתי את הטלפון בלי שמץ של מושג למה לצפות.
"מוריה דוד?" שמעתי קול נשי מעבר לקו השני.
"כן, זאת אני." אמרת בקול רגוע עוד שנייה נרדמת לה באמצע היא דיברה ודיברה על משהו אני רק רציתי לעצום עיניים.
"מר אלבז מחכה לך היום בעבודה בתשע." היא אמרה פתאום את השם השנוא אליי.
"מה?!" שאלתי בזעם מתעוררת ישר לא זה לא קורה עכשיו. "תקשיבי לי את בטוחה שלא טעית? כי לפי השיחה האחרונה שלי עם מר אלבז הבהרתי לו שאני לא מתכוונת להיות העוזרת האישית שלו." אמרתי מבהירה לה את זה אין מצב שאני באה לעבוד איתו. אני מתעבת אותו עד עומק נשמתי אני לא מסוגלת לנשום איתו אותו אוויר אני יעבוד איתו? פתאום מישהי אחרת לקחה את השפופרת.
"תני לי לדבר איתה סתיו." שמעתי קול של אישה צעירה נחוש אומר. "שלום מוריה שמי נורית ראיינתי אותך לפני יומיים. מר אלבז הורה לי שאני אבחר לו את העוזרת, ולך יש את הנתונים המתאימים. אני מצפה לראות אותך היום בעוד שעתיים במשרד ונתחיל לעבוד." היא אמרה לי בביטחון. "אני לא מתכוונת לשמוע לא היום נפגש." היא אמרה לי מנתקת לי לפני שהספקתי לענות.
שמתי את הכרית על פניי בזעם צורחת לתוכה בתסכול מה אני אמורה לעשות? זה או לעבוד עם הזבל הזה או לעבוד עם הממשלה. חייכתי חיוך ציני בוחרת באפשרות הטובה ביותר, אני הולכת לנקום באשפה האנושית הזו. האפשרות השנייה קורצת לי יותר.
קמתי מתחילה להתארגן ליום חדש, כשאני מתכננת את צעדי באי רצון מובהק. בחרתי שבחליפה שחורה לבנה לבשתי חולצה מכופתרת עם שמלת אוברול שחורה אלגנטית עם גרביונים בצבע עורי. ונעלי עקב הבטתי בעצמי במראה מסתכלת על דמותי החדשה לא יכולה להתרגל אליה. בחרתי נעלי עקב מהאוסף שבצלאל הכריח אותי לקנות. לבשתי נעלי עקב שחורות צועדת לשטוף פנים התאפרתי מוכנה לאחר עשרים דקות. צעדתי אל המטבח מכינה לי קפה התיישבתי על אחת הכיסאות הבר שהיו במטבח. ישבתי ליד השולחן המטבח כשריח הקפה מילא את אפי. ישבתי בדממה מסתכלת על הקפה שלי. כשמחשובותי שקועות לגבי ההחלטה שנותרה בידי האם לנקום בחלאה על מה שהוא עשה לי או פשוט להמשיך. עצמתי את עיניי נזכרת באותו ערב שהוא החריב את חיי הערב שבו כולם בגדו בי. האם אני צריכה את זה או פשוט למחוק את כולם לקבור עם אותה נטשה שהייתי ישבתי ככה שעה עושה את השיקולים שלי. למה נמכרתי ככה אולי זו הדרך לנקום בהם שיחשבו שמתתי. אם אחשף הוא ירדוף אותי ולא ישחרר. אבל אם אחיה בזהות בדויה זה יהיה גרוע יותר הוא יחייה לו בשלום ואני אחייה בגיהינום. אני איבדתי הכל ועכשיו הוא יאבד הכל אני מבטיחה את זה.